בעל מונית הוא מי שהרישיון להפעלת מונית נרשם על שמו

התובע הוא בעלים של רישיון הפעלת מונית הרשום במשרד התחבורה והרשוי.

...

לאור כל האמור לעיל על הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע סכומים כדלקמן: עבור התקופה מיום 15.4.2020 ועד יום 1.8.2020 – סך של 3,850 ₪.

בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאות האגרה ששילם בסך 60.66 ₪, וכן הוצאות משפט בסך 158 ₪.

הנתבעים ישלמו את הסכומים האמורים תוך 45 יום (היינו עד יום 16.1.2022), שאחרת יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (1.3.2021) ועד למועד התשלום בפועל.

בדיון שהתקיים בפני ביום 12.2.19 התייצבו הצדדים, מבלי שהביאו עימם את רישיון הרכב או מסמכים אודות העברת הבעלות במשרד הרשוי כנדרש; ומדברי המבקש ומר מוהיימן בדיון עלה, כי המבקש מכר את הרכב למר מוהיימן, לפי זיכרון הדברים, עוד טרם נרשם המבקש כבעלים של הרכב; וכדי "לחסוך יד" לא הועברה הבעלות על שם מר מוהיימן, והבעלות במשרד הרשוי נותרה על שמו של המבקש, עד אשר הרכב נמכר על ידי מר מוהיימן לצד נוסף לאחר מספר חודשים באפריל 2017 או בסמוך לכך (עמוד 2 שורות 2-6 לפרוטוקול הדיון).

המש (תל אביב) 2419-07-17 יחיא חסן נ' מדינת ישראל – שם התקבלה בקשה להארכת מועד להשפט בנסיבות בהן הקנס שולם שלא על דעתו של המבקש-הבעלים של רישיון להפעלת מונית ובחריגה מן המוסכם בין המבקש לסוכנות תיווך למוניות.

...

דיון לאחר שעיינתי באמור בבקשה ובתגובת המשיבה ובתגובת ב"כ המבקש, ושקלתי את טענות הצדדים, והפסיקה שהובאה בפני, החלטתי לדחות את הבקשה.

מכל מקום, וגם על רקע האמור בסעיף 6 לבקשה, כי "אי תשלום קנסות יכול להביא לתוצאה של עיקולים שונים על חשבון הבנק של החייב או על רכביו או התווספות ריביות פיגורים", לא התרשמתי כי הודאת המבקש בעבירה, על דרך של תשלום הקנס, נבעה מסיבות תשלום שלא היו תלויות בו. עם זאת, סעיף 229(ח) מוסיף וקובע בסיפא, כי הוראות הסעיף לא יחולו "על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להישפט כאמור בסעיף 230". סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחוייבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו." סעיף 229(ה), מורה כי ניתן לדון בבקשה שהוגשה באיחור, בתנאי "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה." נקבע, כי "סמכות זו של ביהמ"ש יש להפעיל בצמצום ורק מקום שהוכח בפניו כי האיחור בהגשת הבקשה נבע מסיבות סבירות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגיש הבקשה במועד. כך נקבע, תוך הבחנה בין בקשה לביטול פס"ד שניתן בהעדר לבקשה להארכת המועד להישפט, בעפת (ב"ש) 42904-01-14 אברהם מויאל נ' מדינת ישראל (10.6.14).

טענה זו דינה להידחות.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד להישפט נדחית.

כידוע, התיקון שנערך בפקודת התעבורה [נוסח חדש] משנת 2014, אפשר לרשום את המונית ("הפח") על שם בעל המונית "הפח") , ובתחתית רישיון הרכב יירשמו פרטי בעל רישיון ההפעלה, כך שניתן למעשה להעביר זכות ציבורית לבעל רכב – פח, זאת מבלי שדוחות תעבורה, עבירות תעבורה יירשמו על שמו של בעל הזכות הציבורית.

...

עוד טען הנתבע כי יש לדחות את התביעה כנגדו, שכן כי על פי החוק כאשר נרשמת זכות ציבורית על רכב במשרד הרישוי, נרשם שמו של בעל הזכות הציבורית ברישום פורמלי בלבד כאשר בשולי רישיון הרכב נרשם כי רישום הבעלות של הרכב הינו עקב רישום זכות ציבורית למונית.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי במסמכים שהוצגו בפני וכן שמעתי את העדים שהעידו בפני, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות על הסף, מחמת העדר יריבות בין הצדדים ואפרט נימוקי: אין מחלוקת כי הנתבע לא נהג במונית במועד התאונה: כך, בעדותו אישר נהג רכב התובעת כי נהג המונית שפגע ברכב הטיוטה שנהדף על רכב התובעת- אינו הנתבע כי אם צד ג', אשר מסר לו במעמד התאונה את פרטי בעל המונית ורישיון הרכב.

אין בידי לקבל טענה זו של התובעת: יש לערוך אבחנה בין בעלות ברכב המשמש כמונית; ובין זכות להפעלת מונית (המוכנה גם "מספר ירוק" או "כובע")- אין זהות בין השניים.

התוצאה מהאמור לעיל היא כי אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבע מחמת העדר יריבות.

" בהתאם לתקנה 498 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961:- "לא יסיע אדם נוסע במונית ולא יניח בעל מונית לאחר להסיע בה אלא לפי רשיון הסעה שניתן עליה ובהתאם לתנאיו" בהתאם לרישיון הרכב שהוצג בפני, במשרד הרשוי נרשמה המונית על שמה של הנתבעת ומספר הזכות הציבורית השייכת לה נרשמה בו. מאחר והנתבעת היא זו שמחזיקה ברישיון להפעלת מונית, נכרת בין הצדדים ביום 26.3.12 הסכם (שני הצדדים הציגו לבית המשפט) ולפיו מאחר והנתבעת הנה בעלת הרישיון מחד והתובע הנו הבעלים של המונית מאידך, שוכר התובע מהנתבעת את הזכות להשתמש במונית תחת הזכות הציבורית השייכת לנתבעת.

...

באשר לעובדה שבחודש מרץ 2014 משלם התובע לעוד שנה מבלי לקבל את המסמכים, הרי שבכך יש כדי לחזק את טענתו כי האמין לנתבעת אשר הטעתה אותו, מסרה לו את ייפוי הכוח (כפי שהעידה בעצמה) ויצרה ציפייה כי בכך יהיה די. כאשר הנתבעת רצתה להשכיר את הזכות לאחר טרחה להגיע למשרדי רשות הרישוי ובכך יש ללמד שהתחמקותה מלעשות כן עד אז לא הייתה בתום לב. לפיכך אני מחייב את הנתבעת להחזיר לתובע סך של 19,500 ₪ (15 חודשים X 1,300 ₪).

לסיכום:- תביעת התובע מתקבלת כך שהנתבעת מחויבת להחזיר לידיו סך של 19,500 ₪.

כמו כן תשלם הנתבעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ₪.

ערב נישואיהם חתמו הצדדים על הסכם ממון (נספח א' לכתב התביעה) במסגרתו נכתב כהאי לישנא: "הכספים לרכישת הזכות – הציבורית למונית, רכישת מונית, רישום המונית על שם אביטל סיני, תמומן כולה על ידי אביטל סיני מכספי חסכונותיה ותהיה שייכת לאביטל בלבד. פיאר מתחייב לעבוד כנהג במונית שתרכש על ידי אביטל.

לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה קטרנית וטורדנית שכל כולה נועדה להפעיל לחץ על הנתבעת ואביה בעקבות הליכי הוצאה לפועל וחיוב התובע בתשלומים במסגרת הליך הגירושים שהתנהל בין הצדדים כאשר התובע חויב בתשלומים בין השאר לאביה של הנתבעת, בשל כספים שלווה לצורך עסק שהפעיל.

עוד טענה הנתבעת, כי התובע שהיה בעל רישיון לנהיגה במונית ניהל את עסקו כנהג מונית ללא מעורבות של הנתבעת ומבלי שיידע אותה בהוצאות, הכנסות וסדרי עבודה.

התובע נהג בכספים כמנהג בעלים כמקובל בין בני זוג והטענה כי די בעובדה שהרכב רשום על שם הנתבעת על מנת שיחסי הצדדים יחשבו כיחסי עובד-מעסיק, דינה להדחות.

...

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בכל החומר שבתיק, לא מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים.

התובע נהג בכספים כמנהג בעלים כמקובל בין בני זוג והטענה כי די בעובדה שהרכב רשום על שם הנתבעת על מנת שיחסי הצדדים יחשבו כיחסי עובד-מעסיק, דינה להידחות.

על יסוד האמור, התביעה נדחית.