בעלה של אותה אשה מסרב לגרש אותה בטענה שמוסד הנישואין הינו קדוש

בית דין איזורי לעבודה בירושלים ב"ל 30988-07-15 27 ינואר 2019 לפני: כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה – סגנית נשיא נציג ציבור (עובדים) מר אלי קדוש נציג ציבור (מעסיקים) גב' שרה זימן התובעת לילה אבו טיר ע"י ב"כ: עו"ד אבו רג'ב רולא הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ: עו"ד יסמין דיגרקר פסק דין

התובעת הגישה תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה כשהיא טוענת שהיא פרודה ממי שהיה בעלה – מוחמד אבו טיר (להלן גם : הגרוש).

יוער כי פרטי תעודות הגירושין אינם תואמים זה לזה (בתעודה מ2006 נרשם מס' חוזה נישואין שונה מזה שנירשם בתעודה מ2001, בתעודה מ2001 מצוין כי תאריך הנישואין הוא 4.2.1973 ואילו בתעודה מ2006 מצוין כי תאריך הנישואין הוא 18.2.1974) התובעת ניהלה נגד הנתבע הליכים קודמים (ע"ב (י-ם) 10619/06 אבו טיר – המוסד לביטוח לאומי (7.2.2008); עב"ל (ארצי) 234/08 אבו טיר – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2009)) בשאלת זכאותה לגימלת הבטחת הכנסה.

לא זו אף זו, במסגרת ההליכים הקודמים עלתה סוגיית נישואיו השניים של הגרוש עם אישה בשם עולה ואף נישואין נוספים עם אישה שלישית בשם סוהיר.

אינדיקאציות לכך מצאנו בין היתר בכך שהתובעת טענה כי הגרוש מסרב להעביר את רישום הנכס על שמה (מחציתו הראשונה של עמ' 11 לפרו').

אלא שגם אם מגוריה של התובעת בנכס של הגרוש יכולים להוות ראיה מסוימת למשק בית משותף (ודאי כאשר הגרוש עצמו מצוי זמן ניכר בבית הכלא ומכל מקום ישנם נגדו צוי גירוש כך שהוא מנוע מלשהות בבית בעצמו- מצב שאף הוא היה המצב העובדתי שאליו התיחסו ההליכים הקודמים), הרי שבכך לא סגי.

...

לטעמנו, הטענה כי הבית ניתן לילדיה של התובעת אינה משכנעת ומשאין חולק כי חמיה של התובעת נפטר, הרי שהנכס אכן שייך לגרוש.

אינדיקציות לכך מצאנו בין היתר בכך שהתובעת טענה כי הגרוש מסרב להעביר את רישום הנכס על שמה (מחציתו הראשונה של עמ' 11 לפרו').

בעת ניהול ההליך הקודם היו חלק מילדי התובעת והגרוש קטינים וברי לכן כי היו הוצאות רבות למשק הבית ובית הדין מצא כי היקף מקורות המימון להם טענה התובעת אינו מתיישב עם צרכיה וצרכי ילדיה.

בית הדין מצא לכן כי בהכרח ישנה השתתפות במימון משק הבית מצד הגרוש.

לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

והינה במעשה שם האישה הוחזקה שנים ארוכות כארוסה של אותו משומד, ושלחה אליו שיתן לה גיטה, והציעה לו תשלום, ובכל זאת כתב שאין כאן ראיה שהיא אשת איש אלא חזקה בלבד, ואם תזנה תתחייב מלקות, ולא נאמינה שנתקדשה לפני קרוביה.

וצריך ביאור, מה החילוק בין חזקה לראיה, הא שתיהן מבוססות על עובדות שידועות לכל, ומדוע כתב המהרי"ק בנידון דידיה שהאישה מוחזקת י"ב שנה כארוסה ושלחה ובקשה גט מארוסה המשומד, דאין כאן ראיה רק חזקה, ובדין הגמ' באיש ואישה שהגדילו בבית אחד כתב שיש ראיה שהם נשואים? ונראה שהחילוק בין חזקה לראיה הוא שחזקה מבוססת על איך שבני האדם מחזיקים את האדם על פי מעשיו ודבריו, וראיה מבוססת על סברא דעלמא בעיניין שהוא בטבע האדם.

[41: אוצה"פ (שם אות י"ג) הביא מחלוקת אחרונים אם דמי למקדש אישה שניה ועובר על חדר"ג, שנחלקו הפוסקים אם כופים אותו לגרש, או דעדיף מינה, משום שחדר"ג אינו עושה ספק בקידושין והתקנה עושה ספק בקידושין.

אמנם, וזאת יש לומר, שהנוהל הקיים היום שבתי הדין מאשרים נישואין פרטיים שנעשו כדין וכהלכה לאחר שהרב מסדר הקידושין מתחייב בכתב בפני מנהל בתי הדין הרבניים שלא ישוב עוד לעשות כן, מעורר תהיה האם אכן כוונת מיתקני התקנה היתה לעקור כל קידושין שנעשו ללא רישום כדין מעיקרם, שאם כן, היה להם לדייני ישראל לתת דעתם לכך ולהמנע מלאשר נישואין אלו גם לאחר קבלת היתנצלות כראוי בפני מנהל בתי הדין הרבניים, או שכוונת מיתקני התקנה היתה להכניס גם את אותם מקרים שבהם נערכו נישואין פרטיים תחת פקוח של בתי הדין הרבניים ומוסדות המדינה, על ידי אישורם למפרע על ידי ביה"ד הרבני.

עוד נאמר (שם), כי לא זו בלבד אלא מכוח הוראת סעיף 2 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, הפכו ההסדרים האמורים להיות, באשר לעריכת נישואין בין יהודים בישראל חלק ממשפט המדינה, ומכאן שהם משקפים גם את מדיניותו של המחוקק החילוני בשטח זה. בהתאם לגישה זו, סירבו בתי המשפט האזרחיים לפסוק מזונות לאישה שנישאה לבעלה ב"נישואין פרטיים".

וכן פסקו כל הפוסקים שיש כח ביד בי"ד לגדור גדר ולגזור גזרות לפי צורך השעה ולכן גזר שהאישה לא תנשא למי שנתנה עיניה בו. הינה עיקר חידושו של בעל האדמת קודש הוא שסמכותו של בית דין בישראל לגזור גזרות שלא מן הדין לצורך השעה, אינה מוגבלת רק לענישה ולהוצאת ממון שלא מן הדין, אלא כוללת גם את היכולת לאסור דבר שהוא מותר לפי דין ולהתיר דבר שהוא אסור לפי דין, כמו שחז"ל התירו אישה שאמרה לבעלה טמאה אני לך, אעפ"י שמן הדין היא אסורה, וכמו שהראשונים אסרו לכפות על בעל לגרש אישה שאומרת מאיס עלי, אעפ"י שמן הדין כופים עליו לגרשה.

וע"ע להלן מש"כ בראש פינה בדין זה. ובב"ש שם ציין לדברי הב"ח (שם סי' ס"ב אות ה', ובתשובת ב"ח חדשות סוף סי' פ"א) שכתב שדברי הראשונים שכתבו שלא צריך לחזור ולברך ז' ברכות נאמרו באופן שהיו קידושי טעות שהם קידושין כל דהו ונישואין כל דהו, אבל כשאין אפילו קידושין כל דהו, כגון בנידון שם שקידש בטבעת שאולה באופן שלדברי כל הפוסקים האישה אינה מקודשת, צריך לחזור ולברך את ברכות הנישואין[footnoteRef:46].

...

ברבות הימים מת האיש, וביה"ד נעתר לבקשת האשה והכריז עליה כאלמנתו.

והוסיף שלא צריך לכתוב כתובה חדשה, וכתב טעם שמצאנו בגמ' שכותבים כתובה לפני הנישואין, "דכתבי כתובה והדר מקדשי". וכתב שהכתובה לא מחזי כשיקרא, מפני שעשה ברכות ונישואין וגילה בכך שכוונתו להתחייב ולהשתעבד בכתובה היא כוונה אמיתית, ומהני הכתובה כמו שמהני הברכות של הקידושין הראשונים לקידושין השניים.

לאור כל האמור ביה"ד מחליט ומורה לרב רושם הנישואין לפעול כדלהלן: לערוך למבקשים קידושין חדשים תחת חופה.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק ‏1264292/1 בבית הדין הרבני האיזורי פתח תקווה לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם שמן, הרב אברהם אבידר, הרב דוד גרוזמן התובעת: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר דבורה בריסק) הנתבע: פלוני הנידון: חיוב גירושין בטענת מאיס עלי כשהבעל מסרב לגרש בשל קדושת מוסד הנישואין פסק דין

בדיון, בית הדין בירר היטב עם הבעל את פשר סרבנותו לגרש את אישתו, ולאחר שיחות ממושכות וכפי שעולה מפרוטוקול הדיון הובהר לבית הדין שהבעל מסרב לגרש, כי מבחינתו נישואין הם לא כמו "אוטובוס" שיש אפשרות לרדת ממנו אימתי שרוצים, נישואין הוא מושג קדוש שאין להפר אותו.

חובה שוב לצטט אף דבריו של ד"ר ה' שציטט את דברי הבעל שאמר: "אין סיבה להמשיך אבל אין סיבה לפרק את הנישואין" כלומר, מכל הציטוטים של הבעל ועל פי הבנת בית הדין, שונה הבעל הנוכחי מכל הבעלים הטוענים והתובעים שלום בית, בכך, שאף שהוא גם תובע שלום בית אך תביעת שלום בית שלו לא מתבססת על הרצון באישתו, אלא על הרצון להמשיך להיות נשוי, לא האשה בבת עינו אלא מוסד הנישואין בבת עינו.

" לדבריו חיובו לגרש נובע הן מצד היותו שרוי בלא אשה, שהרי אין כופין אותה להיות אצלו, והן מצד מדת סדום שמעגן את האשה שמאסה בו. לאור זאת כתב לבאר כי אין כל סתירה בדברי הרמ"א: "ולפי זה הא דפוסק הרמ"א שאין כופין אותו לגרש, זהו רק לענין דין כפיה, מה שאין כן חיוב לגרש, כל שהבעל עצמו יודע שלא תשוב אליו, ואינו עושה זאת אלא במטרת נקמה או סחיטת כספים, ודאי יש כאן, והבעל עובר באיסור אם אינו מגרשה. ומדוקדקים אפוא דברי הרמ"א, ואין סתירה בדבריו בין מה שכתב באבן העזר סימן ע"ז לבין מה שכתב ביורה דיעה סימן רכ"ח." לכן הסיק להלכה: "ויוצא מזה שכל כהאי גוונא כשטוענת מאיס עלי ובית הדין משוכנעים שהאמת כדבריה, ואף הבעל יודע זאת ומכל מקום מיתעקש מלפוטרה, בנצלו את הנפסק להלכה שאין כופין בכהאי גוונא, על בית הדין להסביר לו את חומר האיסור שעובר בזה שנימנע מלגרשה. ואם הבעל הוא שומר תורה ומצוה ודאי ייענה לדרישת בית הדין ויקיים המצוה לשמוע דברי חכמים ויפטור האשה מעגינותה, ואת עצמו מעבירה." החילוק בין כפייה בגט במאיס עלי לבין חיוב בגט מופיע כבר בדברי מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, וזה לשונו (שו"ת עזרת כהן סימן נו): "אף על פי שאין אנו רשאין לצאת מגידרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, ורש"י ורשב"ם דס"ל כוותיה דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האשה כנדון דידן, מכל מקום מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגין לכוף לגרש. אבל מכל מקום מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיון שהיא אומרת מאיס עלי בטענות מבוררות, והוא מעכב אותה שלא תוכל להנשא לאחר שיפרנס ויזון אותה, ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות." ועיין במאמריו של הגר"ח איזירר זצ"ל (שורת הדין ח"ב) שהסיק מכאן כי לדעת הגראי"ה קוק זצ"ל יש לחייב את הבעל לגרש עקב טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת.

...

יש שכתבו כי הגר"ח פלאג'י עצמו כתב את דבריו רק כאשר קיימים נימוקים הלכתיים נוספים לכפייה על הגט, ראה למשל פס"ד של הגר"ש גורן זצ"ל (פד"ר כרך ט, 213), וזה לשונו: "ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום ח"ב סי' קי"ב שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האישה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד, ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האישה לגט, כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים." אחרים כתבו כי אכן כוונתו של הגר"ח לכפיית גט (פס"ד של הגר"י ניסים, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי זצ"ל, כרך ז' עמ' 111 ואילך), אך יחידאה הוא בזה.

לעומת זאת מצוי בתיק בית הדין מכתבו של ד"ר ה' שקבע כי הבעל כעת לא במצב פסיכוטי ועל כן בית הדין לעת עתה לא מכריע בעניין זה. מסקנה הבעל חייב לגרש את אשתו.

הרב דוד גרוזמן - דיין אנו מצטרפים לכל האמור לעיל.

טענת הבעל ובא כוחו לעיכוב הגט עד לסיום ההליכים הרכושיים כאמור הבעל מסרב כרגע לגרש את האשה כל עוד לא יוכרעו ביניהם את כל המחלוקות בעיניין הרכוש.

לאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. מבואר איפוא בדבריו שבאופן ששני הצדדים מסכימים לפירוד ושניהם מורדים זה בזה, והאשה דורשת את גיטה מייד, בית הדין נעתר לכך וכופה את הבעל ליתן גט לאישתו ללא שהוי – אם וכאשר כבר עברה שנה שהם במצב זה ולא חזרו לשלום בית.

ביסוד דבריו של רבינו ירוחם נראה שמאחר שעל פי תורתנו הקדושה מוסד הנישואין איננו רק מסגרת יבשה ופלטפורמה למטרת מגורים משותפים, אלא הוא בניית בית יהודי על שלל חיוביו של האחד כלפי מישנהו, ומאחר שבפועל ואף באופן מוצהר הצדדים אינם חיים כבעל ואשה וכל אחד מורד ברעהו, נמצא שהם רוקנו את חיי נישואיהם מכל תוכן ובית הדין איננו יכול ליתן יד להמשך מצב שכזה.

] לדבריו של הרב אלגרבלי אכן 'מות הנישואין' הוא סיבה בפני עצמה לחייב בגט – אף במקרה האמור שאשמת הגירושין נעוצה בצדו של הבעל שעיניו נתן באחרת – אם וכאשר האשה מקבלת את כל מה שצריכה לקבל על פי ההלכה.

...

ולעניין שאר הסברות (לעז וכו'): מאחר שבנידוננו בית הדין הגיע למסקנה שיש לחייב את הבעל ליתן גט לאשתו, נמצא שמבחינת ההלכה הוא חייב להישמע להוראות בית הדין.

מסקנה תבנא לדינא: עסקינן בבני זוג שכבר שנים רבות דרים בנפרד כאשר כל אחד המשיך את חייו, ומנסה להוציא ככל האפשר מזולתו.

הרב רפאל זאב גלב מצטרפים למסקנה.