בתאריך 9.5.2021 פנתה המערערת אל המשיב באמצעות ב"כ אשר ציינה במכתבה כי 12 השיקים, אשר מועד פרעונם חל בין התאריכים 26.8.2020 ועד 11.10.2020, סורבו על ידי הבנק בחוסר תום לב, ובפרט בשל העובדה ששישה שיקים (שיקים מספר 6-12 שמועד פרעונם חל בין ה – 25.9.2020 ועד 11.10.2020) סורבו במהלך תקופת הסגר השלישי, שבמהלכו פעילות החברה הושבתה לחלוטין ולמרות שהמשיב נהג כעניין שבשיגרה לאפשר חריגה ממסגרת האשראי (10,000 ₪) כחלק מהבנות שהושגו בעל פה בין מנהל התובעת לבין פקידי סניף במהלך שנות פעילותה של החברה.
לטענת המערערת, עד לחודש מרץ 2020, שבמהלכו התפרצה מגפת מחלת הקורונה, המשיב/הבנק אישר לה מעת לעת מסגרות אשראי זמניות או הלוואות בנקאיות לתקופת זמן קצר, מבלי להכריז על חשבון הבנק כמוגבל ביודעו שהחריגה בחשבון תכוסה בתוך זמן מועט.
הבנק אף מוסיף ומציין כי כלל השיקים סורבו בשל אי קיומה של יתרה מספקת בחשבון, ואף הכחיש בטיעוניו קיומה של הסכמה בנוגע לכיבוד שיקים בעת שבחשבון הבנק לא קיימת יתרה כספית, וכי אף אם הייתה קיימת נכונות עקרונית שכזו בעבר וגם אם ניתנו בעבר מסגרות אשראי זמניות עד למועד הודעת הסרוב נשואת ערעור זה, הרי שברי כי החל ממועד הסרוב הראשון (26.8.8.2020) ואילך ההסכמה חדלה מלהיות רלוואנטית.
הבנק מדגיש בטיעוניו כי עיון בתדפיסי חשבון הבנק של המערערת מעלה שטרם התפרצות מגיפת הקורונה וטרם התקנתן של תקנות החרום סורבו עשרות שיקים בנימוק של העדר כסוי מתאים [תקנות שיקים ללא כסוי (סייגים לתחולת החוק בשל התמשכות משבר הקורונה) (מס' 1), תש"ף – 2020 ותקנות שיקים ללא כסוי (סייגים לתחולת החוק בשל התמשכות משבר הקורונה) (מס' 2), תש"ף – 2020].
האם מיתקיים יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את שיקים מספר 1-12 ?
טענתו של מנהל המערערת בתצהירו שלפיה היתקיים בינה לבין הבנק היתקיים נוהג מכח הסכמים בעל פה שלפיהם המערערת משכה שיקים בידיעה מוחלטת שקיים כסוי לשיקים שסורבו חרף החריגה ממסגרת האשראי (ראה : סעיף 96 לתצהיר), ולכן הייתה חובה על הבנק לכבדם צריכה להתברר הן ברובד הסובייקטיבי, דהיינו, האם הלקוח סבר כי קיימת התחייבות של הבנק כלפיו לפרוע את השיקים כאשר לא די בציפייה או מחשבה לא כל שכן תקווה אלא יש להניח חובה מצד הבנק, והן ברובד האובייקטיבי, דהיינו האם כך היה סבור האדם הסביר בנסיבות העניין .
...
זאת ועוד, המערערת נמנעה מהגשת אסמכתא לכך שפנתה אל הבנק טרם הגשת הערעור אשר הוגש לבית משפט השלום בנצרת, שהינה תנאי מקדמי לצורך הגשת סעד זמני דחוף וערר לפי הוראת סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי (ראה גם : 36199-01-11 (מחוזי באר-שבע) חוצבי הנגב והדרום בע"מ נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ מיום 3.2.2011), ולכן די בכלל הטעמים הללו כדי לקבוע שדין הערעור להידחות בשל החריגה הקיצונית מסד הזמנים אשר נקבע במסגרת תקנות שיקים ללא כיסוי.
סוף דבר :
לאור המקובץ, הערעור נדחה.