בניית יחידות דיור לחוסים בשכונת מגורים

רקע המבקשים הם קבוצה של חלק מתושבי שכונת "גבעת עדן" השוכנת בקצה הצפון מערבי של זיכרון יעקב, שכונת מגורים המתאפיינת בבתים פרטיים צמודי קרקע ויש בה כ- 400 בתי אב. משיבה 1 היא חברה פרטית העוסקת בניהול, הקמה ותפעול של פרויקטים בתחומי השקום, הרפואה, ההדרכה, החינוך והאיבחון התעסוקתי ובתוך כך מפעילה מסגרות דיור לרמות תיפקוד שונות בכל רחבי הארץ, הוסטלים, דיור מוגן וקהילות תומכות שירותי שקום.

בית המשפט קבע כי "ככלל, אין כיום יותר מחלוקת כי שימוש למגורי חוסים שנעשה במבנה המיועד למגורים אינו שימוש חורג... אם היה ספק בכך בא התיקון לחוק התיכנון והבניה והוסיף את סעיף 63א(א) והבהיר זאת". ויחד עם זה, מאחר שלא שוכנע כי המבנה הנידון לא נחשב כ"מבנה מאוכלס" בשל העובדה שנכללו בו שתי יחידות מגורים בכתובת אחת עם קיר משותף, אזי החליט ביהמ"ש בסופו של דבר להיעתר לצוו המניעה הזמני באורח חלקי תוך הגבלת מספר הדיירים ל-6, בכפוף לקבלת כל האישורים הנדרשים מכל הגופים הרלבאנטיים שאמורים לאשר קיומו של הוסטל במקום.

...

גם בבחינת האפשרות של הפרת חובה חקוקה בדמות שימוש חורג בקרקע, ובבחינת השאלה האם הפעילות בבית מהווה הפרה של הוראת סעיף 63א(א) לחוק התכנון, היתה מסקנתו של בית המשפט באותו מקרה דומה, בשל היות הדיירים "נכי נפש". השאלה שהטרידה את בית המשפט במקרה זה והביאה בסופו של דבר למתן סעד זמני מוגבל, נגעה למספר הגדול של הדיירים אותם תכננה העמותה לשכן בבית – 20 דיירים בשטח של כ- 400 מ"ר שיש בו 6 חדשים וחדר שביעי נוסף למדריך.

בית המשפט קבע כי "ככלל, אין כיום יותר מחלוקת כי שימוש למגורי חוסים שנעשה במבנה המיועד למגורים אינו שימוש חורג... אם היה ספק בכך בא התיקון לחוק התכנון והבניה והוסיף את סעיף 63א(א) והבהיר זאת". ויחד עם זה, מאחר שלא שוכנע כי המבנה הנדון לא נחשב כ"מבנה מאוכלס" בשל העובדה שנכללו בו שתי יחידות מגורים בכתובת אחת עם קיר משותף, אזי החליט ביהמ"ש בסופו של דבר להעתר לצו המניעה הזמני באורח חלקי תוך הגבלת מספר הדיירים ל-6, בכפוף לקבלת כל האישורים הנדרשים מכל הגופים הרלבנטיים שאמורים לאשר קיומו של הוסטל במקום.

במצב דברים זה, לנוכח עמדת משיבה 2 (הגם שבשלב זה הועלו טענותיה בפני באמצעות בא כוחה ולא בדרך של הגשת תצהיר מטעמה בשל שהייתה בחו"ל, אך יכולתי לעמוד עליהן גם מתוך עיון במכתבה מיום 10.6.18 אל מנכ"ל משיבה 1 , דהיינו טענתה בדבר אי מודעותה מראש למטרה האמיתית שלשמה הושכר ביתה למנכ"ל משיבה 1 באמצעות האחרונה), כמו גם הבעייתיות העולה מכך שבנה שאיננו בעליו של הנכס הוא זה שחתום על מסמך ההסכמות הכללי – שכירות מיום 31.1.18ולאור האינדיקציה הברורה לקיומו של חשד בדבר קיום חריגות בניה חדשות במקום (להבדיל מאותם 200 מ"ר שלפי הטענה נבנו ללא היתר אך זה קרה מזמן), אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל בדרך של הותרת הצו הארעי שניתן על סוף דבר, הבקשה מתקבלת בדרך של הטלת צו מניעה זמני האוסר על משיבה 1 לפתוח ולהפעיל את ההוסטל בבית, לבצע בו כל פעולת בניה או הריסה, התאמה, אכלוס, או כל פעולה אחרת המשנה את מצבו לצורך הכשרתו לטובת הפעלת המסגרת השיקומית הנדונה.

רקע הצדדים לבקשה המבקשים הם קבוצה של חלק מתושבי שכונת "גבעת עדן" השוכנת בקצה הצפון מערבי של זיכרון יעקב, שכונת מגורים המתאפיינת בבתים פרטיים צמודי קרקע ויש בה כ- 400 בתי אב. משיבה 1 היא חברה פרטית העוסקת בניהול, הקמה ותפעול של פרויקטים בתחומי השקום, הרפואה, ההדרכה, החינוך והאיבחון התעסוקתי ובתוך כך מפעילה מסגרות דיור לרמות תיפקוד שונות בכל רחבי הארץ, הוסטלים, דיור מוגן וקהילות תומכות שירותי שקום.

משיבה 2 היא בעלת מלוא זכויות החכירה במקרקעין בהם בנוי הבית מושא הבקשה ומי שביום 1.5.18 היתקשרה עם מנכ"ל משיבה 1 כ"שוכר" ועם משיבה 1 כ"נציג השוכר או הערב, "הפועל בהיתר כנציגם של חוסים ו/או דיירים", בהסכם להשכרת הבית לצרכי מגורים של דיירים המופנים לשם כך ע"י משרד הבריאות ו/או משרד העבודה ו/או משרד הביטחון (להלן: "הסכם השכירות").

מב/1 אשר היתקבל על ידי כראיה להוכחת עצם קיומו בלבד אך לא לתכנו, אלא על המכתב שהוגש מטעם יועציה המשפטיים של הוועדה לתיכנון ובניה, בו צוין כי "בהמשך לדו"ח הפיקוח שנתקבל במחלקת הפיקוח בועדה, אשר מצביע על חשד לבצוע עבירות בתחום התיכנון והבניה, הורה התובע על המשך הליכי חקירה וכן יוחלט על המשך הליכי האכיפה והכל בהתאם להוראות החוק והנחיות המחלקה לאכיפת דיני המקרקעין", מכתב שאליו צורפה בקשת המפקח מטעם הוועדה להוצאת צו כניסה למקרקעין לשם חקירת חשד לתוספות בניה בסטיה מהיתר וכן פיצול המבנה למספר יחידות דיור, וצו הכניסה מיום 6.6.18 שניתן בעקבותיה (ר' סעיף 8 להחלטתי מיום 24.6.18).

...

החלטה זו ניתנת מחדש, בהתאם להנחיית בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב' טאובר) בפסק הדין שניתן ביום 12.8.18 בבקשת רשות הערעור שהוגשה מטעם משיבה 1 על החלטתי מיום 24.6.18 בבקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני.

סוף דבר, אני מחליטה לקבל את בקשת המבקשים מחדש, בדרך של הטלת צו מניעה זמני האוסר על משיבה 1 לפתוח ולהפעיל את ההוסטל בבית, ו/או לבצע בו כל פעולת בניה או הריסה, התאמה, אכלוס, או כל פעולה אחרת בניגוד להיתרי הבניה הקיימים לגביו נכון להיום.

לסיכום, לא נותר לי אלא לקוות כי ההערה שנכתבה בשולי הודעת היועץ המשפטי לממשלה מיום 23.8.18 בדבר ה"מגעים המתנהלים כיום להסב את המעון למגורים של אנשים עם מוגבלויות" תישא פרי, ו/או כי משיבה 1 תצליח לקבל את הרשיון המשולב הנדרש לפי המכרז, כפי שהצהירה בסעיף 4.1.

אני מניחה כי הכוונות העומדות בבסיס אופן התנהלותם של כל הצדדים במקרה זה טובות הן, ומשום כך סבורני כי חשוב ונכון שלא ייוותר ספק בשאלה האם הם עשו כן בהתאם לחוק ולכללי הגילוי הנאות ו/או עקרון תום הלב, אם לאו.

] סעיף זה שהוכנס לחוק התיכנון והבניה בתיקון מס' 42, נועד לבטא את המגמה לשילובם של אוכלוסיות מיוחדות בקהילה (ראו המאמר "חוקיות הקמת מסגרות דיור לזקנים בשכונות מגורים - השלכות הוספת סעיף 63א' לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה – 1965" מקרקעין כרך ג/6 עמ' 20 (2004) וכן ע"א 8797/99 אנדרמן נ' ועדת הערר המחוזית לפי חוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 – חיפה, פ"ד נו(2) 466 (2001); עת"מ (מינהליים מרכז) 41295-12-10 בלאס נ' דאבוש (1/2/11)).

סעיף 63א' לחוק התיכנון והבניה אינו עוסק בצפיפות יחידות הדיור, ולמעט המיגבלה על מספר החוסים בבניין מאוכלס, הוא מותיר את שאלת מספרם של החוסים שישהו במעון להחלטת רשויות הרווחה.

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור, הגעתי למסקנה כי אין להתערב בהחלטת ועדת הערר אשר בחנה את הבקשה וקבעה כי בכפוף לתיקון חישוב השטחים ניתן ליתן למשיבים את ההיתר המבוקש.

על כן, אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים (משיבים 2 ו – 3 יחדיו) הוצאות בסך של 15,000 ₪.

הנתבע טען כי הצליח לחשוף שחיתויות ומנהל בלתי תקין כגון: · הישתלטות חרדים המקורבים לסיעת ש"ס על בית ספר ממלכתי; מרכז לא חוקי על אדמות יוקרה שבוטל בפסק דין בעתירה שהגיש בעת"מ 6685-08-17, בו נקבע כי יפורסם מיכרז חדש במקום; · שכירת שירותים משפטיים חצוניים בסכום מופרז במקום לערוך מרכז כדין לתפקיד יועמ"ש; · הקמת מתנ"ס חרדי על אדמות אשר לא שייכות לעיר טבריה שניסה התובע להכשיר בנגוד לחוק תוך הטעיית המועצה כי מדובר בכיתות לימוד בביה"ס אורליך, החלטה שבוטלה בפסק דין בעת"מ 2376-04-17; · מתן הטבות ליזם בשכונת אקליפטוס שמספר בכירים בערייה ומקורביהם מחזיקים שם בקרקעות; · הקצאת שטח לחסידי קרלין על שפת הים לצורך הקמת אוהלים ואירועים המוניים ללא אישורים; · שינוי תב"ע בשכונת נוף פוריה להקצאת 1,500 יחידות דיור במקום 500; · מבני ציבור שנתנו ללא ועדת הקצאות כמו מבנה צבורי שנועד להריסה ולפתע הפך לישיבה; · חוגי בית בבתי עובדים והפעלת עובדי ערייה בקמפיין הבחירות בנגוד לחוק; · מינוי עוה"ד רביבו מהמחלקה המשפטית ליועץ המשפטי של הוועדה לתיכנון ובניה בנגוד לחוק הרשויות המקומיות, תשל"ו – 1975, הקובע כי יועצה המשפטי של הרשות הוא יועצה המשפטי של הוועדה לתיכנון ובניה והוא יזומן לכל ישיבותיה; · איומים על חברי מועצה על מנת להעביר החלטות; · קניית סיקור אוהד מקופת העיר כדוגמת ההסכם עם חיים חילווה ושרותי רדיו כל רגע ששולם להם 125,000 ₪ כאשר הממוצע השנתי של העיריה עם הרדיו עמד על 30,000 ₪; · עצימת עיניים על העברת עפר במקום הטמנתו ובכך חסכון 200,000,000 לקבלן; · הפעלה של לול תרנגולות מסחרי בתוך שכונת מגורים בנגוד לחוק; · היותו של מבקר הערייה חברו האישי של התובע; ועוד.

כאמור לעיל, עצם צבירת חובות או אי ביצוע הזמנות עבודה כמקובל אינם ראיה טובה לכך שהתובע מושחת ויש צורך בראיות סובסטנטיביות לשם הוכחת שחיתות כך שאין הנתבע חוסה תחת הגנה אמת הפירסום.

...

מכאן, מסקנתי היא כי לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב לגבי הפרסומים בקטגוריה הראשונה והשנייה.

לא מצאתי מקום לדון בטענות אלו הנוגעות לפיצויים, מקום שפסק הדין נוגע אך לשאלת האחריות ולא לשאלת הנזק בשלב זה. סוף דבר: הפרסומים בקטגוריה הראשונה: בדבר הגשת תלונות במשטרה, חקירות ומעצרים; ובקטגוריה השנייה:בדבר שחיתות, הונאה, שוחד ומעשים פלילים- מהווים לשון הרע על פי הגדרתם בחוק איסור לשון הרע.

כך גם לגבי הפרסומים בקטגוריה הרביעית: הכוללים גידופים כלפי התובע, לא מצאתי שהם עולים לכדי לשון הרע, חרף הלשון הרדודה והמצערת שלא ראוי שאיש ציבור במעמד הנתבע ינקוט בה. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ביחס לפרסומים בקטגוריה הראשונה ובקטגוריה השניה.

פשקוולים אלה, לטענת התובעת, הופצו על ידי הנתבע, באלפי עותקים, בשכונת מגוריה (שכונת ברכפלד), בעיר מודיעין עילית, לרבות בבית מגוריה ובבית מגוריהם של הוריה, וכן ברחבי העיר בית השמש, שבה עבד פוטש.

מכירת יחידות הדיור שלכם ללפחות שני אנשים במקביל.

לקיחת כספים (800,000 לפחות) על בניית דירות שלא בוצעה.

לדברי הנתבע, הודעת הדוא"ל האמורה, כוללת את תשובתו השלילית לקנר לעניין זה. הדברים, לשיטת הנתבע, אינם מהוים לשון הרע, ובכל מקרה, נאמרו במסגרת הליך משפטי (של בוררות שנערכה לפני קנר), ולכן, חוסים תחת ההגנה הקיימת בחוק לעניין זה. הנתבע הפנה לכך, שהוצגה רק הודעת התשובה ששלח לקנר ולא הוצגה שאלתו של קנר.

...

לעניין זה, אני סבור כי ניתן לייחס לנתבע כוונה לפגוע בתובעת, כך שניתן לפסוק פיצוי לתובעת, בשיעור הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק.

לאחר שעיינתי גם בפסקי הדין שאליהם הפנה ב"כ התובעת לעניין זה, אני מעמיד את הפיצוי על סך של 90,000 ₪.

הנתבע ישלם סכום זה לתובעת, בתוך 30 ימים, בצירוף הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ (בנוסף לאלה שכבר נפסקו לחובתו) ושכר טרחת עורך דין בסך של 12,000 ₪.