בעלות הקרן הקיימת לישראל על מקרקעין במושב

נטען, בין השאר, כי "בשנת 1980 הוכנה תב"ע בר/40 למושב קדרון, ומכוחה בשנת 1987 נערך תצ"ר, אשר התיימר להסדיר את הגבולות במושב בצורה אנליטית ולמעשה שינה את הגבולות הקיימים. התצ"ר לא הובא באופן פרטני לתושבי המושב להערות ולהתנגדות... גבולותיו לא סומנו בשטח, כמצוין בסעיף 3 להערות התצ"ר במ/6... התצ"ר הוצג כראה וקדש. בכך נימנעה מהנתבעים הזכות להיתנגד לתצ"ר בזמן אמת, ולהתריע על הסתירה בינו לבין המצב בשטח, מה שהוליד בסופו של יום את המצב הנוכחי, שיכול היה להיחסך" (עמוד 87 לפרוטוקול, שורות 13-6).

המקרקעין מושא התביעה הם מקרקעי ציבור, שהבעלות בהם היא של קק"ל (ראו לעניין זה את סעיף 107 לחוק המקרקעין, המגדיר מקרקעי ציבור כ"מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל" ואת חוק היסוד, הקובע בסעיף 1 כי "מקרקעי ישראל, והם המקרקעים בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל").

...

בסופו של דבר הגדר הוסרה בהתערבות המשטרה, תוך שהובהר כי יש להביא את ההכרעה בשאלת הזכויות בדרך העפר להכרעת בית המשפט.

דין הטענה להידחות, מן הטעם שאינה רלבנטית לתביעה המתנהלת בפני, שעניינה בסילוק ידם של הנתבעים.

סוף דבר התובעים הוכיחו כי דרך העפר מושא התביעה נמצאת כולה במקרקעיהם.

משכך ומשלא הוכחו טענות ההגנה, אין לנתבעים זכות להמשיך לעשות שימוש בדרך זו ודין התביעה להתקבל.

רקע ועובדות התובעת, רשות מקרקעי ישראל (וכשמה במועדים הרלוואנטיים לתובענה "מנהל מקרקעי ישראל", והיא תכונה להלן, לפי ההקשר, גם "המנהל") , מופקדת על ניהול מקרקעי המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל (קק"ל) על פי דין, וביניהם המקרקעין, בשטח של 2,486 מ"ר, שבבעלות קק"ל המצויים בחלקה 62, גוש 326 במושב באר טוביה (להלן:- "המקרקעין", "הנחלה" או "המשק").

בכתב העברת הזכויות, אשר אושר על ידי התובעת בחתימתה, הוגדרו זכויות החכירה המועברות: "מעבירים בזה "המעבירים" ל"מקבלי העברה" את כל זכויותיהם והתחייבויותיהם מחוזה החכירה שבהתאם לשטר החכירה הרשום בלישכת רישום המקרקעין ברחובות, מספר 16157 מיום 19.8.62 להלן: ("חוזה החכירה") על המקרקעין המפורטים ברשימה דלקמן והרשומים בשם קרן קיימת לישראל בע"מ המיוצגת ע"י מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל").

...

בע"א 1910/07 מרשי נ. קרן קיימת לישראל, (24.12.08, פורסם בנבו) התייחס בית המשפט למועד שבו היה ידוע ההבדל שבין משק עזר לנחלה: "זאת, משום שכפי שכבר צוין ההבדל בין "משקי עזר" ל"נחלות" היה ידוע ומוכר בהתיישבות במשך שנים רבות קודם לכן והחלטות מועצת מקרקעי ישראל שנתקבלו בהקשר זה מאז יסודה ויסוד המינהל בשנת 1960, שיקפו ומיצבו במידה מסוימת (אם כי לא בכל דבר ועניין) את המציאות העובדתית והמשפטית ששררה ביישובים עוד קודם לכן (ראו והשוו ה"פ 10871/99 (מחוזי ת"א) מפעל המים רמות-השבים אגודה חקלאית נ' מינהל מקרקעי ישראל-תל אביב, פיסקה 21 ([פורסם בנבו], 30.1.2003) – הערעור נדחה (ע"א 2621/03) [פורסם בנבו]).

בעניין זה, מקובלת עליי עמדת הנתבע, כי ההסכם משנת 1962 אינו גורע מזכות הנתבע להאריך את תקופת השכירות.

הימנעות מלהציג חוזים דומים מעוררת סימני שאלה גם על רקע האמור בת/1 שהוא לכאורה מטעם האגודה, שם צויין, כי ישנן 94 נחלות במושב, בעוד שעל פי החוזה שבין האגודה לתובעת, ישנן 150 נחלות ועניין זה בוודאי טעון בירור, כאשר ייתכן ובאגודה השיתופית ישנו הסדר מיוחד מול בעלי הנחלות, שאינם עוסקים בחקלאות, בשים לב להסכמים שנחתמו עמם.

מדובר בתביעה שהגישו חבצלת השרון אגודה חקלאית להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "האגודה" או "המושב"), ו-37 תובעים נוספים חוכרים לדורות של קרקעות הנמצאות במושב נגד קרן הקיימת לישראל בע"מ (הרשומה באנגליה משנת 1920), קרן קיימת לישראל (להלן: "קק"ל")), ורשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"), שבמסגרתה ביקשו התובעים שורה של סעדים הצהרתיים.

בית המשפט דן כבר בטענה זו בדיון שהתקיים ביום 24/09/17, ובהחלטתו קבע כך: "לעניין הגדרת המקרקעין אליהן מתייחסת התביעה, הרי שהתובעת הבהירה כי כוונתה לכל הקרקעות המצויות בבעלות קק"ל המופיעות בתשריט העליון שצורף כנספח א' להודעתה מיום 30.4.2017. בכך יש זהוי מספק של המקרקעין ויתר הטענות שמעלות הנתבעות מתייחסות לגופה של התביעה ביחס אליהן ולא לעצם הזיהוי של הנכס מושא התביעה". נוכח קביעה מפורשת זו, אין להדרש שנית לטענה האמורה כנימוק לסילוק התביעה על הסף.

הסעד ההצהרתי העקרי הנתבע עניינו פיצוי מוגדל בעת שינוי ייעוד ולא בכדי התובעים נימנעו מלכמת סעד זה. כך למשל עותרים התובעים בסעיף 4 בכתב התביעה המתוקן, לסעד הצהרתי שלפיו "לתובעים קיימת זכות לפיצויים בגין השבת הקרקע לנתבעים בעת שינוי יעודה, בהתאם לחלק היחסי שהושקע על ידם בקרקע לעומת הסכום שהושקע ברכישתה על ידי נתבע 1, והכל בהתאמה למחיר "שיווק" הקרקע על ידי הנתבעות לצדדים שלישיים".

...

נוכח טענות התובעים ביחס להוראות שונות בחוזה, לא שוכנעתי (בשלב זה של ההליך) כי הימנעות התובעים מהפניה לחוזה 1995, מלמדת על הסתרה מכוונת של עובדות מהותיות, בפרט בנסיבות שבהן אין מחלוקת כי מדובר בחוזה אשר לא יצא לפועל.

סוף דבר לאור האמור אני מורה כי תוך 30 ימים מהיום יגישו התובעים כתב תביעה מתוקן שבו יפרטו את סכום הפיצוי הנתבע על ידיהם נכון למועד הגשת התביעה וישלמו את הפרשי האגרה כמתחייב מהוספת הסעד הכספי.

בכפוף לכך, אני דוחה את הבקשה.

הואיל ובעלת הקרקע הנה הקרן הקיימת לישראל, הרי שרק לה שמורה הזכות לשנות את הקף רשות השמוש במקרקעיה, אשר הועמדו על ידה לשימוש תושבי המושב.

הנתבעים העלו את הטענה כי היחסים בינם לבין בעלי זכויות בר הרשות הקודמים של נחלת התובעים, עשהאל ברזני, "הושתתו על העדר גבולות תוך חלוקת הקרקע על פי קוי חלוקה שקבע המושב בהתאם להתקנת קוי אספקת המים בגבולות שבין החלקות" (סעיף 3 לתצהיר הנתבע – כתב ההגנה).

...

בהתאם להלכה המנחה שנפסקה בעניין פרושקובה, שטח ההרשאה (הנחלות) וגבולותיו נקבע בהתאם לתנאי ההרשאה, ומשאלה נקבעו תוך הפניה לנחלות מסוימות כפי סימונן במפת התכנון של הסוכנות, הרי שאת גבולות הנחלות יש לקבוע בהתאם למפה זו. עם זאת, מצאנו כי המדובר הוא בגבולות זמניים אשר הנם תקפים כל עוד הצדדים נמצאים במעמד ברי רשות, או כל עוד לא שונו גבולות שטחי ההרשאה על ידי בעלי הקרקע (מדינת ישראל וקק"ל).

אשר על כן, אני מקבל את התביעה במובן זה שאני קובע כי הגבול בין נחלת התובעים מס' 47 ונחלת הנתבעים מס' 48 במושב בית יוסף, הינו הגבול המופיע והמסומן במפת הסוכנות מיום 20/02/1951, וכפי המופיע ומסומן בנספח ד' שצורף לחוות דעתו של המודד שפירא.

באשר לחלק הצפוני של הגבול שבין נחלות 47 ו- 48, אני מורה לנתבעים לסלק את ידם משטח נחלה 47 מהקטע המתחיל בשביל האספלט (העובר לפני החממות והסמוך להן) וצפונה עד הכביש הציבורי והכול לפי הגבול על פי מפת הסוכנות ובהתאם לסימון שבנספח ד' לחוות דעתו של המודד שפירא.

הבעלות בכלל החלקות רשומה בפנקס הזכויות על שם הקרן הקיימת לישראל, וניהולן מבוצע על ידי התובעת (רשות מקרקעי ישראל).

במכתב אשר נחזה להעשות על ידי "אילה וברכה - תיכנון ורשוי בנייה" (לא ברור מי החתומה ומה הסמכתה הפורמלית) ביום 12.1.2022 (אשר צורף לכתב הגנת הנתבעים 4-2), צויין כי בוצעה פניה "למשרדינו לטפל ולקדם היתר בנייה להסדרת תוספות בנייה בבית בעל משק ובבית לבן ממשיך והסדרת מחסן קיים בשטח במושב בית מאיר משק מס' 7". עוד צויין כי "בוצעה מדידה לשטח ובימים הקרובים ייפתח תיק במערכת רשוי זמין". מעבר לציון הצורך בבצוע הליך תיכנוני מסורבל וארוך, צויין: "קיימת התכנות לאשר את האמור לעיל הן במינהל והן מול הועדה המקומית במטרה יהודה וזאת כמובן לאחר שהובהר לה"ה שפרטיו בנידון כי יהיה צורך בבצוע פעולות בשטח להתאמה להוראות התוכנית" (ההדגשה הוספה).

מעת שהתובעת מצהירה מפורשות כי סירבה ליתן הסכמתה לרישום הקרקע על שם הנתבע 1 בהתאם לצוו הירושה השפוטי בשל ההפרות שבקרקע, ממילא משמע שהתובעת דנן שללה מהנתבע 1 את הכשרות החוקית לידרוש (גם בהליך שפוטי) מיתר היושבים בקרקע להמנע מבצוע שימושים אישיים לא מוסכמים, להרוס בינוי לא חוקי וכיוצא בזה.

...

הסעד הכספי סוף דבר בתחילתו: הנתבעים לא עשו דבר כדי לסתור את חוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם התובעת ואת עדות אשת הכספים שהיא עובדת התובעת.

סבורני כי טענת ה"חקלאיוּת" כמכנה-משותף-מקורב בין מושב בית מאיר לבין המושבים צלפון ותרום נסוגה אל מול היות שלושת הישובים בית מאיר, שואבה ונווה אילן, שוכנים בהרי ירושלים ובזיקה (וגישה) לכביש ירושלים - תל אביב (כביש מס' 1).

סוף דבר, החלטת המועצה האחרונה בנושא "שימוש לתעסוקה לא חקלאית בחלקת המגורים של הנחלה" היא החלטה 1581 מיום 24.12.2018 ובה נקבע בסעיפי משנה 4.2.1 ו-4.2.2 כי דמי שימוש, הן לגבי חובות עבר שנוצרו עד 4 שנים טרם מתן ההחלטה והן לגבי חובות שנוצרו מעת אישור ההחלטה, יהיו בשיעור 6%.