מטרת דמי הפגיעה היא לאפשר לנפגע בתאונת העבודה להמשיך לחיות באותה רמת הכנסה ממנה נהנה קודם למועד הפגיעה, כפי שנפסק לאחרונה בעב"ל עב"ל 31965-11-22 סרורי- המוסד לביטוח לאומי (9.11.23), בהאי לישנא:
"בגימלאות שכאלה נודעת חשיבות רבה לכך שהשכר הרגיל המשמש בסיס לחישוב הגימלאות "ישקף נאמנה" עד כמה שניתן את ההכנסה של המבוטח ערב האירוע המזכה בגימלה.
"
ועוד נפסק שם, והדברים יפים גם לענייננו, כי:
"גמלאות נפגעי עבודה מבוססות על כללים אחידים שלעיתים מיטיבים עם מבוטח קונקריטי אך מרעים עם חברו. כפועל יוצא, עובד דוגמאת המערער שניפגע בתום העונה יקבל דמי פגיעה בשיעור המשקף שכר גבוה מהשכר שהיה מקבל מחוץ לעונה. עוד נציין כי התמונה ביחס לשני המצבים הנ"ל יכולה להתהפך אם שכרו של מציל לפני העונה או לאחריה היה שונה משכרו של המערער. רוצה לאמר, התקנות אינן עוסקות בחישוב קונקריטי של ההפסד, אלא ביצירת כלל אחיד שבממוצע אמור להיות תואם למקרה הטיפוסי. בהחלט יתכנו מקרים שחישוב לפי החוק או התקנות יביאו ל"הפסד" במונחים של פיצוי נזיקי, כמו שבהחלט יתכן כי יביאו ל"רווח" במונחים שכאלה.
...
דיון והכרעה
לאחר שקילת הראיות והטענות, מצאנו כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ודין התביעה להידחות.
עוד עולה מן המקובץ, לאור הנפסק בעניין בשירי ובעניין סאמר, כי סטייה נוספת מתקנה 11 אפשרית במקרים חריגים שבהם מועד הפגיעה בעבודה אינו ברור, כגון מקרה שבו הפגיעה היא תוצאה של מיקרוטראומה, והוא נקבע בדיעבד, לפי שיקול דעת רפואי, לתקופה רטרואקטיבית שקודמת למועד הגשת התביעה למוסד, ומסתבר כי הדו"ח העדכני נמסר לאחר מועד הפגיעה הרטרואקטיבי, והכל בתנאי שבמועד הגשת הדו"ח העדכני לא ידע המבוטח כי תהיה לדו"ח זה השפעה על שיעור גמלאותיו בגין הפגיעה בעבודה.
התביעה נדחית.
