כללי
תביעה זו נסבה על נזקים תוצאת הקרנות שקבל התובע בילדותו בגין מחלת הגזזת.
לדעת השופטת חיות אין מקום להחיל את חזקת הנזק הראייתי אלא במקרים שבהם לאחר בחינת הראיות כולן מגיע בית המשפט אל המסקנה כי נוצר מצב של "תיקו ראייתי" (פסקות 37 ו-43); ואילו לדעת השופט עמית אין להחיל את דוקטרינת הנזק הראייתי המובנה מקום בו ההתרשלות באה לידי ביטוי בהפרת חובת הגילוי (פסקות 9-7).
גם בחוות דעת המומחים מטעמו אין כל אזכור לעובדה נידרשת זו. בחוות דעת ד"ר ברבר מטעמו כל שנכתב הוא כי "שנים לא ידע שההקרנות עלולות לגרום לו לתופעות אלה (מצבי רוח ירודים, קשיי שינה ודימוי עצמי ירוד), לא נאמר לו כלל שזה עקב ההקרנות" וכן "דוד אומר שכל השנים לא ידע שבעיות אלה שלו (דכאון, חרדות וקשיי שינה) מקורן בהקרנות נגד הגזזת." (ההדגשות שלי, ההדגשות שבמקור הורדו - מ.ש.).
...
מכוח עקרון ייחוד העילה אין לאפשר עריכת דיון חוזר בשאלת גובה הנכות הנפשית על-פי חוות דעת הצדדים (עם זאת אעיר כי לאור העולה מעדותו של ד"ר ברבר בחקירתו הנגדית ספק אם נותר בדעתו כי נכותו של התובע גבוהה מזו שנקבעה על-ידי הוועדה הרפואית לעררים לפי חוק הגזזת, בפרט מאחר שלא הונח לפניו תיקו הרפואי של התובע - ראו: עמ' 27 ש' 26-25, עמ' 29 ש' 3-2 בקשר למסמך ה'1 למוצגי המדינה, עמ' 31 ש' 4-1; וכן ראו סיכומי התובע בעמ' 42 ש' 31-25).
סוף דבר
התביעה נדחית.
אשר לשאלת ההוצאות - נתתי דעתי למכלול הנסיבות הרלבנטיות, ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, להיקף העבודה שנדרש במהלך התיק, לכך שההליכים התנהלו עד תום, כמו גם לטענות הצדדים לעניין זה. לאחר כל זאת אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של הנתבעת בסכום כולל של 10,000 ₪.
