בניית מגרש כדורגל באזור מגורים ללא היתר

ב-ת"פ (י-ם) 5536/14 מדינת ישראל נ' פאטמה ג'אבר (23.3.2015) הורשעה הנאשמת בהקמת מבנה בשטח של 40 מ"ר באיזור ראס אל עמוד שלא כדין - עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק.

ב-תו"ב (י-ם) 60150-05-15 מדינת ישראל נ' אחמד עפאנה (21.11.2018) הורשע הנאשם בבצוע בניה ללא היתר בשטח של כ-50 מ"ר דרומית למגרש הכדורגל בצור באהר.

גם אין מקום להעלות דרישה נדירה לקנס לפי סעיף 219 לחוק בעיניין בניה פרטית למגורים שלא למטרה עסקית, גם זאת ללא בסיס פסיקתי.

...

בסופו של דבר, מצבו הכלכלי של הנאשם יובא בחשבון לצורך קביעת העונש, אולם תוך איזון עם מספר הנפשות הנהנות מן העבירה וצפוי שישתתפו (גם אם הנאשם לא יודה בכך ויטען היפוכם של דברים) בהוצאות.

התוצאה לאור כל האמור אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 75,000 ₪ ב-60 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 28.11.2019 ובכל 28 לחודש שלאחר מכן.

הגדרת הקבוצה שהציעו כוללת את כל תושבי שכונות קריית יובל, עיר גנים וקריית מנחם המתגוררים בקירבת "ואדי האסבסטונים", וכן את כל מי שהגיע לאותו איזור במסגרת ביקורים, טיולים, עבודה או אירועים.

בחקירה הנגדית אמר מר שמיר כי הוא צלם במקצועו ואישר שאין לו הכשרה מיוחדת בתחום הגנת הסביבה (עמ' 8, ש' 23-24).

המבקשים טוענים כי הערייה היתעלמה משך עשרות שנים משברי האסבסט הפזורים בשטח הוואדי, היתעלמה מהם גם כאשר פרצו שרפות ששחררו סיבי אסבסט מסוכנים לאויר, ואף עודדה את התושבים לעשות שרפות ומדורות באותו איזור, אישרה ביצוע חפירות (לרבות בניית מיגרש הכדורגל והחפירות שבוצעו במיתחם פיליפ לאון) כל זאת מבלי לבצע בדיקות וללוות את החפירות בסוקר אסבסט.

...

לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי גם תנאי זה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית אינו מתקיים, בשל היעדרה, לכאורה, של אחריות העירייה כלפי המבקשים והקבוצה.

כפי שציינתי לעיל, בעניין זה מקובלת עלי עמדתו של ד"ר ברנר כי ערך זה מהווה המדד הנכון לקיומו של מפגע אסבסט, ועל-פיו עולה לכאורה כי אין כלל מפגע, לא כל שכן, מפגע היוצר סיכון כזה כפי שנטען על ידי המבקשים, כך גם אין יסוד לטענות בדבר תחלואה מוגברת.

סיכום על יסוד כל האמור, אני דוחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

החלקה בשטח של 2,046 מ"ר מהוה חלק מקמפוס הישיבה התיכונית הפועלת במקום ושימשה בעבר כמגרש כדורגל.

התוכניות הרלוואנטיות והליכי ההפקעה בהתאם לתכנית מתאר פת/5/1002 (פורסמה למתן תוקף בי.פ. 1714 מיום 19.4.1974) שונה יעוד החלקה מאיזור חקלאי לאיזור מגורים.

הנתבעת 2 השיבה לו כי השטח הופקע לצורך הקמת בנין צבורי ובכוונתה לקבל הרשאה לתוספת בניה לישיבה ובהמשך הציגה בפניו את פנייתה למשרד החינוך מיום 1.12.2010, לאשר לה בניית בית ספר בשטח של 2046 מ"ר. התביעה ביום 30.11.2016 הגישה התובעת תביעה לפצויי הפקעה כנגד הנתבעות.

לפטור זה נקבעו שני סייגים: האחד, כאשר הפקעת חלק המיגרש מובילה לפגיעה בערך יתרת המיגרש (סעיף 190(א) לחוק, עע"מ 4955/07 הועדה המקומית לתיכנון ולבניה רעננה נ' קרן תורה ועבודה (26.10.2010)).

...

התובעת מדגישה בסיכומיה כי הנתבעת 2 ניסתה לנכס לעצמה חלק ממוסד חינוכי פרטי "על מנת לקבל מימון ממשרד החינוך לבניה... זו הערמה ואין מקום לכך". גם טענה זו יש לדחות; גם אם נפל פגם באופן הגשת הבקשה למשרד החינוך אין בכך כדי להביא למסקנה כי ההפקעה נעשתה ממניעים פסולים, ובכל מקרה לא הוכח כי הנתבעת 2 קיבלה מימון על פי הבקשה שהוגשה.

לשיהוי שני היבטים: היבט ראייתי - חלוף הזמן ומחדלי הרשות מובילים למסקנה כי נזנחה מטרת ההפקעה, והיבט מהותי - התנהלות הרשות מעידה על פגיעה בחובת הנאמנות וההגינות שהיא חבה כלפי הציבור.

לאור האמור התביעה נדחית.

אחוזת המלכה כוללת 5 חדרי שינה, 3 חדרי רחצה, 4 חדרי שירותים, בריכת שחיה, ג'קוזי ספא, מטבח מאובזר, פינת ישיבה בחצר, פינת מנגל, כדורגל שולחן, הוקי שולחן וכיוב'; תיק בב"נ 22045-10-21 - מקרקעין ברחוב נחל ניצנה 28, הידועים כגוש 39601, חלקה 8, מיגרש 163, השייכים אף הם למשיבים 5 ו-6, עליהם בנוי מבנה בגודל של כ-151 מ"ר, אשר פוצל לשניים, החלק בגודל של כ-80 מ"ר מכונה "לבנה במדבר" (להלן: לבנה במדבר).

כל הבקשות להוצאת הצוים נתמכו בתצהירי המפקחת גב' רעות אנקרי (להלן: המפקחת), תכנית מספר 27/במ/199, תכנית 27/במ/43 ותכנית 27/במ/43/4 לשכונות הגמל, שכונה צפונית ושכונת בנה ביתך "גוונים", החלות על המקרקעין (להלן: התכניות), מכתבי מנהלת הוועדה המקומית לתיכנון ובניה מצפה רמון, גב' מרינה איידלשטין (להלן: גב' איידלשטין) שנושאם "הזמנה להיכלל במסלול הסדרה לעוסקים באירוח ביתי באיזורי מגורים" (להלן: המכתבים), היתרי בניה וראיות רלוואנטיות נוספות לכל אחת מהבקשות, לרבות פרסומים ותמונות.

מהפניה שצורפה לתגובת המשיבה לבקשה לביטול הצוו עולה כי הפונים הזמינו "חופשה משפחתית בוילה קדם... מדובר ב10 מבוגרים שלקחו חופש מהעבודה, תיכנון שהולך לפח... הורס לנו, ברגע האחרון, מפגש משפחתי שחיכינו לו מאוד...". מקובלת עלי טענת ב"כ המבקשת כי פניה זו "...מלמדת כאלף עדים על אופי השמוש בנכס..." כיחידת נופש להשכרה לצורכי חופשה וקיט של שוכרים מזדמנים - ולא למגורים.

...

סוף דבר על מנת ששימוש במקרקעין להשכרתם כיחידות נופש יהיה מותר, על התכנית החלה על המקרקעין להתיר שימוש זה במפורש, שכן "על התכנית להתיר במפורש שימוש מסוים, כדי שזה יהיה מותר. כל שאינו מותר מפורשות - אסור. אכן, האיסור יכול שיהפוך להיתר - אולם זאת רק בכפוף להליך חוקי מפורש" [ר' ע"א 1216/98 אבוטבול נ' ועדת ערר מרכז (11.7.01)].

" דין טענת השיהוי, כמו גם טענות התעמרות ואכיפה בררנית להידחות.

אשר על כן, הבקשה לביטול הצווים - נדחית.

טענה נוספת שהעלו התובעים בכתב תביעתם נוגעת לפלישה נטענת לשטחם הפרטי של התובעים מס' 4-5, בכך שהמועצה העבירה בתוך המקרקעין הפרטיים שלהם תשתית (קו נקוז), ללא רשותם, ובמסגרת העבודה להנחת התשתית גרמה נזק לחומה שתחמה את השטח והפרידה בין ביתם של התובעים הללו לבין מיגרש הכדורגל.

לעניין קו הנקוז טוענת הנתבעת, כי הוא הונח בהסכמת התובעים 4-5 בגבול בין מגרשם לבין מיגרש הכדורגל, תוך בניית קיר על חשבון המועצה, כאשר הקו שהוטמן באדמה באיזור הגבול אינו מפריע לבנייה במיגרש התובעים או לשימוש בו, ומכל מקום – לא הוכחה הפרעה כזאת.

ברי, כי הגבלת שעות זו תמנע ניצול מירבי של מתקן צבורי, שהושקע ממון רב בבנייתו; ברם, תוצאה זה מתבקשת לנוכח האיזון הראוי בין זכותם של התובעים להנאה סבירה מהמקרקעין שבבעלותם לבין הצורך הצבורי במיגרש, ומכל מקום, היה על המועצה לשקול היטב ומראש את הפגיעה הפוטנציאלית בתושבים, לפני שהחליטה להשקיע ממון רב בבניית מיגרש כדורגל בלב שכונת מגורים.

...

הנתבעת תשלם לתובעים פיצוי בגין עגמת הנפש, בסכום של 30,000 ₪.

התביעה הנוגעת לסילוק קו הניקוז – נדחית.

הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 2,500 ₪ (עבור האגרה) וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ (כולל מע"מ).