בניה לא חוקית של אורווה לסוסים ללא היתר

יתר על כן, על פי מיסמכי התוכנית הרלוואנטית ותעודת ציבור שהוגשו על ידי המשיבה, כלל לא ניתן לקבל היתר לבנות גדרות בטון במקרקעין, שיעודם חקלאי, ואף לא אורוות סוסים, ללא אישור תוכנית מפורטת קודם לכן.

ראה למשל רע"פ 1288/04 נימר נ' יושב ראש הוועדה לתיכנון ולבנייה, פ"ד נח(4) 385, 388: "כפי שמתברר, אין דברים אמורים בתוכנית מתאר מאושרת, ובמצב שרישיון הבנייה נמצא בהשג יד מיידי ורק עיכוב פורמלי חסר משמעות מעכב אותו באופן זמני. כאן דברים אמורים בתחילתו של תהליך ארוך ומורכב מאוד שסיכויו אינם ידועים...אי הריסתו המיידית של מבנה לא חוקי, שמטרתה לאפשר לבעליו של המבנה לקדם הליכי תיכנון הנמצאים בראשיתם, מנוגדת לתכליתו של הצוו ההריסה המנהלי אשר כאמור לעיל נועד לסלק על אתר בנייה בלתי חוקית. אכן, בית המשפט מוסמך לעכב את ביצועו של צו ההריסה מנהלי, אך סמכות זאת צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן". המבקש זנח בדיון ובסיכומים את הטענה בדבר אי ביצוע חובת היתייעצות.

...

אשר על כן אני קובע שלא עלה בידי המבקש להקים תשתית ראייתית מינימלית לסתור את חזקת תקינות המעשה המינהלי בעניין מועד בניית הגדר, והראיות שהוצגו בפני כאמור, המצביעות על כך שמדובר בגדר חדשה שבנייתה טרם הסתיימה בעת מתן הצו, גוברות בהרבה על עדותו של המבקש.

מעבר לכך, המשיבה הציגה בתשובתה תרשומות המעידות על קיום התייעצות כדין ולכן יש לדחות גם טענה זו. סיכומו של דבר, הבקשה לביטול צו ההריסה נדחית.

בסיכומי תשובתה הגיבה התובעת לטענות אלה, וטענה כי ב-30.10.90 ניתן היתר בניה מס' 20972, המתיר לבנות תוספת לבית המגורים ובנוסף היתר לקרות את הסככה הקיימת ולהקים אסם הספקה לסוסים.

בסעיף 24 נטען, כי "ביום 26.6.14 היתקבל ברשות דו"ח פקוח, ממנו עולה כי בשטח המשק פועל בית ספר לרכיבה, 3 מכולות וסככה ללא היתר". עוד נטען בכתב ההגנה לצוו עשה, כי רמ"י מסרה על כך הודעה לעו"ד צביקל ביום 8.7.14 (צורף כנספח 8 לכתב התביעה דנן), וביום 22.7.14 הודיע עו"ד צביקל לרמ"י כי המבנים האמורים לא שייכים לתובעת וכי יש להפנות את הדרישה להריסתם לנתבע 1, המחזיק בנחלה.

כך, במכתב של רמ"י מיום 8.5.12 (נספח 21 לכתב התביעה) נימסר בסעיף 4: "ידוע לנו כי האורווה היתה קיימת ביום המכירה, כמו כן מאושרים על ידי המנהל בריכת שחיה, בריכת נוי, סככת רפת...". במכתב נוסף מיום 24.6.18, מסרה כי "בשנת 2014 היתקבל דוח פקוח כי קיימות הפרות בנחלה, אשר הופסקו רק באמצע שנת 2017." כמו כן, בהודעת מייל מאת התובעת לעו"ד צביקל מיום 21.7.14 (צורף כנספח 25 לכתב התביעה), מסרה התובעת כי "כל העסקים והמבנים המוזכרים במכתב מהמינהל הם של ישי." מהאמור עולות מספר מסקנות: ראשית, השמוש באורוות הסוסים היה בהיתר ככל שדובר בשימוש פרטי.

עוד אני מפנה לטענות הנתבעת 2 בעצמה במסגרת כתב תשובתה בבקשה לצוו העשה (נספח 35 לכתב התביעה), לפיהן: "כל הסיכסוך בעיניין אי רישום זכויות המשיבים 3 ו-4 אצל המשיבה 2 (רמ"י) הורתו בדרישה לא חוקית של המשיבה 1 להתנות את מתן אישורה להעברת הזכויות, בתשלום סכום של 60,000 ₪". ובהמשך: "להפתעת הכל, המשיבה 1 היתנתה את חתימתה ואישורה על גבי המסמכים המתוקנים (תיקון טכני/טעות קולמוס בלבד) בתשלום סכום של 60,000 ₪." אכן, רמ"י ציינה במספר מקומות כי העיכוב נגרם הן בשל העדר מסמכים והן בשל המחלוקת באשר לחוקיות דמי הכניסה (ר' בעיניין זה מכתבה של רמ"י מיום 22.4.14; סעיפים 39, 40.1 בכתב ההגנה להליך דנן), כאשר מוסכם שהמסמכים הדורשים תיקון הוגשו רק ביום 30.12.13.

...

משכך, אני קובע את שכר טרחת עו"ד על הסך של 44,922 ₪.

כן ישלמו הנתבעים לתובעים אגרת משפט כפי ששולמה.

הנתבעים ישלמו לתובעים את כלל הסכומים האמורים לעיל בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

כתב האישום המתוקן, אשר על-פיו הורשע הנאשם, הכיל 5 אישומים: אישום בגין ביצוע עבודות בניה של קיר תמך עשוי אבנים עם מדרגות והנחת ארבעה בסיסי מבנים עשויים ברזל ועשיית שימוש חורג בהם; המשך ביצוע עבודות בניה ושימוש חורג תוך הפרת הצוו השפוטי שהוצא המורה על איסור המשכת כל פעולות בניה ושימוש שאינו חקלאי – ובפרט בנית ארבע בקתות אירוח מעץ בגודל כ- 52 מ"ר האחת, בקתה המשמשת כמשרד קבלה ומטבחון בגודל כ- 41 מ"ר, מיזרקה מאבן ובטון בקוטר כ-2 ושבילי גישה מאבן ובטון למבנים שלעיל באורך של כ-80 מ'; איכלוס המבנים תוך הפרת הצוו השפוטי; ביצוע עבודות בניה נוספות תוך המשך הפרת הצוו השפוטי – ובפרט – בנית קיר תמך נוסף באורך של כ-62 מ', בנית מכלאה לסוסים בשטח כ-278 מ', אורווה לסוסים בשטח כ-130 מ', מכולה מפח בשטח כ-19 מ' וקיר עשוי אבן ובטון באורך כ- 55 מ'; ביצוע עבודות בניה נוספות תוך הפרת הצוו השפוטי – ובפרט – הכשרת הקרקע, שפיכת מצעי אספלט וסלילת דרך ברוחב כ-4 מ' ובאורך כ- 80 מ'.

באשר לרכיב צו הריסה / התאמה: לטענת המאשימה בית המשפט העליון נוקט מדיניות מצמצמת ודווקנית בכל הנוגע לארכות לבצוע צוי הריסה, וזאת במטרה להגשים כמה מתכליותיו הבסיסיות של החוק, לרבות תכלית קיום שילטון החוק, תכלית קביעת מדיניות תכנונית, תכלית שמירת בטיחות, תכלית מניעת ההנאה מפירות העבירה וכדומה.

על חומרתה של תופעת הבניה ללא היתר כנדרש בחוק אשר הנה מכת מדינה, ואשר יש לעשות הכל כדי למנועה אותה, עמדה כב' השופטת גילאור בפסה"ד בעיניין ע"א 1003/05 אסדי סאלח יוסף נ' ועדה לתיכנון ולבניה "בקעת בית הכרם" באומרה: "...עבירות על חוקי התיכנון והבניה הפכו עוד לפני שנים למכת מדינה. מדובר בעבירות בעלות תוצאות קשות, אשר אין באמצעים העונשיים, הננקטים כלפי העבריינים כדי לחסום באופן אפקטיבי את הדרך בפני התפשטותן. יש לראות בחומרה יתרה את התופעה של בניה ללא היתר. הפרת הוראות חוק התיכנון והבניה גורמות לפגיעה באינטרסים צבוריים חשובים ומובילות לזילות שילטון החוק...". כמו כן ברע"פ 6665/05 מריסאת נ' מ"י התבטא כב' השופט ג'בראן במילים אלו נגד תופעת הבניה הלא חוקית: "... על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התיכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התיכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו...". ברע"פ 2809/05 גבריאל טסה נ' מ"י הביע כב' השופט אליקים רובינשטיין את דעתו בעיניין החובה להביא לשירוש תופעת הבניה הלא חוקית אף אם הדבר כרוך בענישה קשה: "... במישור הנורמאטיבי, המדובר בעבירות חמורות ביותר בתחום התיכנון והבניה, שבתי המשפט מצווים לתת יד למאבק בהן - שטחים גדולים ביותר של בניה ללא היתר, שטחים גדולים ביותר של שימוש חורג ואי קיום צו בית משפט לאורך שנים. במשנה תוקף – למרבה הצער – מהדהדים גם כיום, בנסיבות הישראליות, דבריו של השופט (כתארו אז) שמגר בע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725-724, בדבר "..

...

לכן, הואיל והיום ובגזר הדין ישנו מרכיב של מאסר בפועל "הלכת שוורץ" חלה ביתר שאת ואני מבקש כי ביהמ"ש יעכב אם לא את כל גזה"ד את מרכיב המאסר בפועל, כי לשלוח שני אנשים מאותו בית ומאותה משפחה, שיש להם נשים וילדים בבית בבת אחת, זה מעשה שפוגע פגיעה של ממש בחייהם באוטונומיה שלהם ולכן אני מבקש להעתר לבקשה.

לגבי עיכוב ביצוע עונש המאסר – מאחר שמדובר בתקופת מאסר קצרה יחסית ובהתאם להלכה, המאשימה תסכים לעיכוב ביצוע אולם לא לתקופה שהסניגור מבקש, אני סבורה כי די בעיכוב ביצוע של חודש כך שמועד תחילתו של המאסר יהא זהה למועד תחילת עבודות השירות בתיק האחר, דהיינו 15.8.13.

<#7#> החלטה לאחר שמיעת הבקשה והתגובה הנני מורה על עיכוב המאסר בפועל עד ליום 15.9.13, שעה 09:00, הכל בכפוף לתנאים כדלקמן: הוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ מהיום.

נטען כי בוצעה פלישה למקרקעי התובעת ע"י הגדלת חצר ומבנים, בניית תוספות ללא אישור, בריכה ג'קוזי ופרגולה, בניית סככה והצבת מכולות, החזקת אורוות סוסים, משטח לאיחסון לטרקטור ומחפרון ועוד.

מכאן שמדובר בריבוע של 8.5 מ' כל דופן, היינו כ- 72.25 מ"ר. נוכח האמור לעיל, אני קובע כי השמוש הבלתי חוקי של הנתבעים היה בגודל עליו הסכימו הנתבעים, היינו 129 מ"ר בבית ועוד 112 מ"ר בחצר, ועוד 72.25 מ"ר בגין האורווה.

...

אני קובע אפוא כי המועד המוכח לתחילת ההחזקה וחיוב בדמי השימוש של 112 מ"ר בגין המתקנים הנלווים (פרגולות, סככות, בריכה וכד') יהיה החל בשליש האחרון של שנת 2014.

סיכומו של דבר ניתן בזאת צו לסילוק יד לכל חריגה בבית המגורים מהמקרקעין שהוקצו לנתבעים, אולם הצו לא יבוצע אלא בתוך 24 חודשים ממועד פסק הדין.

לנוכח כל האמור לעיל יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש בגין פלישה למקרקעי התובעת ושימוש במקרקעין כדלקמן: אני מחייב אפוא את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת סכום כולל של 65,378 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. ניבנו אורוות סוסים וסככות בשטח של כ- 110 מ"ר ללא היתר.

נטען כי המנוחה לא בנתה כל בניה לא חוקית במשק ולא הרשתה לעשות שימוש אסור והפנו לכתבי טענותיהם בבית המשפט לעינייני מישפחה ולפסק הדין שם. לשיטתם, מאחר ומלכה זייפה את מיסמכי רישום בן ממשיך וגם את הסכם בניית בית שני מול הרשות, ונפלה קורבן, אין מקום לחיוב בדמי שימוש בהליך זה. נטען כי לאור פקיעת חוזה המשבצת ביום 31.8.15 התובעת מנועה מלדרוש דמי שימוש לתקופה המאוחרת מסיום החוזה וכי מאחר ויניב נתבע לסילוק ידו אין מקום לחייב את המנוחה במחדלים אשר לא נעשו ביוזמתה או הסכמתה.

...

שימוש מספר 2 – אחסון במכולה – חישוב ביחס לשימוש זה התייתר לאור המסקנה לעיל כי אין לחייב דמי שימוש בגין המכולה.

בכל הנוגע לשערוך הסכומים, מקובלת עליי טענת הנתבעים כי אין לקבל את אופן חישוב התובעת המשערכת את החיוב עבור כל שנה מתחילתה, ולא מאמצע תקופת השימוש.

סוף דבר על הנתבעים לשלם דמי שימוש בגין בית העץ ואחסנת החול.