בנק המודיע ללקוח על סירוב למתן הלוואה בעל פה וללא נימוק

הנתבע פנה לבנק הנמשך כדי לפרוע את ההמחאות אשר ניפרעו לפקודתו אך הם סורבו בשל כניסת הנפרעת להקפאת הליכים ועל כן ביטל הנתבע את ההמחאות שנמשכו לטובת הנפרעת מאחר ולא ניתנה לו תמורה עבורן.

לטענת הנתבע, הנפרעת היתה לקוחה של התובע ועל כן היה עליו לצפות את קריסתה שכן היא לא נקלעה למצוקה כלכלית בפתאומיות אלא מדובר בתהליך ארוך אליו היה התובע מודע וחשוף.

בתום הדיון סיכמו באי כח הצדדים בעל פה. דיון והכרעה מעמדה של היתנגדות הנו כשל בקשת רשות להיתגונן ולפיכך על מנת שתתקבל, על המבקש להראות הגנה לכאורה.

אציין, כי לא הוצג הסכם או תעוד של הסכמות ביחס למתן הלוואה וההמחאות שהוגשו לבצוע הן על סכומים שונים בפרק זמן שאינו קבוע (כלומר לא מדובר על החזר הלוואה בתשלומים).

עם ביצוע ההפקדה תוגש הודעה על ידי ב"כ הנתבע ותנתן רשות להיתגונן.

בהתאם להוראות תקנות 151-152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, לאחר ששקלתי את נימוקי ההחלטה; הגשת הבקשה לתיקון ההיתנגדות כשנה לאחר שהוגשה ההיתנגדות ואת העלויות הכרוכות בניהול הדיון בהתנגדות מבחינת שני הצדדים החלטתי לחייב את הנתבע בהוצאות התובע בסך של 750 ש"ח. המזכירות תיקבע תיזכורת לשם מעקב אחר ביצוע ההפקדה ביום 22.2.2021.

...

בהתבסס על ניתוח הדברים כאמור, בשקילת עצמת טענות ההגנה של הנתבע, מאחר והטענה לגבי העדר התקיימות התנאי של תום הלב של התובע במועד נטילת ההמחאות נטענה באופן שאינו מבוסס, אינו מגובה ואינו עולה מתוך ההתנהלות של הנתבע (אשר סמך על יכולת הפרעון של הנפרעת לאור זכייה במכרז); ובשים לב למאפייני ההתנהלות בין הנתבע והנפרעת ביחס להעברת המחאות באופן הדדי, החלטתי לתת לנתבע רשות להתגונן על מנת לאפשר לו להוכיח את טענותיו הן לגבי טיב האחיזה של התובע בהמחאות והן לגבי העדר התמורה במישור היחסים בינו ובין הנפרעת, אולם להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערובה בסך של 10,000 ש"ח בקופת בית המשפט עד ליום 21.2.2021.

בהתאם להוראות תקנות 151-152 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, לאחר ששקלתי את נימוקי ההחלטה; הגשת הבקשה לתיקון ההתנגדות כשנה לאחר שהוגשה ההתנגדות ואת העלויות הכרוכות בניהול הדיון בהתנגדות מבחינת שני הצדדים החלטתי לחייב את הנתבע בהוצאות התובע בסך של 750 ש"ח. המזכירות תקבע תזכורת לשם מעקב אחר ביצוע ההפקדה ביום 22.2.2021.

בתאריך 9.5.2021 פנתה המערערת אל המשיב באמצעות ב"כ אשר ציינה במכתבה כי 12 השיקים, אשר מועד פרעונם חל בין התאריכים 26.8.2020 ועד 11.10.2020, סורבו על ידי הבנק בחוסר תום לב, ובפרט בשל העובדה ששישה שיקים (שיקים מספר 6-12 שמועד פרעונם חל בין ה – 25.9.2020 ועד 11.10.2020) סורבו במהלך תקופת הסגר השלישי, שבמהלכו פעילות החברה הושבתה לחלוטין ולמרות שהמשיב נהג כעניין שבשיגרה לאפשר חריגה ממסגרת האשראי (10,000 ₪) כחלק מהבנות שהושגו בעל פה בין מנהל התובעת לבין פקידי סניף במהלך שנות פעילותה של החברה.

לטענת המערערת, עד לחודש מרץ 2020, שבמהלכו התפרצה מגפת מחלת הקורונה, המשיב/הבנק אישר לה מעת לעת מסגרות אשראי זמניות או הלוואות בנקאיות לתקופת זמן קצר, מבלי להכריז על חשבון הבנק כמוגבל ביודעו שהחריגה בחשבון תכוסה בתוך זמן מועט.

הבנק אף מוסיף ומציין כי כלל השיקים סורבו בשל אי קיומה של יתרה מספקת בחשבון, ואף הכחיש בטיעוניו קיומה של הסכמה בנוגע לכיבוד שיקים בעת שבחשבון הבנק לא קיימת יתרה כספית, וכי אף אם הייתה קיימת נכונות עקרונית שכזו בעבר וגם אם ניתנו בעבר מסגרות אשראי זמניות עד למועד הודעת הסרוב נשואת ערעור זה, הרי שברי כי החל ממועד הסרוב הראשון (26.8.8.2020) ואילך ההסכמה חדלה מלהיות רלוואנטית.

הבנק מדגיש בטיעוניו כי עיון בתדפיסי חשבון הבנק של המערערת מעלה שטרם התפרצות מגיפת הקורונה וטרם התקנתן של תקנות החרום סורבו עשרות שיקים בנימוק של העדר כסוי מתאים [תקנות שיקים ללא כסוי (סייגים לתחולת החוק בשל התמשכות משבר הקורונה) (מס' 1), תש"ף – 2020 ותקנות שיקים ללא כסוי (סייגים לתחולת החוק בשל התמשכות משבר הקורונה) (מס' 2), תש"ף – 2020].

האם מיתקיים יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את שיקים מספר 1-12 ? טענתו של מנהל המערערת בתצהירו שלפיה היתקיים בינה לבין הבנק היתקיים נוהג מכח הסכמים בעל פה שלפיהם המערערת משכה שיקים בידיעה מוחלטת שקיים כסוי לשיקים שסורבו חרף החריגה ממסגרת האשראי (ראה : סעיף 96 לתצהיר), ולכן הייתה חובה על הבנק לכבדם צריכה להתברר הן ברובד הסובייקטיבי, דהיינו, האם הלקוח סבר כי קיימת התחייבות של הבנק כלפיו לפרוע את השיקים כאשר לא די בציפייה או מחשבה לא כל שכן תקווה אלא יש להניח חובה מצד הבנק, והן ברובד האובייקטיבי, דהיינו האם כך היה סבור האדם הסביר בנסיבות העניין .

...

זאת ועוד, המערערת נמנעה מהגשת אסמכתא לכך שפנתה אל הבנק טרם הגשת הערעור אשר הוגש לבית משפט השלום בנצרת, שהינה תנאי מקדמי לצורך הגשת סעד זמני דחוף וערר לפי הוראת סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי (ראה גם : 36199-01-11 (מחוזי באר-שבע) חוצבי הנגב והדרום בע"מ נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ מיום 3.2.2011), ולכן די בכלל הטעמים הללו כדי לקבוע שדין הערעור להידחות בשל החריגה הקיצונית מסד הזמנים אשר נקבע במסגרת תקנות שיקים ללא כיסוי.

סוף דבר : לאור המקובץ, הערעור נדחה.

אופי שוק המשכנתא והביטוחים הוא מוגבל יותר ובעל כוח 'מונופוליסטי' ופחות פתוח לתחרות בשוק, בשים לב גם לעלויות השונות וכפועל יוצא להזקקות הלקוח למוצר אותו מבקש לרכוש – מימון בית ודרישת הביטוח על פי רוב כתנאי מחייב (על מנת להגן על לקוח מקום בו יינזק המבנה ועדיין יחוב בכספי המשכנתא או כאשר הלווה נפטר וחוב רובץ על הנכס) על מנת לקבל את המימון מיסודו (ראו והשוו: הוראת המפקח על הביטוח וסעיף 4 לחוזר המפקח על הביטוח מיום 17.2.2005 - לאחר הרגולציה בדבר פתיחת שערי חברות הביטוח השונות מלבד הבנק כמציע חברה ספציפית לביטוח - שעניינו מתן הוראות המסדירות את אופן מכירת ביטוחים הנדרשים כבטוחה להלוואה לדיור בסניפי הבנקים וכן חוזר המפקח על הביטוח מיום 10.8.2005 לפיו "ספק השרות לא יעסוק בקידום של מוצרים נוספים ולא ימכור מוצרים נוספים כאמור אגב מכירה של ביטוח חיים וביטוח מבנה אגב הלוואה לדיור". להרחבה ראו ת"ק 51111-04-19 אברהמי נ' איי.די. איי חברה לביטוח בע"מ (25.7.2019)) ולענייננו.

בית המשפט העליון בעיניין סטניצקי היתייחס לנוהל הבנק שלגביו העיד מר וייס, נציג הבנק שהעיד גם בעניינינו, ולפיו ניתנים ללקוחות הסברים בעל פה בנוגע למגבלת הכסוי, עדות שלא נסתרה גם בעניינינו משנתבעת כאן וגם שם ציינה מפורשות כי הפקידה כן אמרה להם כי עליהם להצטייד בפוליסה מותאמת, ולא בכדי פנו לסוכנת הביטוח וחברת הביטוח.

במקרה דנן, ניתן להסיק שחברת הביטוח סירבה לשלם לבנק את יתרת ההלוואה בנימוק שלא עודכנה על הצורך בהגדלת הכסוי הבטוחי.

אם הנימוק הוא כי במסגרת אישור ההלוואה רשאי הבנק לפי שיקול דעתו לוותר על הביטוח חיים, לא מן המקום לעדכן את הלקוח בדבר עת מודיעים ממילא ללקוח כי הלוואתו אושרה? לפי גישת המצהיר, אין חובת גילוי אקטיבי עת הבנק דורש ביטוח חיים ומחליט לוותר על הביטוח חיים בעת אישור המשכנתא.

...

ברי כי הדבר הוא בשיקול דעתו של הבנק, אולם האם הוא לא היה מעדכן את הלקוח בכך עת הלקוח הוא המשלם את הפרמיה ועליו לדעת למי הוא משלם (משגם אם הבנק ישלם עבורו את דמי הפרמיה, הוא ידרוש השבה מהלקוח)? סיכומו של דבר, אם הבנק נוכח כי אין ביטוח חיים (או שיש פוליסה אולם אינה מתאימה) והחליט לאשר הלוואה ללא ביטוח חיים, כשהוא מודיע ללקוח כי אושרה ההלוואה, היה עליו להודיע באותה נשימה כי ההלוואה מאושרת ללא ביטוח חיים שעה שהלקוח יודע והפקידה יודעת שצירף פוליסה של ביטוח חיים.

זוהי הנקודה שהיא לב ליבה של התובענה וההכרעה בה. על כן, ולנוכח האמור, אני סבורה כי יש לייחס לתובע לנוכח זאת אשם תורם בשיעור של 25%.

משהנתבעת הפקידה בקופת בית המשפט 1200 ₪ - המזכירות תעביר לאלתר לתובע באמצעות בא כוחו את הפקדון ע"ס של 1200 ₪, והנתבעת תשלם לתובע את היתרה על סך של 12816 ₪, תוך 30 יום.

עוד נטען כי התובעת ביקשה לבטל את משלוח המסרונים, אך בקשתה סורבה, בנימוק כי חשבונה מצוי בחריגת אשראי.

בתום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה: המדובר בהליך אשר היתנהל בסדר דין מהיר.

אין המדובר לפיכך בהודעה בעלת תוכן שיווקי, אלא בשירות אשר ניתן לתובעת לפי הסכם ההיתקשרות בינה לבין הבנק.

ואילו ההודעה אשר נשלחה אל התובעת – נשלחה אליה באופן פרטני, נוכח אי עמידתה בתשלומי החזר הלוואות, וחריגתה ממסגרת אשראי שהעניק לה הבנק.

הדברים הם בבחינת מושכלות יסוד: לקוח אשר חשבון הבנק שלו מצוי ביתרת חובה, אשר אינו עומד בהחזרי הלוואה ואשר חורג ממסגרת האשראי – רשאי הבנק למנוע מהלקוח לבצע פעולות בנקאיות מסוימות ללא אישור.

טענה נוספת של התובעת היא, כי הבנק פירסם במענה הממוחשב הטלפוני שלו הודעה, לפיה הוא מסרב לאפשר לתובעת לערוך בירורים אודות חשבונה, לקבל שירותים מבנקאי או להפסיק את ההטרדות למכשיר הטלפון שלה – וכי בפירסום זה יש משום לשון הרע שיש בו כדי לבזות את התובעת בשל מצבה הכספי הקשה.

...

סוף דבר: לא מצאתי כל ממש בטענות התובעת בדבר התנהלות לא תקינה של הבנק.

התביעה לפיכך נדחית.

אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות הנתבע (לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ) בסך 12,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום מלא בפועל.

המערערת הגישה את תצהירו של מר עזיז הלון, מנהל לקוחות בחברת מ.ר.מ אקספרס בע"מ (להלן: "מ.ר.מ ").

לאחר הבדיקה, סירבה מ.ר.מ להעניק למערערת את ההלוואה והשיקים שנמסרו הוכנסו למעטפה עליה נרשם כי העסקה לא אושרה.

ביום 29/11/21 ביצעה המשיבה במסגרת הליך חקירתי שניפתח, בדיקה במשרדי מ.ר.מ ובמהלך ההליך אותרו השיקים אותם מסרה המערערת למ.ר.מ. ביום 6/3/2022 שלחה המשיבה מכתב הודעה למערערת על כוונת חיוב בעיצום כספי בגין הפרת החוק שבוצעה.

באשר לפן תקינות ההליך, טוענת המשיבה כי למערערת ניתנה האפשרות לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני פקיד השומה, אף לאחר שמיעת הטענות בעל פה, ניתנה למערערת היזדמנות נוספת להציג תימוכין לטענותיה בעיניין נסיבות מתן השיקים במייל ורק לאחר מכן נדחה העירעור בהחלטה מנומקת.

בהחלטה מיום 8/2/22, פירט פקיד השומה כי לא הוצגה לו אסמכתא באשר לעסקה שעמדה על הפרק ולה נדרשה ההלוואה וכן רשם בטיעוניו כי על פי דפי הבנק היו לחברה יתרות כספיות בזכות וההתנהלות בחשבון הבנק היתה תקינה.

...

באשר לפן תקינות ההליך, טוענת המשיבה כי למערערת ניתנה האפשרות לטעון טענותיה ולהביא ראיותיה בפני פקיד השומה, אף לאחר שמיעת הטענות בעל פה, ניתנה למערערת הזדמנות נוספת להציג תימוכין לטענותיה בעניין נסיבות מתן השיקים במייל ורק לאחר מכן נדחה הערעור בהחלטה מנומקת.

לפיכך, אני סבורה, הן מלשון החוק והן מן האמור בפסיקה כי עצם נתינת השיק, ללא ציון שם הנפרע מהווה הפרה של סעיף 4(א) לחוק צמצום שימוש במזומן, שכן שיקים אלה עשויים היו לשמש לסחר משניתנו ללא ציון שם הנפרע.

לפיכך, אני מורה על דחיית הערעור.