וכך מציין כב' השופט יצחק עמית בתיק ע''א 7627/20 אייזלר ואח' נ' תפן מדיקל (פורסם בנבו) :
ככלל, יש לפסוק לבעל דין שזכה בהליך הוצאות ריאליות, בכפוף להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך.
התקנות החדשות מעבירות מסר שלפיו בררת המחדל היא פסיקת הוצאות ריאליות (לצד הכרה במצבים המצדיקים אי חיוב בהוצאות, וראו הסיפא של תקנה 152), והכלי של הוצאות משפט הוא אחד הכלים שהתקנות החדשות מעמידות לרשות בית המשפט לשם ניהול ההליך באופן יעיל על רקע מטרות התקנות, ולהרתעה מפני נקיטת הליכי סרק או הליכים בלתי מידתיים (תקנה 4; לפסיקת הוצאות על פי התקנות החדשות בסוגים שונים של מקרים, ראו ההפניות אצל יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי – מורה נבוכים 644 (2021)).
ברור שהתנהלות הצדדים, ביטול הסכם העברת הזכויות או אכיפתו, ובחינת היתנהלות הצדדים, לא היו אמורים, ואינם אמורים להתברר במסגרת ההליך כאן, אך במצב בו אמנם הסכם השכירות לא הוארך, וכפי טענות התובעים הנתבעים לא שילמו דמי שכירות לאחר 30/6/2023, כאשר בין הצדדים ניטשת מחלוקת , הראויה לבירור , באשר לביטול אותו הסכם העברת זכויות, בלא שהסכומים ששולמו על חשבון רכישת הנכס הוחזרו לנתבע, כאשר מכתב ההתראה נקב בתאריך ספציפי לפינוי הנכס, אך התביעה הוגשה עוד בטרם הגיע מועד זה, כאשר עובר המשלוח מכתב ההתראה, ובטול החוזה, מבוצעות פעולות ע''י התובעים הנחזות להיות המשך המו''מ לבצוע החוזה, ועת ב''כ התובעים נתבקש ע''י ב''כ הנתבע לבוא בדברים, כפי הוראות כללי האתיקה, להסדרת המחלוקות ביניהם בטרם הגשת הליך לבית המשפט, כאשר המחלוקת כללה לא רק את עניין הסכם השכירות, מטבע הדברים, אלא גם הסכם העברת הזכויות עצמו, הגשת ההליך כאן נעשתה בטרם זמנה, והתובעים נמהרו בהגשתו.
...
טענות הנתבע באשר להפרת הסכם העברת הזכויות, העדר קביעה משפטית מחייבת כי ביטול ההסכם בדין יסודו, וטענות הנתבע לאכיפת אותו הסכם, כפי שצויין בכתב טענותיו, כל השיקולים הנ''ל מביאים למסקנה באשר לשאלת פסיקת ההוצאות של הליך זה.
נקודת המוצא, כידוע, בפסיקת ההוצאות, היא, שצד הזוכה בהליך, זכאי לפסיקת הוצאותיו.
אך לאחרונה התייחסתי לסוגי המקרים שבהם יקבע בית המשפט כי בעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט:
"קשה להגדיר מראש את מכלול המצבים והפעולות שייחשבו לשימוש לרעה... עם זאת, ניתן בהחלט לעמוד על המאפיינים המסייעים לזהות מקרים שכאלה. יפים לעניין זה דבריה של הנשיאה ד' ביניש בעניין שנפ: '... בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו' (שם, בפסקה 5). בספרות האקדמית הוצעה לעניין זה אמת מידה 'כפולה' – התנהלות חסרת תום לב ברמה גבוהה, ופעולה שנעשתה במטרה להשיג תכלית שהיא זרה להליך המשפטי – כגון פגיעה בזולת והטרדתו, שיבוש הליכים, השתקה ועוד" (רע"א 3025/21 אנגל נ' בית הספר תגליות בע"מ, פסקה 14 [פורסם בנבו] (18.7.2021) (להלן: עניין אנגל)).
על כן, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום לפסיקת הוצאות לטובת מי מבין הצדדים, וכל צד יישא בהוצאותיו.
