בעת פריקה של המשאית דלתה נטרקה על הראש

ראוי להפנות בעיניין זה לאמור ברעא 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, 20.12.2010, שם סקר כב' המשנה לנשיאה (כתוארו דאז), השופט ריבלין את ההלכות הנוגעות להגדרתה של פעולת הפריקה והטעינה בהתייחס למקרה בו תאונת הדרכים ארעה עת הנפגע פנה לסגור את הדופן האחורית של המשאית שניפתחה לצורך טעינת המשאית: "...אין חולק כי נסיבות המקרה שלפנינו דומות לאלה שנתבררו בפרשת אלשעאר. באותו עניין, נבחנה השאלה אם סגירת הדופן (או הדלת) האחורית של משאית, שניפתחה קודם לכן לצורך טעינת המשאית, הוותה חלק מפעולת הטעינה אם לאו. בית המשפט קבע שם כי "אין ספק שפתיחת הדופן האחורית של המשאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה מהוות פעולות לוואי של הטעינה. פתיחת הדופן נעשתה כדי לאפשר את הטעינה או להקל עליה; סגירתה בסמוך לאחר הטעינה באה להשלים את פעולת הטעינה על ידי השבת הרכב למצבו הקודם, הרגיל, קודם פעולת הטעינה. מדובר בפעולות המהוות חלק אינטגרלי של פעולת הטעינה של אותה משאית, ועל כן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה" (שם, בעמוד 863-864).

עלייתו למשאית וטיפוסו לראש הפירמידה היוו חלק אינטגראלי מפעולת הפריקה והיו פעולות הכרחיות לשם ביצועה.

לאחר שפתח את הדלת האחורית, היא נטרקה על ידו.

...

אין, איפוא, מנוס מלהגיע למסקנה כי אין בנפילה של מטען – במהלך טעינה או פריקה – שאינם מוכרים כשימוש על-פי חוק הפיצויים – כדי לשמש עוגן נפרד להכרה בתחולת החוק".

לסיכום לאור כל המפורט לעיל, ולאור הפסיקה שנסקרה, ומגמת הצמצום העולה ממנה, המסקנה המתבקשת היא כי אין לראות בתאונה בה נפגע התובע "תאונת דרכים" ואין להחיל עליה את הוראות חוק הפיצויים.

בנסיבות אלו, התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.

"   בהמשך קבע -   "ומן הכלל אל הפרט. במקרה דידן, אין חולק על-כך, כי התובע נסע אל האיטליז, לצורך רכישת מוצרי בשר. הרכישה היתה מרוכזת, בכמות שתספיק לצרכי ביתו של התובע למשך שבועיים. אולם עדיין המדובר היה בכמות אשר התובע יכול היה לשאתה בשתי ידיו, כשהיא ארוזה בשקיות ניילון. המכונית שימשה לתובע לצורך הגעה לאיטליז ולצורך חזרה לביתו, כשעימו המצרכים. על-כן, מטרת השמוש במכונית היתה למטרה תחבורתית טהורה. כאמור, אין להבדיל בין העיקר ללוואי, כפי שמציעני פרקליטן המלומד של הנתבעות, שכן המכונית הסיעה את התובע לצורך ביצוע הקניות, ונועדה להביאו חזרה לביתו יחד עם המטען. כאשר המדובר במטען יד, איני רואה מקום להבחין בין מטען קל משקל כגביע מעדן חלב, לבין מספר שקיות, כל עוד המדובר בשימוש ברכב ככלי תעבורה, הנועד לשמש ליעוד התעבורתי, ולא כזירה להעמסת מטענים. הליך הפריקה והטעינה במקרה זה הנו תהליך משני אשר הסיכונים הטמונים בו מועטים, ביחס להליך התעבורתי. בנסיבות אלה, סבורני כי שעה שהתובע הכין עצמו לנסיעה במכונית, היה עליו להניח את מטענו במכונית, וזאת בין אם על המושב לצדו, בין אם על המושב האחורי, ובין אם בתא המטען מאחור. פעולת הטעינה הטהורה הסתיימה עם הנחת המטען במקומו. סגירת הדלת מהוה, שלב מעבר. מחד, יש בה משום סיום הליך הטעינה, לאחר הנחת המטען (בדיוק כפי טריקת מכסה תא המטען בענין סבאג) ומאידך יש בה משום הכנה לנסיעה עצמה, שכן לא יעלה על הדעת כי המכונית תשמש ליעודה התחבורתי, ותפתח בנסיעה כאשר דלתה פתוחה. על-כן, גם אם תימא כי טריקת הדלת הוותה חלק בלתי-נפרד מהליך הטעינה, הרי אין להפרידה אף, כחלק בלתי נפרד מפעולת ההכנה לנסיעה.

שעה שהניחה את התיבה בתא המטען של המכונית, טרקה בתה את הדלת על ראשה ופגעה בה. בית-המשפט קבע כי קיים קשר הדוק בין פעולת הנחת הקרטון בתא המטען (שבמהלכה נפגעה המערערת) לבין השמוש ברכב, הן מבחינת מהותו של עניין והן מבחינת סמיכות הזמנים.

בית המשפט הכיר במקרה כתאונת דרכים ואגב כך אמר: "כאשר אדם במסגרת נסיעה פרטית, ובמנותק מכל עיסוק, פורק פריט אישי כזה או אחר מרכבו, הרי גם אם במובן הטכני אנו רואים את הפעולה הנ"ל כפעולה של פריקה , הרי מבחינה נורמאטיבית יש לקבוע כי לא מדובר בפריקה כמשמעותה בחוק הפלת"ד". התובע הפנה עוד לת"א (שלום - ת"א) 42715/07 רפאל קרן נ. רפאל יהונתן (ניתן ביום 6.9.09 ופורסם בנבו).

בפרשת נביל חסן, לא דובר בנסיבות פרטיות כבמקרים דלעיל, אלא במקרה בו נהג משאית נפגע עת חיזק באמצעות חבל מטען שהועמס עליה, עובר לכך.

...

גם לאחר שעיינתי באותו מקרה, לא מצאתי להגיע למסקנה שונה.

איני מקבלת את הטענה כי התובע הפסיק עבודתו אצל שובל פרונפמן מחמת הפגיעה.

באשר להוצאות רפואיות ו/או הוצאות בגין נסיעות בעתיד – איני מוצאת שהוכח כי יהא צורך בהוצאות ממין זה. בגין עזרה בעבר ובעתיד - כאמור לעיל, לא שוכנעתי כי היום מספקת אשת התובע עזרה שלא סופקה בעבר.

במסמך מבית החולים ברזילי במחלקה לרפואה דחופה צויין: "כאבים ונפיחות בכף יד שמאל לאחר שדלת משאית נטרקה עליה לדבריו." במכתב השיחרור מבית החולים צויין: "לדבריו ניחבל כף יד שמאל ע"י דלת של משאית." בתאור התאונה בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה נכתב: "רצה להעמיס סחורה והדלת נטרקה על היד השמאלית." בסעיף תאור הפגיעה בטופס הודעה על פגיעה בעבודה (טופס בל/250 של המל"ל) שהוגש ביום 19.6.03 נכתב כך: "דלת הארגז הרכינה אשר מורכבת ע"ג המשאית נטרקה על יד שמאל בעת ביצוע נקוי חול אשר הצטבר כתוצאה מהעמסת חול ע"ג הרכינה. נקוי החול בוצע על מנת לאפשר נעילת הדלת באופן הרמטי כפי שמחייב חוק העבודה." בטופס התביעה לדרגת נכות מעבודה (טופס בל/200 של המל"ל), שהוגש ביום 31.8.09 צויין כך: "דלת של משאית (הייבר) ניסגרה על היד בעת נקוי חול טרקטור דחף את הדלת והדלת ניסגרה לי על היד." בהודעה שנמסרה לחוקר מטעם הנתבעת נכתב כך: "... לפני שהתחלתי להעמיס עצרתי לסדר את הדלת האחורית של המשאית פתחתי אותה והיד שלי הייתה בפנים יד שמאל והדלת החליקה לי ונטרקה על יד שמאל...." הנתבעת מבקשת לדחות התביעה, שכן התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, שלושה ימים לפני שתחלוף תקופת ההתיישנות ובכך נגרם לה נזק ראייתי.

סגירת דלת המשאית הנה פעולה אשר נכללת בהגדרת שימוש ברכב מנועי, אלא שסגירת הדלת במקרה דנן, יכול ונעשתה בעת ביצוע פריקה וטעינה וכחלק אינטגרלי מפעולה זו, שאז למרות ההקשר התעבורתי שלה, לאור החרגת פריקה וטעינה מהגדרת השמוש ברכב, לא תהווה סגירת הדלת שימוש ברכב לצורך החלת הוראות החוק על ארוע התאונה.

אמנם, אין ספק, כי מלכתחילה, פעולת הטעינה מצריכה דלת סגורה, אך כאשר בדיעבד, לאחר השלמת פעולת הטעינה, והתובע התחיל בנסיעה, הסתבר, כי האופן שבו נעשתה הפעולה גורם לסיכון תעבורתי, הנני סבורה, כי יש מקום לנתק את הקשר שבין ביצוע פעולת הטעינה ובין ביצוע סגירת הדלת, פעולה שנועדה בראש ובראשונה למנוע סיכון תעבורתי והיא קשורה בראש ובראשונה בייעודה העקרי של המשאית, הובלת המטען בביטחה ליעודו.

...

עמד על האבחנה בין פעולת הפריקה והטעינה ובין פעולה הקשורה בנסיעת הרכב לאחר השלמת פעולת הפריקה והטעינה בית המשפט בעניין ע"א 6936/11 המגן נ. פלוני (ניתן ביום 17.3.14): "ואולם, ובלי להידרש למעמדן של פעולות הפריקה וטעינה בהקשר זה, בהתבסס על עדותו של המערער ונסיבות האירוע, מסקנתי היא כי ממילא הוכחה התקיימות התנאי של "מטרה תחבורתית", היא נסיעה והובלת המטען.

מסקנה זו, העולה מעדותו של המערער, לא נתקפה בבית המשפט המחוזי, ואין מקום לתקיפתה כעת.

" הנסיבות דומות לענייננו וגם המסקנה דומה.

התובע פנה לנתבע וטען כי ביום 03.06.12, כאשר עסק בעבודתו כנהג משאית בעת פריקה של המשאית, נטרקה דלת המשאית והוא ספג ממנה חבלה בצד האחורי של ראשו ועורפו, נפל וספג מכה נוספת בראש (להלן: "הארוע").

...

במאמרו של כב' נשיא בית הדין הארצי, השופט אדלר (כתוארו דאז), נאמר כי פסילת מומחה הנה צעד חריג שבית הדין נוקט בו בנסיבות נדירות, אשר רק בהתקיימן רשאי בית הדין להיעתר לבקשה "ואין הדבר בבחינת מעשה שבכל יום" (ס' אדלר, מומחים יועצים רפואיים בבית הדין לעבודה, המשפט ב' 199).

בהתאם לקביעת המומחה הרפואי מטעם בית הדין העולה מחוות דעתו והשלמתה, שלא נסתרו כלל, עולה בעליל המסקנה בדבר העדר כל קשר סיבתי בין התאונה שארעה לתובע במועד הנ"ל, לבין מצבו הבריאותי כפי שתועד במסמכים הרפואיים לאחר אותו אירוע ותעודות אי הכושר שהופקו לאחר מכן.

אשר לטענת ב"כ התובע, לפיה התובע כביכול סבל בעקבות האירוע מפגיעה של "צליפת שוט" שיש בה לגישתו כדי לבסס קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבו הרפואי של התובע, הרי שמעבר לכך שמדובר בקביעה שמתחום הרפואה, לא מצאנו בחומר הרפואי שתועד בעניינו של התובע כל הגדרה של פגיעה מסוג "צליפת השוט" ו/או "WHIPLASH" (ראה לעניין זה האבחנות הרפואיות שתועדו במסמך הרפואי של בית חולים זיו שהופק ביום 07.06.12, וכן התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה מיום 26.06.12).

משכך - לא מצאנו כל נימוק או טעם המצדיקים הימנעות מאימוץ חוות הדעת וסטייה ממנה, וגם לא צורך במינוי מומחה אחר או נוסף.