בית משפט קמא ציין כי בסיומה של החקירה "לא עלה בידי חוקרת הילדים להגיע למסקנה חד משמעית, וזאת בשל יכולותיה הורבליים המוגבלים של [המתלוננת א']". בחוות דעתה ציינה חוקרת הילדים, בהתייחס לעדותה על המתלוננת א' כי היא,
"מדווחת על אלימות פיזית ומינית, אני מעריכה כי הילדה עברה את האירועים עליהם היא מדווחת. עם זאת, יש קושי להעריך את הדיוק של התכנים בשל האמביוולנטיות שבה היא מדווחת. הילדה משנה את גירסתה, היא לא עקבית וחוזרת בה. אופן דיווח זה מקשה על הערכת המהימנות, עם זאת, יתכן שהאמביוולנטיות היא על רקע של חשש מהוצאה מהבית, חשש ורגשות אשמה מלדווח על חלקה שלה באירועים. וכך לגבי אלימותה של אמה כלפיה. חשש מהפללתה".
בעדותה בבית המשפט מסרה חוקרת הילדים, את הערכתה לגבי מהימנותה של המתלוננת א', בזו הלשון:
"לגבי [המתלוננת א'] היה לי קושי להעריך מהימנות כי היכולת הורבלית שלה דלה, אני הרגשתי שהיא מאד אמביוולנטית בדווח שלה, לא תמיד היא הבינה אותי ולפעמים התשובות שלה היו בהפוך על הפוך, כמו 'כימעט לא יצא לי דם' או משהו כזה, ולכן היה לי קושי... לגבי [המתלוננת א'] יש קושי, זה לא אומר שלא קרה מה שקרה, זה אומר שלילדה יש קושי לתאר את זה, אבל יחד עם זה יש הרבה מחשבות מה חושב הפוגע, יש תסכולים של השרדות שהיא מספרת עליהם באיך ומה עשתה כדי להגיע למצב שלא יפגע בה. הרבה מאד דברים שהם היו מאד חזקים בעוצמה הרגשית שלה, אבל כשיש יכולות דלות לצערי, וזה מה שאני בודקת, אבל בגדול אני כן חושבת שהילדה מתארת את האירועים שהיא חוותה".
בחקירתה הנגדית של חוקרת הילדים, היא ציינה לגבי המתלוננת א' כי "בהחלט שנדלקו לי נורות האדומות, אני יכולה לתת הרבה מאד הסברים למה הדבר הזה קרה, אבל זו תהיה פרשנות שלי שלא מבוססת על מה שהילדה אמרה". בהמשך, אומרת חוקרת הילדים "אבל אני יודעת שכשהילדה נותנת את האירועים היא לא מגזימה בכלל, אין נטייה לשקר והגזמה, היא מספרת שהוא עושה את זה רק כשהוא שיכור וכשהוא לא שיכור הוא בסדר גמור, היא גם אומרת מתי הוא נוהג להישתכר, בימים שהוא לא עובד...".
על עדותה של חוקרת הילדים בבית המשפט והערכתה את דבריה של המתלוננת א', אומר בית משפט קמא: "דברים כדורבנות, המקובלים עלי כמות שהם. מדובר בדברים בעלי רגישות, דקות איבחנה ושיקול דעת".
אשר לדבריה של המתלוננת א', שנמסרו במסגרת חקירתה על-ידי חוקרת הילדים, צוטטו על-ידי בית משפט קמא קטעים מהעדות, שבהם מתארת המתלוננת א' את האלימות שהפעיל כלפיה המערער, בכך שחבט את ראשה בקיר, לאחר שהשליכה אבנים על חבר שממנו נפרדה, בתגובה להשלכת אבנים על-ידו.
המתלוננות מוכרות לה, בעקבות דיווחים של שכנים וגם מבית ספרן של המתלוננות.
אשר לסיוע הנידרש לעדותן של המתלוננות, בהתאם לסעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים), מנה בית משפט קמא ראיות סיוע אלה:
עדויות שתי המתלוננות מסייעות האחת לרעותה, שעה שמדובר בשתי עדות מהימנות, המעידות על דברים דומים.
השמוש באלכוהול "מבליט את חלקיו התוקפניים" של המערער, אשר עסוק בהצגת עצמו כקורבן וממזער את "חלקיו התוקפניים, האלימים וההתמכרותיים".
ההתרשמות היא כי המערכת הזוגית שיצר המערער, היתה רצופת קשיים ובעיות במשפחה, אשר חיה בבידוד חברתי, דבר התואם את שנאמר בספרות לגבי מישפחות בהן קיימת תופעה של גילוי עריות.
בית משפט קמא ציין כי התובעת נימנעה, בצדק, מלחקור את עורך חוות הדעת כיוון שחסרים בה פרטים עובדתיים רבים, ובעיקר כאשר ד"ר סטיר קיבל את גירסתו של המערער כפי שהיא, לרבות הטענה כי אינו צורך אלכוהול במידה מופרזת.
מאחר שמדובר, בעקרו של דבר, בעירעור על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שנעשו על-ידי בית משפט קמא, היה ברור לסניגור כי עומדת לפניו משוכה קשה ביותר, ובמקום להיתמקד בטענה כי מדובר בחריג או בחריגים לכלל אי ההתערבות, הוא בחר לתקוף את הרכב בית המשפט, וזאת, כאמור, ללא כל בסיס וללא כל שחר.
...
לסיכום חלק זה, הנני סבור כי אין להתערב בממצאי העובדה ובקביעות המהימנות אשר נעשו על-ידי בית משפט קמא, כאשר מחד גיסא קיבל בית משפט קמא את עדותן של המתלוננות בפני חוקרת הילדים כעדות מהימנה, שעליה ניתן להשתית את הממצאים העובדתיים, ומאידך גיסא דחה כבלתי מהימנה את עדותו המכחישה של המערער, ואת גרסתה הבלתי אמינה של האם, וזוגתו של המערער, ס.א..
סבורני, כי נמצאו במקרה דנן ראיות סיוע, די והותר, על-מנת לשמש כתוספת ראייתית לעדותן של המתלוננות בפני חוקרת הילדים.
בנסיבות אלה, ובהעדר הבעת חרטה ואמפטיה לקורבנות העבירה, היה מקום להשית על המערער עונש מאסר לתקופה ממשוכת, ואיננו סבורים כי יש בעונש זה משום סטייה מרמת הענישה בעבירות דומות, ובודאי שאין מדובר בסטייה קיצונית המצדיקה את התערבותנו בגזר דינו של המערער, ודין הערעור להדחות.
