בעלות רכב בתאונת דרכים: חזקה ראייתית מול טענת בעלות בפועל

כך בחקירתו במישטרה (22/1/2015): "[]באה מכונית ממולנו ... עצר על השול ממול, מישהו מהרכב שעצר ירד ובא אלי ושאל אותי אם אני צריך עזרה"; בתצהיר מ-2/12/2017: "המנוח היה בחציית כביש או בסיומה לכיוון רכבי. ממול לנתיב הנסיעה עמד רכב מסוג מזדה ממנו ירד המנוח כאשר אורותיו היו דולקים ... הנתבע 1 פגע ברכבי שעמד בשוליים ואז היתנגש עם רכב הסוברו במנוח" (סעיף 19).

בהתאם לחוק ולחזקות המרבות שבו תאונת דרכים היא בין השאר "מאורע שניגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".  תקנה 69 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1969 אוסרת על עצירת רכב והעמדתו על דולי דרך שאינה עירונית, אלא במקרים חריגים המנויים בתקנה.

המסקנה היא כי מיתקיים מבחן הקשר הסיבתי בין השמוש (החניה האסורה) לבין הנזק, וכי המיצובישי הוא רכב "מעורב" בתאונה המסקנה היא כי מדובר בתאונה מעורבת, כי שני הרכבים מעורבים בתאונת הדרכים בה נפגע המנוח שעמד מחוץ לכלי הרכב, וכי בהתאם לדין על נהגי הרכבים (סעיף 2(א)) ובעליהם (סעיף 2(ב)( לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים (סעיף 2) כשהאחריות לפצוי היא ביחד ולחוד (סעיף 3(ב)).

טענה זו נטענה בעלמא ולא הוכחה, ולא עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת הבעלות הנובעת מהרישום.

הנתבעים הם בעלי דין במשפט אזרחי, וברי כי משקל עדותם נמוך, ועליהם להביא ראיות חיצוניות שיתמכו בה. אולם ראיות שכאלו לא הוצגו, למשל – ביטוח חובה קודם שהיה לרכב, ראיה להעברת כספים (משיכת סכום של 4,000 ₪ או זימון לעדות של האב שנטען כי נתן את הכסף), ראיה לרכישת רכב אחר עבור רעיית נתבע 4, עדות אישתו של נתבע 4, שהרכב נרכש עברה וכו'.

הנתבעים ישפו את התובעת בסכום של 797,182 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין בהתאם לכללי לישכת עורכי הדין (תעריף מאקסימאלי לשכר טירחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977.

...

המסקנה היא כי אפילו ביקשו להעביר את הרכב (דבר שלא הוכח) נתבע 4 מסר לידי נתבע 2 את הרכב בידיעה שהבעלות ברכב נשארת על שמו זה ושאין לרכב ביטוח (כאמור – הוא עצמו לא הראה כי ביטח את הרכב).

סוף דבר התובעת הוכיחה את נסיבות התאונה ואת התוצאה המזיקה.

התביעה מתקבלת כנגד כל הנתבעים.

חזקת הבעלות וההרשאה היא כלל ראייתי שמקורו בדיני הנזיקין בדין האנגלי ואומצה לתוך הפסיקה הישראלית על ידי כבוד השופט לנדוי ב-ע"א 20/64 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד יח (3)426,435 מול האות א'.

חזקת הבעלות וההרשאה יושמה בפסיקה מאוחרת יותר בתחום דיני הנזיקין במקרים בהם היה מדובר בתביעות שנוגעות לנזקים שנגרמו כתוצאה מתאונות דרכים כאשר ידועים פרטיו של הרכב הפוגע אך לא ידועה זהות הנהג (ראו למשל: ע"א 259/63 חיים נ' קלקשטיין פ"ד יח(3) 662,666 בדברי כבוד השופט זילברג; ע"א 31/85 בדיר נ' טסה פ"ד מ"ג(2) 81, 87-86,בדברי כבוד השופט מלץ).

יוצא מכך, גם אם הנתבע מכחיש שהוא אישית נהג ב-"וולוו" בעת קרות התאונה, הרי משהוכח שה-"וולוו" של הנתבע היה מעורב בתאונת הדרכים מושא התביעה, וזאת מכוח עדותו של נהג רכב התובעת והראיות הנסיבתיות שפורטו בנימוק הראשון, קמה חזקה ראייתית הפועלת לרעת הנתבע שהוא זה שנהג ב-"וולוו" והנטל עובר אליו להפריך את אותה חזקה בכך שיוכיח את זהותו של הנהג.

כל הסכומים שצוינו לעיל ישולמו עד ליום 01/06/2019 ולאחר מכן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל .

...

הווה אומר, הנני קובע כממצא עובדתי שהתאונה אכן התרחשה בעולם המציאות וכי הנתבע אכן פגע ברכב התובעת בחלקו האחורי באמצעות רכב "הוולוו" שהיה בבעלותו באותה עת, וזאת בשל המשקל המצטבר של שני נימוקים.

קיימות מספר ראיות נסיבתיות שמובילות למסקנה כי יש להעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת על פני גרסתו המכחישה של הנתבע.

לפיכך, הנני קובע שעל הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 1,150 ₪ בגין הנזק לפי חוות דעת שמאי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 06/09/16 (מועד עריכת חוות הדעת) ועד היום.

ביחס לרמי נטען כי אחריותו לשיפוי קרנית נובעת מכל אחד מסעיפי המשנה של סעיף 9(א) 1-3 לחוק הפיצויים, בהיותו הנהג ברכב הפוגע בזמן התאונה כאשר לרכב לא היה ביטוח חובה; הוא עצמו אינו זכאי לפיצויים בהתאם להוראות חוק הפיצויים ובהיותו המחזיק והבעלים בפועל של הרכב הפוגע.

לעניין חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית, הרחיב כב' השופט עמית ברע"א 8744/08 קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (21/11/2010), בקובעו שמדובר בחזקות שבעובדה שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר, והפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט זילברג בעיניין קלקשטיין, כלשונם: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהרשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש' ". כב' השופט עמית, עמד על כך, שהמדובר בחזקה עובדתית, הנחשבת כראיה נסיבתית שאינה מעבירה את נטל השיכנוע אלא את הנטל המישני של הבאת הראיות ובהקשר זה ציין, כי על בעל הדין הנטל להביא ראיות שהנגישות שלו אליהן גדולה מזו של הצד שכנגד.

כך מסר כאייד בתצהירו: "היה לי רכב מאזדה... ולא היה לי כסף לעשות לו ביטוחים כולל ביטוח חובה ושמתי אותו חונה מול הבית על הכביש הצבורי (אין לי חניה בבית) ובכך היה מול הבית בלי שימוש ואני בשום פנים לא הסכמתי ולא רציתי לנסוע אתו בכלל בלי ביטוח לא אני ולא אף אחד אחר!

רמי טוען בסיכומיו, כי הוצאות המשפט להן טוענת קרנית אינן סבירות, מופקעות ואין להן צורך בתיק זה. טענות אלה נטענו בעלמא וללא פירוט.

...

סוף דבר דין ההודעה לצדדים שלישיים, רמי וכאייד, להתקבל.

אני מחייב את רמי וכאייד לשלם לקרנית, יחד ולחוד, את סכום הפיצויים ששילמה קרנית לתובעים בסך 204,076 ₪ (בהתאם להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין).

לפיכך, אני מחייב את רמי וכאייד לשלם לקרנית, יחד ולחוד, את הוצאות המשפט בהן נשאה קרנית לצורך בירור וניהול התובענה בסך כולל בשיעור 4,280.50 ₪, כמפורט להלן: תשלום עבור חוות דעת אקטוארית (שי ספיר)- 1,160 ₪.

בתאונת הדרכים נפגעה הולכת רגל, ומאחר שנהג המכונית היה נטול רישיון נהיגה ופוליסת ביטוח, נדרשה קרנית לשלם לנפגעת את סך נזקיה.

המבקש הנו בעל מיגרש למכירת רכבים ומחזיק בהסכם מכר שמוכיח כי הרכב אשר היה מעורב בתאונה נמכר ביום 28.1.13 לנהג, ולפיכך על אף שמבקש נותר רשום כבעליו של הרכב, הלכה למעשה הרכב לא היה בבעלותו או בחזקתו בעץ מועד התאונה.

בנסיבות אלו מצאתי כי טענתו של המבקש להעדר המצאה כדין נסמכת על טענה בעלמא אשר לא גובתה בכל ראיה, ולפיכך יש לדחותה.

טענה נוספת משמעותית הנה כי המבקש מסר את מפתחות הרכב נהג ביודעו כי לרכב אין ביטוח ולפיכך מנוע הנהג מלנהוג בו. אלא שמול טענות אלו העלה המבקש מספר נימוקים שיש בהם כדי להצדיק, לדעתי, מתן רשות להיתגונן נגד תביעת קרנית.

...

הכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שצורפו להם ולאחר ששמעתי את חקירת המבקש ואת סיכומי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הגם שסיכויי הגנתו של המבקש אינם גבוהים על פי הנראה כרגע, יש מקום לבטל את פסק הדין שניתן ביום 26.3.17 וליתן לו הזדמנות להוכיח הגנתו.

המבקש טוען כי יש לבטל את פסק הדין מכוח חובת הצדק מאחר שכתב התביעה לא הומצא לו על פי הדין, אלא שבסופו של יום ולאחר ששמעתי את הצדדים, לא שוכנעת כי הטענה דנן בוססה על ידי המבקש, וכי כתב התביעה אכן לא הומצא לו כדין.

לאור כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי על מנת לאפשר למבקש להוכיח את הגנתו יש להורות על ביטול פסק הדין מיום 26.3.17.

לאור טענותיה של קרנית באשר לבעלות על הרכב במועד התאונה, ואל מולן טענות המבקש, ולאור סכום התביעה, אני קובעת כי תנאי לביטול פסק הדין יהיה תשלום הוצאות בסך 2,000 ₪.

בנוסף, על אף הקשיים והתהיות שמעלה ב"כ המשיבה, לא מצאתי כי יש באלה כדי להוריד ממשקל הלכאורי של הראיות הקיימות לעניין זהות המשיבה כמצבעת העבירה ובהן חזקת הבעלות ברכב, ובעיקר דבריה של המשיבה בחקירתה מיום 25.2.24 שם היא מציינת מספר פעמים כי היא נהג ברכב, הייתה לבדה, מהות הנסיעה ולקיחת האחריות כאמור.

די בכך כדי לבס את מבחן ה"אם נאמין" באשר לקיומן של ראיות לכאורה ומהימנות החוקר אל מול טענות המשיבה יועלו ויתלבנו בהליך העקרי.

העבירה נעברה לכאורה בתאריך 18.2.24 המשיבה נחקרה כבר ביום 25.2.24, אולם המבקשת לא מצאה לנכון להורות על פסילתה המנהלית, הגישה הבקשה ביום 4.3.24 (כאשר למעשה הודיעה למשיבה כי הדיון בעיניין בקשת הפסילה יתקיים ביום 17.3.24- במועד בו אכן היתקיים הדיון הראשוני), כך שהמשיבה המשיכה לנהוג כחודש לאחר ביצוע העבירה.

אף איני מקבל את הטענה כי קו הגבול הנו 3 ימים, שכן המאשימה נוהגת לפסול בתיקים רבים (לדוגמא בתיקי תאונות דרכים), גם זמן רב אחרי הארוע עצמו ונראה כי קו הגבול הוא הביסוס הראייתי לעבירה ולא המועד (ובצדק לטעמי).

...

בתיק זה מצא בית המשפט המחוזי (כב' הש' דאוד), לתת משקל משמעותי לעובדה שהפסילה המנהלית תמה והמאשימה לא מצאה לנכון לערור על ההחלטה או להגיש את הבקשה לפסילה עד לתום ההליכים בתוך הפסילה המנהלית שוקצרה; והדברים יפים אף לענייננו שעה שהמבקשת כלל לא מצאה לנכון להורות על פסילתה המנהלית של המשיבה.

המסקנה הברורה העולה לטעמי מעברה של המשיבה ובהתחשב בוותק נהיגתה, היא כי האירוע הנוכחי מהווה חריג לאופן נהיגתו של המשיבה.

ודוק, על דרך הכלל ראוי לפסול עד לתום ההליכים במקרים דומים, אולם צירופם של כלל הגורמים יחדיו ובמיוחד מצב החירום הקיים, הובילני למסקנה כי יש לחרוג במקרה זה מהנורמה, לזכותה של המשיבה.

סוף דבר, הבקשה נדחית זכות ערר כחוק.