בקשה חריגה להבאת עד נוסף מטעם התובע

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בתל אביב- יפו (כב' השופטת סיגל דומניץ סומך) מיום 7.6.23 בת"ק 63156-01-23 לפיו נדחתה תביעת המבקש – התובע נגד המשיב – הנתבע והמבקש חויב לשאת בהוצאות המשיב בסך 2,000 ₪.

בדיון שהתקיים ביום 28.5.23 העיד עד נוסף מטעם התובע - מועייד טהא (המתקין) וזאת לאחר שזהותו התבררה בדיון מיום 23.5.23.

להוכחת טענת התובע אף הובאה עדות עובד בנגרייה.

פסה"ד מכריע ביחס למחלוקת הקונקרטית ביניהם ולא מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינים הישיר של הצדדים.

...

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור הגעתי למסקנה ולפיה דינה להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיב וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) ערכאת ערעור ממעטת להתערב בפסקי דין שניתנים בבית משפט לתביעות קטנות.

ג) זאת ועוד; אני סבורה כי בימ"ש קמא בחן את מכלול הטענות הרלוונטיות בשים לב למחלוקת העובדתית שנפרסה בפניו ולנטלי ההוכחה במשפט אזרחי.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

לא הובא עד נוסף מטעם רשות המים שהיה יכול להסביר זאת.

עוד נקבע כי רק "בנסיבות חריגות ובהחלטה של היועץ המשפטי והגזבר או החשב של הרשות... ניתן יהיה לפתוח בהליכי גבייה גם לאחר שחלפו שלוש שנים מהיום שהחוב הפך לסופי". בעניינינו לא נטען כי התקבלה החלטה מנומקת של הגורמים המוסמכים לפתוח בהליכי גבייה זמן רב לאחר תום התקופה בת שלוש השנים מהמועד שבו הפך החוב לסופי.

התובעת לא הציגה ראיות לכך, ואף נימנעה מלבצע בדיקות וחקירות ומלהזמין עדים רלוואנטיים שהיו יכולים לשפוך אור על הפעלת הבאר ועל התשלומים ששולמו בגין המים בתקופה זו. בכתבי ההגנה נטען כי בשנת 2000 חוסלו עסקיה של הדרן, תוך הפניה לבקשות לסגירת תיקיה במס הכנסה ובמע"מ (סעיף 12 לכתב ההגנה מטעם איהאב וסעיף 29 לכתב ההגנה מטעם ד"ר מנסור ונספח 3 שם).

...

לפיכך, אני קובע כי יש לקזז מחובותיהן של הברון והלורד לתובעת את הכספים שנתפסו שעומדים לפי סיכומי התשובה של התובעת על 1,872,801 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום תפיסת הכספים ועד למועד מתן פסק הדין.

בהיעדר ראיות מטעם מי מהצדדים המבססות איזה חלק מהסכום שנתפס היה מיועד ללורד ואיזה חלק היה מיועד לברון, אני קובע לעניין הקיזוז ולצורך תביעה זו בלבד כי יש לזקוף כמחצית מהסכום (936,400 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) על חשבון החוב של הלורד לתובעת וכמחצית נוספת (936,400 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית) על חשבון החוב של הברון לתובעת.

סיכום והוצאות התביעה לחיובם של נתבעים 6-2 בחובות הדרן בגין השנים 2010-2000 נדחית.

בחקירתו הנגדית נישאל המומחה ע"י ב"כ הנתבעת האם סביר כי התאונה משנת 2011 לא הותירה כל נכות אם במשך שנתיים לאחר התאונה משנת 2011 התובעת התלוננה על כאבים ומיגבלות, תוך שהמומחה התבקש להיתעלם ממימצאי בדיקתו של פרופ' גנאל.

מעיון בתעוד עולה כי לא מדובר בהקף ביקורים נרחב, למעשה התובעת פנתה לטפול רפואי סמוך לאחר התאונה משנת 2011 בימים 25.12.2011 ו- 30.12.2011, שני ביקורים נוספים בחודשים פברואר-מרץ 2012 בתחום הנוירולוגיה, ביקור אצל אורתופד ביום 11.5.2012 אשר הפנה את התובעת לטיפולי פיזיותראפיה, וביקור נוסף אצל אורתופד ביום 19.8.2012, אשר מציין "הטבה זמנית בפיזיוטראפיה". לאחר מכן לא נבדקה התובעת כלל עד לביקור ביום 3.6.2013 אצל רופאת מישפחה.

בנסיבות המקרה דנן, ניתן להניח, כי אכן התובעת הייתה זקוקה לעזרת צד ג' באופן אינטנסיבי יותר סמוך לתאונה, במובן זה שבתקופה שלאחר התאונה בה סבלה מכאבים, נזקקה לעזרה, לווי וסיוע במטלות הבית וטפול בבנותיה, אולם לא מצאתי כי מדובר בעזרה חריגה משלא הובאו לעדות בני משפחתה או חברים או גורמים אחרים ממקומות עבודתה של התובעת.

מכל מקום, נטל ההוכחה מוטל על התובעת בעיניין זה. לפיכך, אי העדת עדים מטעם התובעת פועלת לחובתה ומקימה חזקה כי דבריהם היו תומכים בגירסת הנתבעת (ראו: ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ (8.11.1979).

...

נוכח המפורט לעיל, ובשים לב כי המומחה מציין בחקירתו כי לתובעת אין ממצאים אובייקטיביים בבדיקות הדמיה (עמ' 4 ש' 27-28 לפרוטוקול), וכן בשים לב לכך שהתובעת נבדקה על ידי מומחה מטעם בית המשפט (פרופ' גנאל) שקבע כי אין נכות ואשר קביעותיו עדיפות על פני תיעוד רפואי שנערך זמן סמוך לאחר התאונה - במהלך החלמתה של התובעת, עמדת המומחה כעת בדבר העדר הצדקה לניכוי, מקובלת עליי.

הערכת הפיצוי לאור כל האמור עד כאן, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה: נזק לא ממוני 13,747 ₪.

סה"כ 78,997 ₪ סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך של 78,997 ₪.

בעקבות בקשה זו פורסמו מכתבים על ידי התובע שהם נשוא ההליך בתיק 58307-11-17 הנ"ל. בנוסף לפירסום המכתבים נערכה אסיפה כללית שעניינה היה החלפת אותם שטחים ובמסגרתה, טוען התובע, הוציאו הנתבעים את דיבתו רעה ופרסמו עליו לשון הרע שעה שצעקו עליו, לאחר שקבל את רשות הדיבור, "אתה שקרן", "אתה משקר", "אתה מטעה את הציבור", כאשר חזרו על הביטויים "שקרן" ו"אתה משקר" מספר פעמים.

העידו בפני הצדדים וכן עדים נוספים מטעם התובע כולל יו"ר האספה, בה לפי הנטען נאמרו על הנתבעים הדברים המהוים לשון הרע.

ככל הנראה המקור למחלוקת הוא הבאה אי הבאה בחשבון של שטחים צבוריים של המושב בחישוב השטחים שבהם מחזיק כל חבר.

למעלה מהצורך אציין שגם לו הייתי סבור שיש במילה "שקרן" בנסיבות הללו לשון הרע וגם אם הייתי סבור שאין לנתבעים כל הגנה בקשר לאימרה זו, בהיתחשב בנסיבות בהן נאמרה האימרה, כאשר יש צעקות מכל כיוון על ידי כולם וכאשר צעקות אלה לא חורגות מהמקובל או מהמצוי רבות בישיבות מסוג זה, הייתי קובע פיצוי שלא יעלה על 10 פעמים ח"י היינו 180 ₪ כדי להביע חוסר נוחות מאמירות אלה אף שכאמור הן אינן חורגות מהמקובל או מהמצוי רבות באספות מסוג זה. התוצאה היא אפוא שהתביעה נדחית ואני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעים וכן בשכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ הסכום הנמוך של שכר הטרחה נקבע בשל חוסר הנוחות מהתנהלות הנתבעים ואופן התבטאותם אף שכאמור, אין בהם משום לשון הרע.

...

התוצאה היא שגם אם נאמרה המילה "שקרן" , ואף אם נאמרה מס' פעמים, בנסיבות בהן היא נאמרה אין בה משום לשון הרע.

למעלה מהצורך אציין שגם לו הייתי סבור שיש במילה "שקרן" בנסיבות הללו לשון הרע וגם אם הייתי סבור שאין לנתבעים כל הגנה בקשר לאימרה זו, בהתחשב בנסיבות בהן נאמרה האימרה, כאשר יש צעקות מכל כיוון על ידי כולם וכאשר צעקות אלה לא חורגות מהמקובל או מהמצוי רבות בישיבות מסוג זה, הייתי קובע פיצוי שלא יעלה על 10 פעמים ח"י היינו 180 ₪ כדי להביע חוסר נוחות מאמירות אלה אף שכאמור הן אינן חורגות מהמקובל או מהמצוי רבות באסיפות מסוג זה. התוצאה היא איפוא שהתביעה נדחית ואני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעים וכן בשכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ הסכום הנמוך של שכר הטירחה נקבע בשל חוסר הנוחות מהתנהלות הנתבעים ואופן התבטאותם אף שכאמור, אין בהם משום לשון הרע.

התובע חרג בעדותו מגדר המחלוקת שהוא עצמו הגדיר בכתב התביעה, ואין להתיר לו לעשות כן. שנית, התובע מבקש לבסס את תביעתו על עדותו בלבד, אולם בנסיבות שיפורטו להלן – לא ניתן לקבל את התביעה על סמך עדות יחידה זו. כידוע, סעיף 54 לפקודת הראיות קובע, כי במקרה שבו מצא בית המשפט לפסוק במשפט אזרחי על פי עדותו היחידה של בעל הדין, שאין לה סיוע, עליו לפרט מה הניע אותו להסתפק בעדות זו. לעניין זה נפסק, כי אם בית המשפט נותן "אמון מלא" באותה עדות יחידה – להבדיל מהעדפתה על פני האחרת – הרי שיש בכך פירוט ראוי, העומד בתנאי סעיף 54 הנ"ל (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733).

משהתנגדה לכך ב"כ הנתבעת, לאור העובדה שבתשובות לשאלון ציין התובע שאין לו עדים (ראה שאלה מס' 37 והתשובה לה בתצהיר תשובות לשאלון שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), ושכבר חלף המועד להגשת תצהירים, ניתנה החלטתי ולפיה – "ככל והתובע עומד על בקשתו לזימון עד נוסף שלא הוגש תצהיר מטעמו, יגיש בקשה מנומקת בעיניין זה בתוך 14 יום מהיום והבקשה תועבר לתגובה". בקשה כאמור לא הוגשה.

גם אם הבין ב"כ התובע מהחלטות ביהמ"ש כי ביהמ"ש דחה את בקשתו להביא עדים נוספים, הרי שלא הובא כל טעם מדוע מלכתחילה לא צורף תצהיר עדותו של ענאן, אם היה הוא עד ראייה לתאונה עצמה.

...

לעניין הנזק אציין בקצרה, כי התובע סבל פגיעה באפו, שהותירה, בסופו של דבר, נכות בשיעור של 5% בלבד, ובגין צלקת בלבד; נכות שאין לה כל השפעה תפקודית.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,850 ₪ (בגין שכר המומחה שבו נשאה הנתבעת) וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.