נקבע לא אחת כי בית המשפט אינו "מתכנן על" והנטייה הנה שלא להתערב בהחלטות כגון כאלו, כל עוד הן במיתחם הסבירות ולא הוכחו שיקולים זרים, חריגה מסמכות וכגון דא.
הפסיקה לגבי האמור רבה, ורק כדוגמא אפנה לעע"מ 5981/19 א. ברינג אירועים ואחזקות בע"מ נ' ועדת המשנה הנקודתית שליד הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה (1.1.2022), לאמור:
"כידוע, בית המשפט אינו יושב כמוסד עליון לתיכנון; התערבותו בהחלטות רשויות התיכנון תהא תחומה למקרים חריגים ונדירים, אם נמצא כי נפל פגם משמעותי בדרך פעולת הרשות, למשל: פעולה בלא סמכות, או בחוסר תום לב מובהק (בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 446 (1996); ע"א 1805/00 מחצבות כינרת נ' משרד התשתיות, פ"ד נו(2) 63, 71 (2001); עע"ם 7381/15 ש. דורפברגר בע"מ נ' עודד, פסקה 28 (30.10.2016)). ממילא, כאשר סלע המחלוקת הוא בסוגיה מקצועית-תכנונית, בית המשפט אינו בא בנעלי מוסדות התיכנון המוסמכים, ואינו ממיר את שיקול דעתם בשקול דעתו-שלו. ודוק, בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או מידת נכונותה של החלטת הועדה המחוזית; בדיקתו מיתמקדת בשאלה הבאה, ובה בלבד: האם נפל בהחלטה אחד או יותר מן הפגמים המצדיקים היתערבות שיפוטית, אם לאו."
השיקולים לגבי הנסיגה של קירות יחידת הדיור בקומה העליונה, השאלה אם צריך להורות על נסיגה של הקונטור החצוני יחסית לשפת המבנה, ואם כן – באיזה מפנה ובאיזה הקף, והאם הנסיגה תאפשר תיכנון של יחידת דיור בקומה זו אם לאו - הנם שיקולים מקצועיים תיכנוניים ברורים.
בהקשר זה מבהירים העותרים כי לאחר מתן ההחלטה הם פנו לועדת הערר לצורך קבלת הבהרה בכל הנוגע להנמקה שעניינה ההצללה וביום 31.8.2021 התקבלה החלטה של יו"ר ועדת הערר (נספח 4 לעתירה), לאמור:
"לנושא הסגת הקומה העליונה בפאה הצפונית של הבניין – קביעה של ועדת הערר בעיניין זה היא בהירה ומפורשת. מטרתה לצמצם את ההצללה הנגרמת לבניין הממוקם צפונית למגרש. מדובר בטיוב התיכנון של שושנת הכרמל 15 כלפי סביבתו. אין כל משמעות לטענה שאותו ביניין לא היתנגד לבנייה המבוקשת. לפיכך אינני רואה צורך בהבהרה בסוגיה זו".
לא מצאתי כי החלטת ועדת הערר בנושא זה בלתי סבירה.
...
לכן, התערבות בהחלטתה של ועדת הערר בשלושת הרכיבים האמורים חייבת להיעשות במשורה, ויהא לבחון את טענות העותרים לגופן על רקע הערה מקדמית זו, ובמיוחד שעה שעסקינן בהחלטה אשר ניתנה לגבי שלושה עררים, אשר במסגרתה כל הגורמים הרלבנטיים ניסו לשנות מהחלטת הועדה המקומית – וההחלטה של ועדת הערר קיבלה חלק משלושת העררים ודחתה חלק אחר משלושתם, אגב איזון בין הטענות השונות, וכפי שצוין בסופה של ההחלטה:
"113. עררי המתנגדים מתקבלים באופן חלקי, בנוגע למספר הקומות בבניין, באשר לשמירה על עצים בוגרים, בנוגע לחישוב השטחים וכן בעניין תכנון שתי כניסות לכלי רכב לחניון ולהתקנת החנייה העילית, והכל כמפורט בהחלטה. יתר טענותיהם – נדחות.
עתה, על רקע האמור, נבחן את טענות העותרים לגבי שלושת הנושאים במובחן.
לא שוכנעתי כי העמדה של ועדת הרר חורגת בבירור ממתחם הסבירות, היא בוודאי אפשרית, היא מנומקת, לרבות על יסוד מסמך המדיניות ובוודאי שאין פסול בהנמקה שסומכת על אותו מסמך מדיניות שמשמש לנגד עיני גורמי התכנון בבקשות דומות.
לכן אדרש למסמך זה רק בקצרה ואומר כי גם בו אין כדי לחייב את המסקנה שוועדת הערר טעתה או פעלה בחוסר סבירות כאשר החליטה שלא לאשר את הקלה, שכן החלטתה הייתה ניתנה לגבי בקשה שהתבררה ונדונה בהתאם למסמך המדיניות שהיה קיים במועד ההגשה "לטוב ולרע".
טיעון העותרים לגבי ההשלכות הכלכליות של יישום ההחלטה -
טיעון נוסף מרכזי של העותרים, אשר שזור לאורך כל העתירה ומתייחס לכל שלושת רכיבי ההחלטה, הוא – כי היישום של ההחלטה יוביל לכך שהפרויקט לא יהיה רווחי.
סיכום -
אשר על כן ומחמת הנימוקים המפורטים מעלה, העתירה נדחית.
