בסיס חישוב דמי פגיעה וגמלת נכות בתאונת עבודה

התובע הגיש תביעה כנגד קביעת בסיס השכר המשמש לחישוב קצבת הנכות שלו בגין פגיעה בעבודה מיום 31.8.16.

ה. התובע נפגע ביום 31.8.16 בפגיעה אשר הוכרה כתאונת עבודה.

  מהאמור עד כה עולה כי הגימלאות לנפגע עבודה (הן דמי פגיעה והן קצבת נכות מעבודה), אמורות להיות מחושבות על בסיס ההכנסה ברבע השנה שקדם לפגיעה בעבודה.

...

לאחר שבחנתי את הסכם ההעסקה ותלושי השכר, מסקנתי הינה כי התובע עובד במשכורת שכן גמול עבודתו משתלם על בסיס של חודש וזאת מהנימוקים הבאים: בסעיף 3 להסכם ההעסקה נרשם כי המעביד ישלם לעובד שכר בסיס שלא יפחת מ- 5,100 ₪ בעד כל חודש עבודה, המהווה את השכר התעריפי בגין הדרגה הראשונה בטבלאות השכר של ההסכמים הקיבוציים עבור שעות העבודה הרגילות בכל חודש בחודשו.

משזו המסקנה הרי שהתובע הינו עובד במשכורת שחלה עליו תקנה 2(1) ובהתאם תקנה 3.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 4,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום שיומצא לנתבע פסק הדין.

תקנה 11 לתקנות המקדמות - "... יוצרת מה שמכונה "גמלה חוסמת", כך שבמקרה של פגיעה בעבודה של עצמאי – יחושבו דמי הפגיעה וקיצבת הנכות מעבודה בהתאם לשומה שלפיה שולמו מקדמות דמי הביטוח בשנה השוטפת, וזאת אף אם הכנסות העצמאי על פי השומה הסופית הייתה גבוהה מההכנסה שלפיה שולמו המקדמות.

לאור העקרון שנקבע בחוק שלפיו כל תאונת עבודה עומדת בפני עצמה, התכלית (הראשונה) של תקנה 11 היא שהכנסת המבוטח עובר לפגיעה בעבודה בעדה משתלמים דמי הפגיעה וקיצבת הנכות תשמש בסיס לתשלום דמי הפגיעה וגמלת הנכות, ולא שהבסיס לתשלום יהיה הכנסת המבוטח לפני תאונת עבודה אחרת שארעה במועד כלשהוא בעבר.

...

מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי הוראת תקנה 11 לתקנות המקדמות אינה תומכת בטענתו של המערער.

סוף דבר – הערעור נדחה.

המערער ישלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

משכך, בסעיף 16 לפסק הדין נקבע כך: "נוכח כל האמור לעיל, מקובלת עלינו פרשנותו של המערער, ולפיה כל קצבת נכות בגין כל תאונת עבודה תחושב לפי שיעור הנכות שנקבע על ידי הועדה הרפואית ובסיס השכר שנקבע לגביה על ידי פקיד התביעות, בכפוף לתקרה שתחושב לפי קצבת הנכות שמשתלמת הייתה לאותו מבוטח ככל שנכותו הייתה בשיעור של 100% לפי בסיס השכר הגבוה ביותר שהוכר לגביו. נדגיש שוב, כי אין משמעות הדבר כי המבוטח יהא זכאי לקבלת התיקרה, אלא רק לכך שהקצבאות המשולמות לו (ותחושבנה לפי הכללים הרגילים הקבועים לכך בחוק) לא תחרוגנה ממנה.

זאת, נוכח העובדה שהמשיב מקבל על פי תחשיב המוסד, שנערך בהתאם להילכת בוחניק, את הקצבה בשיעור המכסימלי על פי הוראות החוק לעניין חישוב הגימלה, שהן: סעיף 403(ד) העוסק בחישוב גמלה בשל פגיעה בעבודה שארעה לפני יום 1.1.1995; סעיף 105 העוסק בחישוב קצבת נכות לנכה שדרגת נכותו היא 100%; סעיף 97 העוסק בשיעור דמי פגיעה; סעיף 1 לחוק העוסק בהגדרת הסכום הבסיסי.

...

ביום 13.2.2019, ומשלא ניתנה תגובת המוסד במועד, נתן בית הדין האזורי החלטה, ובה הורה למוסד "לקיים את פסק הדין מיום 23.10.17 לאלתר. אם לא יעשה כן, על כל עיכוב של יום בתשלום הגמלה, כאמור בפסק הדין, ישלם הנתבע לתובע 1,000 ₪". בעקבות בקשה לביטול החלטה זו שהגיש המוסד ניתנה ביום 17.3.19 החלטה נוספת בבקשה לביזיון בית משפט (להלן – ההחלטה בביזיון בית משפט) וכך נקבע בה (ההדגשה שלנו): "טענת הנתבע כי 'הגמלה משולמת לתובע לפי הגמלה המקסימלית בהתחשב בכך שהתובע נפגע לפני 1.1.95' היא טענה חדשה שלא נטענה במסגרת ההליך דנן (וגם לא בערעור שהוגש על ידו ולאחר מכן משך אותו) ואין הנתבע יכול כעת לעורר טענות חדשות שלא נטענו לעניין אופן חישוב הגמלה ולכן אין מקומה להישמע כעת. טענות הנתבע היו צריכות להישמע במסגרת ההליך דנן (טרם מתן פסק הדין) או על דרך הערעור. משעה שפסק הדין בתיק זה חלוט, יש לקיימו ככתבו וכלשונו.

הוא אינו יכול להיעשות בגדר פסיקתא, שאף אם היא מבהירה, היא עדיין אינה "חי הנושא את עצמו". מטעמים אלה אנו סבורים כי הנתיב הדיוני בו בחר המשיב –הגשת בקשה לפסיקתא – אינו מאפשר דיון בטענת המניעות שביקש להעלות, ומבלי שנחווה עמדה לגופה מעבר להערות לעיל.

משכך, אנו סבורים כי אין מנוס מביטולה המלא של הפסיקתא.

סוף דבר – מהטעמים שפרטנו לעיל דין הערעור להתקבל, וההחלטה מיום 30.7.19 – מבוטלת בכפוף להערה בסעיף 30 לעיל.

לפיכך, המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים ומונחת כעת לפנינו היא בשאלה, האם יש לקחת בחשבון, בעת חישוב בסיס השכר לדמי פגיעה וקיצבת נכות מעבודה, הפסדים שצבר המנוח בשנים הקודמות לפגיעתו, אשר בהתאם לדוח רווח והפסד לשנת 2015 עמדו על סך של 64,974 ₪ (נספח 1 לסיכומי התובעת).

על כך נוסיף כי בשל תכליתם של דמי הפגיעה וקיצבת הנכות מעבודה, נפסק כי יש לחשב את זכויות הנפגע בהתאם להשתכרותו האמתית טרם הפגיעה בעבודה.

זאת, מתוך שנותנים אנו את הדעת לכך שקביעת שכר העבודה עשויה להיות רבת משמעות לעתידו של המבוטח וכי היא חורגת מתשלום "דמי פגיעה" לתקופה מוגבלת, שכן שיעור שכר העבודה שייקבע במסגרת אותו חישוב יהווה את שכר העבודה הרגיל ממנו תיגזר קיצבת הנכות שתשולם לנפגע בגין פגיעתו באותה תאונה.

...

בשל האמור, לא מצאנו כל הצדקה לכלול רכיב זה במסגרת חישוב בסיס השכר של המנוח.

לפיכך, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה כך שהבסיס לחישוב ההכנסה השנתית יכלול את ההפסדים משנים קודמות.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

לאחר עיון בבקשה לדחייה על הסף והתגובה לה להלן החלטתנו: רקע כללי: התביעה דנן עניינה מחלוקת באשר לגובה השכר הרבע שנתי לתשלום דמי פגיעה וקיצבת נכות בגין תאונת עבודה שארעה לתובע באתר חפירה בו עבד כעובד ביניין, ביום 30.5.2016 - תאונה שהוכרה על ידי בית הדין הארצי בפסק הדין בתיק עב"ל 27148-07-20 (להלן: "פסק הדין של בית הדין הארצי").

כאמור בפסיקה, על החלטה של פקיד התביעות בנוגע להכנסה שתשמש בסיס לחישוב דמי הפגיעה חלה תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 (להלן: "תקנות המועדים") (כאמור בעב"ל (ארצי) 28811-03-19 שלום נטף - המוסד לביטוח לאומי (19.11.2020), סעיף 38 לפסק הדין של כב' סגן הנשיאה השופט אילן איטח - שם נידון העניין בהקשר של החמרת מצב ושינוי בסיס השכר של עצמאי ודברים אלו יפים גם לענייננו כאן לצורך חישוב השכר הרגיל לעניין תשלום דמי פגיעה וקיצבת נכות מעבודה למי שנחשב לעובד).

...

הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות מאחר שמכתב הנתבע נשלח ביום 27.10.2022 ואילו התביעה הוגשה רק ביום 1.2.2024, בחלוף למעלה משנה וחצי.

דיון והכרעה: לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות – להתקבל, וננמק.

על כן, דין התביעה להידחות מחמת האיחור בהגשתה.

סוף דבר – התביעה נדחית על הסף מחמת איחור בהגשת התביעה.