המערערות עתרו לקבלת צו הצהרתי לפיו, במועד פתיחת תיק ההוצל"פ ׁׁׁ(בשנת 2003), עמדה יתרת הפגור בהלוואות על סך של 21,6542 ₪ (ולא 47,384 ₪ כפי שנטען על ידי הבנק), וכי פגור זה לא הצדיק את פתיחת תיק ההוצל"פ ונקיטת הליכי פינוי הנכס ומימושו.
בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי המערערות יכולות היו לבקש צווים שיורו לסניפי הבנקים מהם נמשכו הצ'קים להשיב אם אותם צ'קים ניפרעו ולאיזה חשבון ואולם הן לא עשו כן.
עוד קבע בית המשפט קמא, עובדתית, כי הוכח כי מידי שנה נשלח למערערות דוח מסכם ביחס להלוואות ואולם המערערת לא טירחה לשמור דוחות אלו ו/או להגישם כראיה לבית המשפט כאשר מדוחות אלו ניתן היה ללמוד מהם הסכומים שהועברו מן הכונסים לחשבון ההלוואה.
סכום זה אינו מופיע בחוות דעת המומחית או במכתבים מטעם כונסי הנכסים (כאמור בנספח 5 לעיקרי הטיעון מטעמה בעירעור שהוגש ע"י הבנק) ואף לא בטיעוני הבנק בעקרי הטיעון שהוגשו מטעמו, ולכן לא שוכנענו כי ניזקף על חשבון ההלוואה.
...
אולם, בנסיבות המקרה שבפנינו, לא די היה בכך כדי לפסוק פיצוי על דרך אומדנא דדיינא, שכן לא שוכנענו כי התנהלות זו הסבה למערערות נזק ראייתי, כמפורט בסעיפים 27-34 לעיל, ואין בממצאים שנתגלו על ידי מומחית ביהמ"ש קמא, בחוות דעתה, כדי להצביע באופן מסתבר על נזק נוסף שנגרם למערערות מקום שבו שמרו המערערות בידיהן את העתקי השיקים שנמסרו לכונסים, ומסרו את הנתונים הרלוונטיים לבדיקת המומחית מטעם ביהמ"ש קמא.
לסיום, נציין כי לא מצאנו צורך לברר את טענת ההשתק של הבנק בעניין התשלומים החסרים, לאור ההסכמים עליהם חתמה המערערת ערב הגשת התובענה ובכלל זה הסכם הפרעון שנחתם לאחר הגשת הבקשה בטענת פרעתי.
סוף דבר:
אנו מקבלות באופן חלקי הן את הערעור והן את הערעור שכנגד, באופן שאנו מבטלות את החלטת בית המשפט קמא להפחית מסכום החוב בספרי הבנק 20% עפ"י אומדנא דדיינא ומאידך גיסא מורות להפחית מסכומי החוב את הסכומים הנקובים בסעיף 52 לפסק דיננו.
