לצד זאת, ראתה ועדת ההתנגדויות צורך להוסיף תנאים משלה, על מנת להבטיח שמירה על העתיקות באתר: "לאור הוראות סעיפים 9 ו-10 לחוק העתיקות, שעניינן חובה בקבלת אישורו של קמ"ט ארכיאולוגיה לבצוע בניה באתר ארכיאולוגי, מצאנו לנכון להוסיף הוראה מפורשת לקבלת אישור קמ"ט ארכיאולוגיה כתנאי למתן היתר לכל בקשה אשר תוגש מכוח התכנית" (סעיף 62 להחלטת הועדה).
חלק מהטענות שהועלו בעתירה נגעו להשפעת התכנית על בני כפר קריות הסמוך – שאף הגישו התנגדויות בהליך התיכנוני – וחלקן האחר היו כלליות יותר ונסבו על ההליך שקדם לאישור התכנית, השפעות שליליות אפשריות של התכנית על מימצאי האתר הארכיאולוגי, הקף השימושים המסחריים שאושרו במסגרתה, וכן על כך שנועדה להכשיר בנייה בלתי חוקית.
...
בהחלטת השופט מ' מזוז מיום 30.9.2015 נקבע: "בשלב זה לא ראיתי מקום לתת צו ביניים".
טענות המשיבים
המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים) טוענים, כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופו של עניין.
לעובדה זו חשיבות רבה: "מהעתירה נראה שלטענת העותרים המסגד שבאתר הוא פעיל ו'המקום נעשה קדוש לאיסלם' (סעיף 18 לעתירה). עוד טוענים העותרים, כי 'תל שילה המוכר כחורבת סיילון הינו חלק בלתי נפרד מהמורשת המקומית של הכפרים הפלסטינים באזור'. טענות אלה אינן נתמכות בחוות דעת מומחה, ולמיטב ידיעתם של המשיבים הן גם אינן נכונות. למיטב ידיעתם של המשיבים, המסגד שבתל שילה אינו מסגד פעיל, והמורשת המקומית של הכפרים הפלסטינים באזור אינה מייחסת חשיבות מיוחדת לתל שילה. פעילות דתית איסלאמית במסגדים שבתל שילה אינה מתועדת במקורות קדומים או מאוחרים, ואין עדות לפולחן דתי מוסלמי באתר זה, גם לא בתקופה המודרנית, מהממצאים שנמצאו באתר. בנוסף, מאז הפעלת האתר לא הגיעה למינהל האזרחי אפילו בקשה אחת של מי מהפלשתינים באזור, לקיים במקום טקס דתי כזה או אחר או לבקר באתר. כיוון שתושבי הכפר קריות, שהצטרפו להתנגדותו של העותר, בחרו שלא להצטרף לעתירה, ייתכן שטענות העותר אינן מקובלות עליהם... העדרו של עותר ספציפי עלול לגרום כך לפגיעה באינטרס של הגורמים שאותם מתיימר העותר הציבורי לייצג. בענייננו, יתכן בהחלט שתושבי הכפר קריות דווקא שמחים על המרכז המסחרי שעומד להיבנות בסמוך למגוריהם, שיספק להם תעסוקה. כפי שקבע בית המשפט הנכבד, אין מקום לתת לעותר ציבורי להיות לפה לעותר קונקרטי המעדיף שלא להגיש עתירה, ועל כן סבורים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף" (פסקאות 33-32 לתגובת המשיבים 4-1).
לצד זאת, אני סבור כי החומר שהוגש לפנינו מלמד כי מוסדות התכנון שדנו בתכנית שבמוקד העתירה דנן נתנו דעתם לאופי הפעילות המסחרית שיש לאפשר באתר, וזאת תוך שבחנו אלו שימושים מסחריים הותרו באתרים ארכיאולוגיים אחרים.
לצד זאת, איני מקבל את עמדת חבריי כי אין לעותר זכות לטעון באשר לפגיעתה של התכנית באוכלוסייה הפלסטינית באזור.
משכך, לטעמי טענת העותר בעניין זה התייתרה וממילא אין צורך לדון בה.
סיכומו של דבר, אני סבור כי דין העתירה להידחות כפי שקבע חברי השופט נ' סולברג.
