בעלות על מתנה בעת מסירת המתנה

(ב1) היה אדם חייב בתקופת המתנה, ימסור על כך המוסד הודעה לקופת החולים שבה הוא רשום; בהודעה תפורט תקופת ההמתנה הנדרשת ממנו.

כב' הנשיא אדלר אף ציין באותו המקרה, כדלקמן: "תכלית הוראת סעיף 58 לחוק, על פי לשונה וכעולה מדברי הכנסת להצעות לתיקוני הסעיף, היא למנוע למשך תקופה מוגבלת, מתן שירותי בריאות מאזרחי המדינה תושבי חוץ, שאינם נושאים בנטל תשלומי מס הבריאות ושבים לארץ בשעה שהם נזקקים לטפול רפואי. אין זה סביר, כי מדינת ישראל תשא בהוצאות רפואיות כבדות הנובעות ממחלה ממנה סובל אזרח ישראלי המתגורר בחו"ל שנים רבות; אינו נושא בנטל תשלומי מס הבריאות (או מס הכנסה ודמי ביטוח לאומי) בתקופת שהותו בחו"ל; וחוזר לישראל לשם קבלת טפול רפואי. כך דרך כלל, כך גם בעניינינו, בו מצביעות הראיות הלכאוריות בשלב זה על כך שהמערער, בעל תעודת זהות ישראלית, חזר להתגורר בתחום ישראל ימים מספר לאחר שאובחן כסובל ממחלה קשה המחייבת מתן טיפולים בעלות גבוהה. על מנת למנוע תופעות מעין אלה, קבע סעיף 58 לחוק תקופת המתנה לאחר שובם של אזרחים ישראלים תושבי חוץ, במהלכה לא יבוטחו בביטוח בריאות ממלכתי. לעומת זאת, תושבי חוץ שהסדירו את תשלומי ביטוח הבריאות באופן רצוף גם בתקופת שהותם בחו"ל, לא יחויבו בתקופת המתנה עם שובם לארץ. מובן, כי המדינה אינה מונעת מתושב חוזר קבלת טפול רפואי מיד שובו לישראל, אלא שבתקופת ההמתנה עליו לשאת במימון הטיפול." אשר לתשתית העובדתית הלכאורית שהוצבה לפנינו – מתעודת עובד הציבור מיום 10.12.2018 שהוגשה על ידי הגב' גרוברג, בצרוף מסמכים שונים, עלתה התשתית העובדתית הלכאורית הבאה, ונפנה גם לעדותה של הגב' גרוברג לפנינו, שציינה כי "כשאנו באים להחליט בנושא תושבות אנחנו בוחנים את כל התא המשפחתי, עיסוקים, איפה מרכז החיים, רכוש ודירה. כל מה שמשפחה מקיימת כדי לחיות במקום מסוים". לגופו של עניין, נטען כי המבקש וגב' זילקו הנם ילידי אוקראינה ונשואים זה לזו, בני הזוג בני 42 ו-46 לחייהם והם הורים לשני ילדים, האחד בן 17 והשני בן 19.

...

" הכרעת בית הדין בבקשה – נקדים אחרית לראשית ונציין כי לאחר שעיינו בכלל המסמכים שהונחו לפנינו, ולאחר ששקלנו בכובד-ראש את טיעוני הצדדים, ומתוך מודעות מלאה לטיעוני המבקש ואף הבנה רבה למצוקתו הקשה, מצאנו לנכון לדחות את הבקשה.

בענייננו, לאור לשונו של סעיף 58 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי וההלכה שנקבעה בעניין ניירוך דלעיל, לא שוכנענו ברמה הנדרשת כי המבקש זכאי לביטול תקופת ההמתנה.

בהינתן כלל האמור לעיל, לא שוכנענו כי יש מקום לקבל את הבקשה, ואנו שבים ומציינים כי דינה להידחות.

בין היתר, נקבע כדלקמן, ואין לנו אלא להצטרף לדברים אלה, היפים גם לענייננו: "טענת ב"כ התובעת כי יש לפרש פרשנות מצומצמת את סעיף 58 ולטובתה מששילמה את התשלום המיוחד, דינה להידחות ממספר טעמים. הטעם הראשון – טענה סותרת את דברי ההסבר לתיקון סעיף 58 לחוק וכן את פס"ד ניירוך, ולו בשל כך יש לדחותה. הטעם השני - סעיף 58 (ג) ו- (ד) הם אלו הבאים להסדיר ולפרט את אופן תקופת ההמתנה והתנאים לה לרבות קיצור משך התקופה ועל כן אין כלל אפשרות ליתן פרשנות מצמצמת להוראה כל כך מפורשת. הטעם השלישי – הפרשנות המצמצמת בה נקטה הש' גילצר בהחלטתה בענין חיניץ אינו תואם המקרה שבפנינו שכן כאן בניגוד לגב' חיניץ התובעת לא שילמה כספים במהלך כל תקופת העדרה, כדי לשמור את זכויותיה בנוסף הגב' חיניץ הסדירה ענינה מול הנתבע מספר חודשים לפני הגעתה לישראל בניגוד לתובעת." הכרעה דומה ניתנה בעניין רפאל (בש"א (חי') 3862/08 רפאל – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.6.2008, כב' השופטת פריימן), וגם שם נקבע, תוך כדי הסתמכות על עניין פיירמן (וראו גם בש"א (חי') 4710/07 פסטרנק – המוסד לביטוח לאומי, ניתן על ידי כב' השופטת ורבנר ביום 5.2.2008), כדלקמן: "מתן טיפול רפואי למבקשת מכח החוק מבלי לדרוש ממנה תקופת המתנה מינימלית של 6 חודשים יביא למצב בו מקבלת המבקשת פעמיים (לפחות) במשך תקופות שונות טיפול רפואי בחינם; פעם אחת בסמוך לאחר התקופה בה קיבלה את תעודת הזכאות והוגדרה כקטינה חוזרת, הגם שלא התכוונה כלל לעלות ולהיות תושבת ישראל, ופעם נוספת כעת, לאחר שחזרה לארץ לאחר שהות של מספר שנים בחו"ל והיא טוענת כי בכוונתה הפעם להשתקע בישראל ולראות בה את מרכז חייה." לסיכום – לאור כל האמור לעיל, ועם כל הצער וההבנה למצבו של המבקש, דין הבקשה למתן סעדים זמניים להידחות.

לעניין הקנייתה של מתנה נקבע בסעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח -1968 (להלן: חוק המתנה), הרלבנטי לענייננו כי: "מתנה נגמרת בהקניית דבר- המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". סעיף 6 לחוק המתנה העוסק בדרכי הקנייתה של המתנה קובע כי: "בעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מיסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל- בהודעת הנותן למקבל על המתנה ; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לענין הנידון". בכל הנוגע למקרקעין הניתנים במתנה, הפסיקה הבחינה בין מתנה בזכויות רשומות בספרי המקרקעין שאז הקניית המתנה תלויה ברשום וחל עליה סעיף 7(א) לחוק המקרקעין (דהיינו על עוד לא נרשמה הרי היא בבחינת התחייבות למתן מתנה), לבין מתנה בזכויות שאינן רשומות במירשם המקרקעין- שאז מדובר בזכויות אובליגאטוריות, שניתנות להקניה לאלתר עם מסירת המסמך בדבר המתנה לידי המקבל: "אין חולק כי עיסקה במקרקעין טעונה רישום וכי העיסקה נגמרת ברשום (סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969), וכי עיסקה שלא נגמרה ברשום רואים אותה כהתחייבות לעשות עיסקה (סעיף 7(ב) לחוק). אין גם חולק כי ניתן לתת מתנה במקרקעין המוגמרות ברשום, ועל עוד לא בוצע הרישום רואים את העיסקה כהתחייבות לתת מתנה. מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה (סעיף 2 לחוק המתנה), וכל עוד לא הוקנה דבר המתנה, עניין לנו בהתחייבות לתת מתנה. כאשר מדובר במתנה במקרקעין, נעשית הקניית המתנה ברשום.

עיסקאות נוגדות – הרבה למעלה מן הנידרש הגם שכאמור לעיל, הנני סבורה שעסקינן בעסקת מתנה שהושלמה במועד חתימת ההסכם בשנת 1986 ומסירתו בידי התובע או מיופה כוחו אני נכונה לבחון, מטעמי זהירות, את המצב המשפטי והעובדתי על רקע הנחות עובדתיות ומשפטיות לטובת הנתבע.

...

סוף דבר התביעה לסילוק יד מתקבלת.

בשים לב להחזקה רבת השנים של הנתבע בנכס ועל מנת לאפשר לו להיערך בהתאם אני מורה כי הוא יסלק את ידו מהנכס נשוא ההליך שבפניי ויחזירו לידי התובע או לידי ב"כ התובע כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ וזאת עד ליום 6.1.19 (שישה בינואר 2019) שעה 12:00 בצהריים.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, לאופי ההליך, כמות הישיבות ומכלול נסיבות העניין אני מורה כי הנתבע ישא בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל, מופחת, של 15,000 ₪ (חמישה עשר אלף ₪) שישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

עוולת התרמית אשר מפורטת במסגרת סעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) דורשת קיומו של מצג כוזב, בעוד שעל פי הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 נידרשת קבלת נכס או טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, בעוד שאת הנכסים אשר נרכשו בין בני הזוג במהלך תקופת הקשר הזוגי, דוגמאת טבעת אירוסין שנמסרה לבן הזוג המפר טרם הנישואין, ניתנת לבחינה באספקלריה של חוק המתנה, תשכ"ח – 1968.

ודוק, לאחר שהתובע נישאל במהלך עדותו לפשר המונח "דמי רצינות" הוא הבהיר בתחילה כי מדובר בבטוחה למקרה שבו הנישואין יבוטלו מיוזמתו, אולם בהמשך עדותו שינה את גירסתו וציין כי מדובר בכספי הלוואה אשר המיועדים לתשלום לבעלי אולם האירועים, לצורך כסוי חלק מהוצאות החתונה, ובהמשך עדותו בבית המשפט אף הוסיף וציין כי "הלוואה ודמי חתונה זה אותו דבר" (ראה : סעיף 88 לפרוטוקול מיום 15.9.2019).

...

עם זאת, משהדבר לא נעשה הרי שבהיעדר פירוט ובהיעדר אסמכתאות מפורשות אשר תומכות בטיעונים הללו (חשבוניות רכישה, תדפיסי העברות בנקאיות וכו'), הרי שהתובענה הייתה נדחית מאליה, אף בהנחה שאכן היה מוכחת טענת התובע, ולפיה הנתבעת התחייבה להינשא לו, וכי נגרמו לו נזקים כספיים כתוצאה מהסתמכותו על הצהרתה של הנתבעת בדבר כוונה להינשא לו. בטרם סיום: התרשמתי מעדויותיהם של עדי התביעה אשר העידו בבית המשפט (האחים אלעד ומיכאל אדרי, אחותו של התובע דורין רובין, הוריו של התובע אסתר וארמונד זגורי) וכן גם מעדויותיהם של הצדדים עצמם, ובפרט מהתכתבויות הוואצאפ המצורפות לתצהיר התובע ומהודאתה של הנתבעת כי קיבלה מהתובע במתנה כספים ותשורות בסכומים יחסית לא משמעותיים, כי מערכת היחסים שבין הצדדים התאפיינה בכך שהנתבעת נהגה בניצול ניסיונותיו הרבים לרצותה ולספק את כל מאווייה אשר התבטאו בהסעתה ובהסעת בני משפחתה למקומות שונים בארץ, במימון יציאות לבילויים משותפים, ברכישת אוכל, בטיפול מסור בהוריה, במימון ארוחות במסעדות, במימון עלויות מעצבי שיער, ברכישת בגדים, ברכישת מתנות וכו'.

סבורני כי ההוצאות בהן נשא התובע במצטבר, אינן יותר מאשר ניסיונות לרצות את הנתבעת במסגרת חיזור או זוגיות אשר לא התפתחה לכדי קשר של נישואין, וגם אם מנתו הייתה כי נוצל על ידי הנתבעת, הרי שמדובר במתנות והוצאות שהינן שגרתיות במערכת יחסים המצויה בשלב זה, ואינן מגיעות כדי הוצאות אשר הוציא בהסתמך על התחייבות להינשא, אשר הופרה בהמשך.

סוף דבר : התביעה נדחית.

היינו, אין הגבלה בזמן כל עוד לא הושלמה המתנה וכל עוד לא שינה המקבל את מצבו בהסתמך על המתנה.

אין צורך במסירת מיסמך פורמאלי שבו נותן המתנה מודיע למקבל המתנה על חזרתו מן ההיתחייבות ליתן מתנה, ודי, למשל, בהודעה בעל פה או בהגשת תביעת ביטול.

...

יוצא אפוא, כי בר רשות מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, צפוי בכל רגע נתון 31 לדרישת סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב (ראו לעניין זה: ע"א 50/77 433 , עמ' 439 ; ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית - ( מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא( כנסת ובית - – 210 , עמ' 215 ( מדרש, פ"ד לא( 216 .

אין בכך כמובן משום נקיטת עמדה ביחס לסיכויי התביעה, אם תוגש, בשים לב למכלול נסיבות העניין, וטענות שני הצדדים שמורות תביעת הפינוי מתקבלת אפוא, ומועד הפינוי יהיה תוך 90 ימים ממועד פסק הדין.

אלא שכפי שמציינים התובעים בסיכומיהם, לאם זכויות מכוח הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, ומעמדה מוקנה לה מכוח הודאת ההורים, שחלה במישור היחסים בינם לבין עצמם, כאשר לנתבע אין מעמד לעניין זה. סיכום כללי סיכומו של דבר, התביעה ההצהרתית מתקבלת בחלקה באופן שמוצהר בזאת כי הזכויות בנחלה היו ונותרו במלואן בידי האב, והוא רשאי היה לעשות בזכויותיו כפי רצונו, ובכלל זה להעבירן במתנה למ', כפי שנעשה במסגרת תצהירי המתנה שנחתמו ביום 31.12.2013 , שעניינם העברת כל זכויות החכירה במשק מהאב לידי מ', במתנה וללא תמורה, וניתן להשלים מתנה זו, בכפוף לעמידה בנהלי רמ"י. תביעת הפינוי מתקבלת במלואה, ללא התניית הפינוי בפיצוי כספי, אך תוך ששמורה בידי ש' הזכות לתבוע פיצויים בגין השקעות והשבחה של הבית הצפוני, ככל שהיו.

., אותן רכש יחדיו עם שותף נוסף (להלן: "המקרקעין" ו/או "הנכס"), לגביו חלוקים הצדדים בשאלה האם שייך הוא לעזבון המנוח או שמא לתובעת ככזה אשר ניתן לה במתנה על ידי המנוח.

באשר לטענה כי לאור הילכת השתוף בין המנוח לנתבעת 1 לא יכול היה המנוח להעביר הזכויות בנכס לתובעת, הרי שהנתבעים מתעלמים כי בין ההורים היתה קיימת הפרדה רכושית, הנתבעים לא טענו להילכת השתוף במקרים אחרים (למשל כאשר הנתבע 3 קיבל מנתבעת 1 נכס בתל אביב שהיה רשום על שמה בלבד) וכן היתעלמות הנתבעים מן העובדה כי הנתבעת 1 הסכימה, הן בזמן אמת והן שנים לאחר מכן, לעיסקת המתנה של המיגרש נשוא התובענה.

סעיף 6 לחוק המתנה קובע כי ברגיל, הבעלות בדבר המתנה עוברת אל מקבלה ברגע מסירת המתנה לידיו או במסירת מיסמך מזכה לקבלתה.

...

, סבורני כי עניינה של העיריה הוא שולי לחלוטין בעניין זה שלפני, וטענת הנתבעים 1-3 בעניין זה אין בה ממש, שעה שאכן עירייה אינה נוהגת להחזיק חוזי שכירויות מסוג זה עת עסקינן באנשים פרטיים.

גם בטענה כי הערת אזהרה הינה רק זכות חוזית אין ממש לאור דברי בפסק הדין, גם כי אין זה המקרה המתאים בעניין זה. סוף דבר הנני מקבל את תביעת התובעת במלואה וקובע, כי התובעת הייתה והינה בעלת מלוא הזכויות בנכס נשוא התובענה.

משסבור אני כי הנתבעים 1-3, והם בלבד, נהגו בחוסר תום לב משווע כלפי התובעת, הנני מחייבם ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בסך 70,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום פסק הדין.