בניה ללא היתר ערעור על פסק דין

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 845/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב העותר: אחמד חליל מוחמד עבד אללה נ ג ד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 2. לישכת התיכנון המרכזית איו"ש 3. המועצה העליונה לתיכנון ובניה ביו"ש 4. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה 5. היחידה המרכזית לפיקוח עתירה למתן צו על-תנאי ובקשה למתן צו ביניים; בקשה לדחיית העתירה על הסף מטעם המשיבים בשם העותר: עו"ד סאיד קאסם בשם המשיבים: עו"ד אסתי אוחנה ][]פסק-דין

או אז התברר, כי המבנה הוקם ללא היתר בנייה כדין ומשכך יצא, בו ביום 25.05.2022, צו סופי להפסקת עבודה ולהריסה נגדו (להלן: צו ההריסה).

לא למותר לציין, כי ביום 02.02.2023, העותר הגיש לבית משפט זה ערעור על פסק הדין האמור בגדרי עע"מ 950/23.

...

מנגד, טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי ניקיון כפיים – מקום בו הבינוי נבנה ללא היתר בבחינת קביעת עובדות בשטח, ותוך פנייה בדיעבד להסדרה; בשל קיומו של סעד חלופי – בדמות פנייה לבית המשפט המחוזי, בשביל לעכב את מימושו של צו הריסה שיצא מכוח סעיף 38 לחוק התכנון הירדני, שכן סעד זה מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי בהתאם לפרט השני לתוספת הרביעית לחוק בתי המשפט לעניינים מנהלים, התש"ס-2000 (להלן: החוק); וכן בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית – שעה שבקשה להחרגת בנייה היא בקשה מורכבת, שהטיפול בה אורך זמן מה, בשל הצורך להידרש לצרכי ביטחון, בשל מיקום המקרקעין ושיקולים רלבנטיים אחרים השלובים בהשלכות הרוחב של החלטה כגון דא. לאחר עיון, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף נוכח אי ניקיון כפיים מצד העותר; מבלי להידרש ליתר טענות המשיבים.

אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

למעשה, זהו סוג המקרים בהם ראוי שבית המשפט לערעורים ידבר כמה שפחות, על מנת שלא להעיב על פסק הדין העקרי של בית המשפט שלדיון, בו (כימעט) הכל נכון, מסודר ובהיר, דבר דבור על אופניו.

אולם, לאחר שבית משפט זה, בע"פ 7174/98, פסק כי קיבוע הרפסודה במקומה באמצעות רגליים הידראוליות הפך את הרפסודה ל"מבנה", אשר עליו חלים חוקי התיכנון והבניה - מתברר כי חוזה העגינה, ככל שהתיר מעבר לעגינה גם הצבת הרפסודה על רגליים, אינו מהוה התחייבות "כדין", באשר החוזה התיימר להתיר בניה ללא היתר בניה, ושלא לפי תכנית.

...

אם סבורה המערערת כי קמה לה זכות לתבוע סעדים על בסיס חוזה תקף המופר על ידי הצו, ואין אני קובע אם יש חוזה שהוא תקף היום שמכוחו ניתן לתבוע, תתכבד ותגיש תביעה כספית מתאימה, שכן החוק עצמו לא ביטל את החוזה.

עם כל ההבנה לתסכול, בסופו של דבר בקשותיה של המערערת הן לכאורה לשינוי סדרי בראשית מבחינה חוקית (בניית מתקן שעשועים קבוע בתוך שטח הים), ולא בנקל דבר כזה יאושר.

סיכומו של דבר, בענייננו, הצו שניתן מאוזן, מידתי, חוקי וסביר.

לפיכך, על יסוד כל האמור לעיל, ובעיקר על יסוד נימוקי בית משפט קמא ודבריו הנכוחים - הערעור נדחה.

לאור הצהרת המדינה בדבר בלימת המשך הבנייה הבלתי חוקית בקרקע והתקדמות הליכי התיכנון וההסדרה, דחה בית המשפט העליון ביום 23.03.2016 את העירעור על פסק דינו של בית משפט זה. (פסק הדין בעירעור על העתירה הקודמת – נספח 13 לעתירה).

בעתירה הקודמת העריך בית משפט זה (כבוד השופטת ר. ברקאי) ביום שניתן פסק הדין – 7.1.2013, היינו לפני למעלה מעשר שנים, כי התכניות למעבר בני השבט לשטח החילופי ברהט תסתיימנה בתוך 3 שנים ובהנתן כך, בין היתר, נדחתה העתירה להורות למדינה לקדם פינויים של בני השבט על דרך של הוצאת צוי הריסה לבנייה הבלתי חוקית.

...

המדינה טענה כי לא נפל כל פגם במדיניות המדינה ובפעולות הננקטות על ידה ולפיכך דין העתירה להידחות.

נוכח כל האמור לעיל, יוצאו צווי הריסה מנהליים על ידי המשיבות לגבי כל בנייה חדשה בקרקע הפרטית של העותרים, תוך העדפה של אכיפה בעניין הקרקע הפרטית על פני אכיפה בקרקעות המדינה.

סוף דבר ובקבלי את העתירה, המדינה תפעל כאמור לעיל.

בבקשת הביטול טענו המבקשים, בעקרם של דברים כי פסקי הבוררות ניתנו בחוסר סמכות משום שהמבקש עצמו – להבדיל מהמבקשת – לא היה צד להסכם הבוררות, משום שהתייחסו לחלקה 37 שבעלי הזכויות בה לא היו צד לבוררות ומשום שיש בהם כדי להתיר בנייה ללא היתר; כי ההחלטות המשלימות משנות את פסק הבוררות הראשון, לאחר שהבוררים קמו מכיסאם ובלא שהותר להם לשנות את פסק הבוררות; כי הבוררים לא הכריעו בפלוגתא שעניינה אופן המעבר בין החלקות; כי פסקי הבוררות מנוגדים לתקנת הציבור וכי קמה גם עילת ביטול שעל פיה היה בית המשפט מבטל פסק דין סופי.

כפי שנפסק, הלכה זו יפה בפרט במקום שבו מתבקשת רשות ערעור על החלטות שיפוטיות הנוגעות לביטול או לאישור פסק בוררות (מכלל רבים: רע"א 1566/23 עריית בת ים נ' בית וגן בע"מ, בפיסקה 8 להחלטת כבוד השופט ד' מינץ וההפניות שם (6.2.2023); ע"א 8060/21 שי נ' כספי, פסקה 9 לפסק דינו של כבוד השופט ד' מינץ וההפניות שם (14.12.2021)).

...

טענות המבקשים נסבות הלכה למעשה על עניינם הפרטי ולא שוכנעתי כי נגרם עיוות דין המצדיק להיעתר לבקשה.

למעלה מהנדרש ולגופם של דברים לא מצאתי שיש להיעתר לבקשה על כלל הטענות שבה.

נוכח כלל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

בסעיף 143 (א) לפסק הדין אסר בית משפט על המבקש לבצע עבודות בנייה ללא היתר ביניין, ובהחלטתו מיום 16.8.2023 קובע בית משפט למעשה כי על המבקש לבצע עבודות בנייה ללא היתר.

לו לא היה מוגש ערעור על פסק הדין, יתכן והייתי מזמנת הצדדים לדיון ו/או מבקשת את עמדת עריית תל אביב / הוועדה המקומית בנוגע לצורך או העדר צורך של היתר בנייה לבצוע עבודות, כיוון שאין זה סביר לעכב ביצועו של פסק דין עד לתאריך בלתי ידוע, אמורפי – לאחר שיתקבל היתר בנייה.

...

כיוון שהוגש ערעור על פסק הדין ובמסגרתו הועלו טענות גם ביחס לרכיבים בפסק הדין הרלוונטיים לבקשת רשות הערעור שלפני, אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ויש להורות על עיכוב ביצוע הרכיבים המסוימים הללו בפסק הדין (בלבד) עד להכרעה בערעור על פסק הדין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל כאמור לעיל.

ב) לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות, שכן בסופו של דבר לא הכרעתי בשאלה האם יש צורך בהיתר בנייה, אם לאו.