בנק אחראי על נזקים של לקוח

בנוסף, טוענים התובעים כי חובתם מסתכמת בבדיקת החשבון אך בעניינינו לא היה במעקב להואיל היות ושיקים שנגרעו אינם מופיעים במסמך שהתובעים חשופים לו; כי אין זה מתפקידו של הלקוח לפקח על הבנק- השומר; כי השליטה הבלעדית של הבנק בשיקים איינה את יכולת התובעים לתרום לנזק שבאובדן השיקים; כי האשם רובץ לפתחו של הבנק שאיבד שיקים.

הבנק מחוייב לנקוט באמצעי זהירות כדי למנוע גרימת נזק ללקוח ומוטלת עליו האחריות לנהוג כפי שהיה נוהג "בנק סביר" בנסיבות העניין, כשרמת הזהירות משתנה מעניין לעניין (ראו עניין פרוסט בעמ' 85).

...

איני יכולה לקבוע שאותם שיקים שנגרעו לא נפרעו בדרכים אחרות, וגם מסיבה זו דין התביעה להידחות.

הערה לקראת סיום מכל הנימוקים שפורטו לעיל, דין התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית בזאת ללא צו להוצאות .

ההסדר שבפקודה מבטא את הרצון של הלקוח השולח להשיג מחד שליטה מהירה על הסכום הנקוב בשיק, ומאידך לשמור על זכות לתבוע את המושך והמסיבים במקרה שיחולל השטר, ועל כן יש להציג את השיק לפירעון תוך זמן סביר: "בנק שאינו מציג את השיק לגבייה בתוך זמן סביר עלול לשאת באחריות כלפי הלקוח על הנזק שניגרם לו. אי-ההצגה בתוך זמן סביר עלולה לפטור במידת מה את המושך ואת המסיבים מאחריותם על-פי השטר. על כן, אם הלקוח מוכיח כי אלולא האיחור בהצגת השיק לפירעון היה ניתן להפרע על פי השטר, לא יהיה מנוס מלהכיר באחריותו של הבנק הגובה ולהעריך את מידת הנזק ושיעור הפצוי" (בן אוליאל, עמ' 378.

...

טואשי התכחשו לטופס האמור – למרות שהם היו אלה שצרפו אותו מלכתחילה לתצהירי עדות ראשית של טואשי וציינו אותו כטופס עליו חתמו בעת הפקדת השיקים – אך בית המשפט המחוזי דחה את טענותיהם בסוגיה זו. בסיכומו של דבר נקבע כי בנסיבות אלה אין כלל צורך לבנק לבסס את זכותו לבצע חיוב חוזר על הדינים הכלליים, ויש לקבוע כי קיימת לבנק זכות לעשות כן מקום ונפגם קניינם של טואשי בשיקים מחמת גניבה ו/או זיוף.

בסיכומו של דבר האיזון הראוי בין כל הדינים מחייב את הבנק לשמור על האינטרסים של לקוחו, וזאת בייחוד מקום ששמירה על אינטרס הלקוח עולה בקנה אחד עם שמירה על האינטרס העצמי של הבנק.

סוף דבר לו תישמע דעתי דין ערעורם של טואשי בע"א 2449/08 להידחות.

דין ערעורו של הבנק בע"א 4109/08 להידחות, ודין ערעורם של טואשי בע"א 4052/08 להתקבל חלקית, כפי שפורט בפסקה 41.

לטענת התובע, הבנק אינו לוקח אחריות על הנזק שניגרם לו כתוצאה מהרשלנות והחוסר תשומת לב, ומציע פיצוי של 5,000 ₪ בלבד.

אמנם, ביחסי בנק – לקוח, הבנק אמון, בין היתר, על שמירת סודיות בדבר פרטים הנוגעים ללקוחותיו.

...

אולם, אני סבור כי התנהלות נכונה של כל לקוח ובוודאי לקוח אשר חשיפת נתונים פיננסים שלו עשויה להשליך על סכסוך כספי בינו לבין צד ג', מחייבת את הלקוח לרדת לפרטים באופן סביר.

משכך, אני מקבל את סכום התביעה.

סיכום הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום התביעה המוכח בסך של סך של 27,200 ₪.

מעבר לכך התקבל אצל שלטונות המס עיקול של בנק פועלים באשדוד והתקבלה המחאת זכות של החברה לגורמים שונים וביניהם רשות המיסים.

לטעמה של המדינה, הקביעה לפיה רשות שלטונית המסדירה ומפקחת על עיסוק מסוים אחראית גם על הנזקים הכלכליים של הלקוח, הנובעים כתוצאה מקריסה כלכלית, מרחיקת לכת ומסירה מהציבור אחריות לבדיקה כלכלית של סוכן המכס, ואינני רואה פה מקום לחזור על כל טיעוני המדינה בעירעור.

...

התוצאה היא שבמאזן האינטרסים והנוחות, ובהנתן שלמשיבה כמי שזכתה בדין עדיפות, גובר האינטרס של האחרונה על פני זה של המדינה.

-אשר על כן מאחר שזכותה של המשיבה לבצוע פסק הדין גוברת על זכותה של המדינה לעכבו, ונוכח העובדה שהמדינה לא הרימה את הנטל להראות שאם תמלא אחר פסק הדין, המצב אינו ניתן להשבה לקדמותו, כי אז אין להעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.

-התוצאה היא שסך של 76% מסכום פסק הדין יועבר על ידי המדינה לשלטונות המס בהתאם להנחיות המשיבה.

בהיבט הנזיקי, קבע בית משפט קמא כי נזקיו של נצר – הרוכש תם-הלב, שזכותו נשללה ממנו והכסף ששילם בעד המקרקעין עבר לידי המיתחזה – עומדים על סך כולל של 1,681,539 ש"ח. בית המשפט גם חילק את האחריות לנזקים אלו בין הגורמים השונים אשר היו מעורבים במכירת המקרקעין ובהעברתם על שמו של נצר, כדלקמן: באת-כוחו של המיתחזה, עו"ד מירב לוי (להלן: עו"ד לוי), חויבה לשלם לנצר פיצויים בסך של 1,008,923 ש"ח (60% מכלל הנזקים).

העירעור הנזיקי הדיון שיבוא להלן ייסוב על נזקיו של נצר בלבד (אחרי שידענו כי בנק לאומי מסתפק בקיום היתחייבותם של ה"ה נצר להחזיר לו את ההלוואה שקבלו בהתאם להסכם ההלוואה).

הפרת חובה כאמור מהוה רשלנות מקצועית מצד עורך הדין, אשר גוררת אחריה אחריות לנזקים שנגרמים ללקוח בעקבותיה (ראו שם; כמו כן ראו: ע"א 8124/18 יורשי המנוח אלקנה ביישיץ נ' ז'רוט, פסקה 27 והאסמכתאות שם (4.8.2020) (להלן: עניין ז'רוט)).

...

אחרי שמצאנו כי בית המשפט נימק את קביעותיו באופן מפורט ומשכנע, ובשים לב לכלל הגדול אשר מורנו שלא להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית בהתאם לדיני הראיות, ללא חללים וללא סתירות פנימיות (ראו, מִני רבים: ע"א 6164/22 Smiths Detection Inc.

מדובר אם כן בנורת אזהרה ביחס לאותנטיות של הצו, המחזקת את המסקנה לפיה היה על עו"ד לוי לברר את שאלת האותנטיות של המסמך שהוצג לה. מטעם זה אני סבורה כי היה מקום לקבוע כי עו"ד לוי התרשלה – ולא בשל ה"חסר" בחותמת "העתק מתאים למקור" (הפגם הצורני אליו התייחס בית משפט קמא בפסק דינו).

כאשר מדובר בפגם כזה, וכאשר כל העדים ובכלל זה גם עורכי הדין ורשם המקרקעין אינם סבורים כי הוא פגם שניתן להבחין בו על נקלה בזמן אמת, אני סבורה כי יש קושי במסקנתו של בית משפט קמא לפיה מדובר בפגם "נראה, זועק ובולט לעין" (פיסקה 34 לפסק הדין), ולכן אינני סבורה כי יש לייחס לעו"ד לוי רשלנות בשל כך שהיא לא הבחינה בפגם הזה.

משנקבע כי עו"ד לוי התרשלה ביחס לצו הירושה, אני סבורה כי הוכח גם הקשר הסיבתי בין התרשלותה לבין הנזק.