זאת בפרט, כאשר כתב האישום הוגש רק לאחר שהמבקשים ביקשו להשפט בעקבות קנס מינהלי שהוטל עליהם וכן בשל כך שלאורך כל התקופה אשר קדמה לבקשת צו ההפסקה לשימוש האסור, לא מצאה לנכון המבקשת להגיש בקשה לצוו הפסקה שפוטי אלא לאחריי בקשת המשיבה להשפט, דבר המלמד כי לא הייתה לה כל כוונת תחילת לבקשת הצוו וכי הוא אינו דרוש למניעת פגיעה ממשית ומוחשית של האנטרס הצבורי.
מעיון בפסיקה העניפה בנושא נראה כי השמוש בצו הפסקה שפוטי על פי סעיף 236 לחוק התיכנון והבניה לא ניתן רבות ובקלות, שכן הוצאת צו על פי סעיף זה דורש התקיימות של "אלמנט נוסף" מעבר לראיות הלכאוריות בבצוע עבודה או שימוש אסור.
למרות שטיפול המבקשת בעיניין הנידון החל לפני כשלוש שנים, ופרק הזמן הממושך ברור מאליו עקב סדרי עדיפויות גבוהים יותר ו/או כוח אדם מועט, נראה כי אין בידי המבקשת טענה קונקרטית לעניין היעתרותי לצוו ההפסקה השפוטי.
...
ביום 28.02.2023, התקיים דיון נוסף בבקשה, בו חזרו הצדדים על טענותיהם בגין עניין סמכויות הרשות הארצית לאכיפת דיני המקרקעין, ייעוד הקרקע, שיהוי בהגשת הבקשה ועוד, וכן סיכמו הצדדים טענותיהם בעל פה.
טענות המשיבים:
לטענת המשיבים, יש לדחות את הבקשה על הסף ממספר טעמים.
הן ההליך הפלילי והן ההליך האזרחי אשר מתקיימים בו זמנית, לא מניחים על הדעת להיעתר לבקשת המבקשת.
מכלל האמור לעיל, שוכנעתי כי היעתרות לבקשה לצו הפסקה שיפוטי במקרה הנדון כרוכה בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות של המשיבה, המצדיקה את דחיית הבקשה.
לפיכך, אני דוחה את הבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי.
