בעלות משותפת בנכס לפי חוק יחסי ממון

[1: טענת ב"כ הבעל וחילוקו בסיכומיו (סעיף י) שהוראות סעיף זה הן רק לנכסים שלצדדים זכות משותפת, אך לא לנכסים שהם בבעלות משותפת אינה נראית, אלא גם בנכסים שהם בבעלות משותפת אפשר לאזן באופן לא שוויוני עפ"י חוק כאשר יש נסיבות מצדיקות.

זאת מלבד כוונת הצדדים להתנהל בחלוקת הרכוש עפ"י חוק יחסי ממון, שלפיו ג"כ אין לזוז מהרישום המשקף שתוף מלא בין הצדדים שקנו דירה זו במהלך חייהם המשותפים.

...

נציין עוד לדברי כב' השופט שמגר בע"א 66/88 דקר נ' דקר, פ"ד מג(1) 122, 127 בפס"ד מיום י"ט באדר ב' תשמ"ט (26.3.89): "כאשר הסכם לרכישת נכס נעשה על-ידי שני בני-זוג, יש בכך ביטוי לרצונם לחלק את הזכויות ביניהם באופן שווה, יהא חלקו בהשקעה של כל צד אשר יהא. ישנם מצבים תדירים, בהם בני הזוג הנישאים רושמים דירה על שם שניהם, והכסף ניתן על-ידי צד אחד בלבד. האם פירוש הדבר, שאחרי שנים ניתן יהיה לגלגל את העניין אחורה ולבטל שיתוף, שביטויו ברישום מקובל מאוד במציאות הישראלית, בהסתמך על המקורות הכספיים ששימשו כל צד במועד כלשהו בעבר? סבורני, כי יש להשיב על כך בשלילה. כאשר בני-זוג רושמים נכס בבעלות משותפת, הרי ההנחה היא, שבני הזוג התכוונו לאיזון ולשוויון, וכל תרומת יתר של צד אחד היא בגדר ויתור או מתנה של צד זה לצד האחר. תרומה כזו קשורה עם הנישואין, והיא מוצאת את ביטויה בהסכמה על רישום הבעלות המשותפת. גישה אחרת תרוקן את הרישום המקובל של שיתוף ברכוש בדירה של בני-זוג מתוכנו ותהפוך אותו לאות מתה." וכן עיין בדברי כב' השופט אסף זגורי בתמ"ש 810-04-15 בפס"ד מיום י"ג באב התשע"ה, 29 יולי 2015: במצב הדברים המשפטי הנוכחי, מבקש אנוכי להצטרף ולפעול על פי ההלכה הפסוקה, קרי שנכס מקרקעין, ובפרט דירת מגורים משותפת, רשומים על שם שני הצדדים בחלקים שווים ללא שנערך הסכם ממון לגבי הנכס, אין כל מקום לערוך התחשבנות בין בני הזוג בגין אופן רכישת הנכס ו/או מימונו (לרבות מיהות הצד ששיפץ, השביח, הביא הון עצמי גדול יותר, או שילם בפועל את הלוואת המשכנתא) והכל מטעמי הפסיקה המבוארת והמקובצת לעיל.

סבור אני, כי הפסיקה האמורה יוצרת וודאות משפטית שהיא חיונית בתחום דיני המשפחה, גם אם לעתים נראה, כי יש בכך לגרום לעיוותים מבחינת תחושת צדק של זה או אחר שהשקיע יותר ברכישת הבית.

מסקנה לאור כל הנ"ל, בית הדין קובע שפסק הדין מיום י"ב בניסן תשפ"א (25.03.2021) שריר וקיים, למרות הראיות העובדתיות החדשות שהוצגו, מהן נראה בעליל שהאשה שילמה את כל ההון עצמי של הבית.

לאור כל האמור ולאור הפסיקה העדכנית בסוגיה זו של חלוקת נכס הרשום ע"ש אחד מהצדדים, בית הדין אינו מוצא עילה או אפשרות שלא לחלוק את בית המגורים בין הצדדים, ולאור כל האמור בית הדין מחליט לחרוג מסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון הקובע כי נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין אינו נכלל במאסת הנכסים המשותפים ולא ייכלל בהסדר איזון המשאבים".

ראשית ייאמר, כי מתוך דברים אלו אתה למד כי לא הבגידה היא שעמדה בבסיס עיקר ההכרעה של הדיין עמוס על פי המשפט העברי, כי אם על כוחו של "מנהג המדינה" בדמות משטר יחסי הממון על פי החוק או על פי "חזקת השתוף" להכריע בשאלת הבעלות על הנכס.

...

העותרת הגישה עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 4602/13), ובעקבות דיון שנערך בפניי הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, כלהלן: הצדדים: לאחר ששמענו את בית המשפט ולאחר ששמענו את הערותיו של עו"ד יעקובי ועל מנת להרגיע את הרוחות באשר הדברים חרגו מהפרופורציות הראויות, ובהתחשב בכך שמדובר בזוג נשוי מזה כשלושים שנה עם שלושה ילדים בגירים, ומאחר ואנו מבקשים לנהל את המשך הסכסוך בינינו בדרכי נועם.

ודוק: בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה שכוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף" של בן הזוג האחר איננו מעניש את אותו בן זוג.

כפי שהסביר חברי, השופט מינץ, בפסקאות 1 ו-8 לחוות דעתו, שניים מתוך שלושת דייני בית הדין הכריעו בשאלת השיתוף בבית לחובת האישה לאחר שבחנו את מכלול היחסים בין בני הזוג באספקלריה של הסכם מכללא.

הנני סבור אפוא, כמו חברי, השופט מינץ, כי דין העתירה להידחות.

לא מעטים חולקים על הצידוק של מיגבלה זו וטעמיה, וכפי שציין השופט ברק (כתוארו אז) בענין ברדיגו, "הנמקה זו אינה נקייה מספקות". מכל מקום, הצורך בפרשנות "על דרך הצמצום המירבי" של הוראת סעיף 8 לחוק הירושה - נוכח תכלית ההוראה, ובהיתחשב בפגיעתה בחופש ההיתקשרות - מתחדד ומתחזק כאשר עסקינן בהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון, אשר מסדיר בין היתר את יחסי הממון בין בני זוג לעת פקיעתם עקב מותו של בן הזוג, וקובע מסגרת חוקית להסדרת יחסי הממון בין בני זוג.

ושנית – וזה עיקר – בהחלטתו של השופט הנדל אין משום הסתייגות מהפסיקה הקודמת והצגת גישה שונה בסוגיה זו, אלא אך הערות הבהרה בנוגע ליחס שבין הסכמי ממון לבין הוראות חוק הירושה, וכדבריו: "יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עיזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות. שאלה אחת היא מה הקף הנכסים המצויים בעזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העזבון לאחר תחימת הקפו. לשון אחר – מהו תוכן העזבון לעומת מיהו הנהנה ממנו. חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת הקף העזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיה השניה שעניינה חלוקת העזבון. את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם..." (פסקה 4 שם).

סיכומם של דברים: ענייננו איפוא בהסכם ממון העוסק בהכנסות שכירות מנכס (האולמות בבעלות משותפת של בני הזוג) בעת חייהם המשותפים של בני הזוג, ואשר מסדיר גם את המשך ההנאה מפירות הנכס לאחר מותו של בן הזוג.

...

בהתאם לכך גם נקבע במפורש בסעיף 148 לחוק הירושה כי "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו...". וכך מסביר זאת פרופ' שילה: "נדמה לי שאין מנוס מלהגיע למסקנה שבעניין זה הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג עדיפות וגוברות על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, וזאת מכמה סיבות: ראשית, מדובר בחוק מאוחר יותר, ואם אמנם ישנה סתירה בין החוקים, יש להעדיף את החוק המאוחר יותר. שנית, חוק יחסי ממון בין בני זוג דן בסוג מסוים ומוגדר מאוד מתוך כל סוגי הסכמי הירושה האפשריים, והסדר ספציפי עדיף על הוראה כללית בחוק אחר. שלישית, אין ספק שלכך התכוון המחוקק... סוג של הסכם כגון זה שבחוק יחסי ממון בין בני זוג נראה בעיניו כדבר טוב ומועיל. אולם המקום המתאים להסדיר בחוק הסכם כזה איננו בחוק הירושה, אלא בחוק ספציפי המיוחד לו, שנחקק שנים מספר לאחר מכן...

אינה מקובלת עלי הערת השופט שילה בפסק הדין קמא, לפיה "המצב המשפטי בנושא זה השתנה" בהחלטת השופט הנדל בבע"מ 7468/11.

המחלוקת בין שופטי המותב בבית המשפט קמא אינה אפוא מחלוקת משפטית-עקרונית כללית המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". אוסיף עם זאת, להנחת דעת המבקשים, כי גם אילו דנו בבקשה לרשות ערעור כבערעור, מסקנתי הייתה שיש לדחות את הערעור.

סיכומי הנתבעת מדובר בשליש דירה בלבד אשר נרכשה על ידי האשה והוריה טרם הנישואים, זהו נכס שאינו בר איזון לפי חוק יחסי ממון.

האם לפי חוק יחסי ממון יש לאזן דירה כזו האם יש כאן כוונת שתוף של האשה להעניק לבעל זכויות הדירה.

בית הדין לא קיבל את עמדתו שאין שתוף בחובות וזכויות הצדדים מתקופת הנישואים בפסק דין מיום 17.02.2020 קבע ביה"ד: שתוף בנכסי הצדדים: מחליט בית הדין כי חוק יחסי ממון קובע כי יש לחלק חלוקה שויונית את נכסי הצדדים (פרט למקרים חריגים עפ"י סעיף 8), וזאת ללא התניה שלצדדים יהיה חשבון משותף ואף לא מותנה בכך שכל אחד מהצדדים ישלם חלק מחשבונות הבית, ואפילו אם הבעל ישלם את כל הוצאות הבית.

...

על חוות הדעת הוגשו השגות מהצדדים כשבסופו של דבר בית הדין אימץ את הדו"ח בתאריך 24.06.2019.

שניהם הגיעו למסקנה כי אף בלא שהוכח כי הייתה בדירת המגורים גם השקעה, כנטען על-ידי משפחת המשיבה, קרי: גם אם כנטען על-ידי המבקש נרכשה הדירה על-ידיו, הייתה דירה זו לבית המשפחה – שחיה בה כמשפחה – לאורך שלושים שנה.

בנוסף יש להבהיר כי באיזון המשאבים אין לחשב כמה כל אחד אכל או קנה בגדים או בילה בעצמו יותר מאשר עם בן הזוג כי אין לדבר סוף ולעולם לא נגיע לסופיות הדיון.

לסיכום התובע אינו נאמן לחזור ולטעון טענות הפוכות בבית הדין.

הנתבעת איננה חייבת להשיב לתובע מחצית מהמשכנתא ששולמה לדירה או את חלקו מהשבחת הנכס לאור כל האמור לעיל בית הדין פוסק: בית הדין דוחה את תביעת האיש לקבלת זכויות בדירה המתבססת על הטענה של שיתוף בכל נכסי הצדדים, מההלכה שאין אדם נאמן לחזור ולטעון טענה סותרת לטענה הראשונה שטען בבית הדין.

פרשנות כזו עלולה לרוקן בסופו של דבר את הדרישה לאישורו של הסכם ממון ממשמעותה, אם יתברר כי בסופו של דבר הנכסים הנותרים לאיזון נותרו מדולדלים ביותר, מכוחה של שורת הסכמים קודמים שנעשו, ולא נדרשו לכאורה לאישורו של בית משפט על-פי חוק יחסי ממון.

עוד צוין כי "בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינאמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח" וכי על אף שסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון מוציא ממאסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין הרי ש"במקרים רבים ניתן ללמוד מהיתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין" [הנשיא מ' שמגר בעיניין יעקובי בעמ' 561].

...

לעומת זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו ורף גמירות הדעת כפי שבני הזוג עצמם קבעוהו, מביאים למסקנה שמצופה היה מבני הזוג להביא את ההסכם השני לאישור, וזה לא נעשה.

סוף דבר, בנסיבות אלה, ומשאמר בית המשפט: .

..לכאורה זכתה לנצחון - כדעת הרוב - הגישה המכשילה את זכותו של בן-זוג שנישא לאחר 1974להסתמך על חזקת-השיתוף, אולם לאחר העיון דומה שאין לקבל מסקנה נמהרת זו. כמה טעמים לדבר: ראשית, השופטת שטרסברג-כהן, אשר גרסה שלא ניתן לשלב את חזקת-השיתוף בחוק יחסי ממון, סברה בכל-זאת כי הדין הכללי שלפיו יש לזהות את הזכויות בנכסי הצדדים '.

לצורך כך יש לבחון את ההתנהלות הכללית של הצדדים אם יש בה כוונת שיתוף או לא. אחרי שהגענו למסקנה שמתקיימת כוונת שיתוף כללית בין הצדדים, או אז אנו ניגשים לשלב הבא הוא תנאי הסף השני: כוונת שיתוף בנכס ספציפי.

בשלב מסוים בשנת 2012 החלטנו שנעשה כמו רכישה רעיונית, מה שיש לי ב[מ] עשינו קיזוז כלשהו מה שהוא השקיע ב[ב], ואמרנו כל אחד רשום על שמו דירה, ומאז זה ככה היה, כדי לחסוך לעצמנו קיזוזים, את מעלות.