בית משפט מבטל הסכם פשרה שנקבע שלא כדין ופרשנותו לאור החוזים הקודמים

במסגרת העתירה "נשלחו" הרשויות על ידי בית המשפט, בין היתר, לגבש אמות מידה לגביית דמי כניסה למקומות רחצה ובנוגע לחופי הכינרת, הוקם צוות מיוחד בידי שר הפנים, לגיבוש קריטריונים ובג"צ הותיר את העתירה תלויה ועומדת, לצורך קבלת עידכון בעיניין זה. כפי שצויין בעתירה, במהלך "חיי" העתירה חלו התפתחויות משמעותיות, אשר ייתרו את הצורך בהכרעה; "ביום 10.4.08 היתקבל בכנסת חוק הסדרת הטיפול בחופי הכנרת, התשס"ח-2008 (ס"ח 2148, 450), המסדיר בצורה מקיפה את סוגיית הטיפול בחופי הכנרת, ובכלל זה את שאלת נגישות הציבור לחופי הים. על תפקידיו הרבים של איגוד הערים, נימנות גם 'יצירת דרך גישה לציבור, בכפוף לכל דין, לחופים ולשטחים צבוריים הגובלים בהם, ופעולות להסרת מיכשול מלאכותי, גדר או מעצור אחר, החוסמים שלא כדין את המעבר החופשי לחופים, לשטחים כאמור)' סעיף 7(א)(7) לאותו חוק), העומדות בלב עתירה זו" (ההדגשה - במקור).

כימעט שאין צורך לומר כי אין לבית משפט זה סמכות לידון בבטול הסכם הפשרה וכי לא הייתה לו סמכות לידון בכך, גם אילו העותרים היו מצרפים את הצד האחר להסכם הפשרה (הוא ראש עריית בית שאן) דבר אשר לא נעשה.

לעניין זה ראו את דברי כבוד השופטת אבניאלי בעיניין זיתוני הנ"ל, אשר הבהירה כי "... אם נאמר כי כל תיכתובת יוצרת 'החלטת רשות' במובן סעיף 5 לחוק, ירוקן הדבר את הסעיף מתוכנו, ואף יאפשר לכל דיכפין, לייצר 'החלטות' באמצעות משלוח מכתב וקבלת מענה לו. לא לכך התכוון המחוקק בדברו. יפים לענין זה הדברים שנקבעו בפסק הדין בעיניין בש"א 3874/03 עריית אשדוד נ' אס.פי פרסומים (1989) בע"מ [פורסם בנבו] (4.11.2003) שם נאמר, כי החלטה של ערייה לצאת במיכרז להצבת שלטי פירסום באצטדיון העירוני אינה בגדר 'החלטה' לפי סעיף 5 לחוק [...] אין לפרש את המונח 'החלטה' באופן שהוא מתייחס לכל החלטה של רשות מקומית. תוצאה זו תכניס אל תוך כתלי בית המשפט המינהלי את התחום הפרטי כולו. לא זו כוונת המחוקק". הדברים נכונים שבעתיים שעה שמדובר בהסדר פשרה שלעותרים לא הייתה בו לא יד ולא רגל.

משחדלה המדינה (במיוחד לאור כך שרמ"י הייתה אחד הנתבעים בתביעת זקס הראשונה) מעשות לגיבוש הסדר כולל והסתפקה באמירות כלליות, עקרוניות, כאשר בכל השנים שעברו מאז (ולמעשה - גם במהלך עשרות שנים קודם לכן) נמנעת מהציבור גישה לנחל, זאת - על אף שלעמדת המדינה יש להסדיר גישה כזו (בשים לב, כמובן, לכלל הזכויות) יש לראותה כמי שאיננה מחליטה, כך שמתקיים מצב של "העדר החלטה", אותו ניתן לתקוף בבית המשפט המינהלי.

שהוי תקנה 3 לתקנות המנהליות קובעת, כי העתירה תוגש "בלא שהוי בנסיבות העניין ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לו עליה, לפי המוקדם".   תקנה 4 לתקנות המנהליות מוסיפה וקובעת: "בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך אחד המועדים לפי תקנה 3". תקנה זו מבהירה, כי למועד בו הוגשה עתירה מנהלית יכולה להיות חשיבות קריטית, שהרי בית המשפט המינהלי רשאי לדחות עתירה על הסף בשל איחור בהגשתה, גם אם הוגשה בתוך 45 הימים הנזכרים בתקנה 3.

ראו, לעניין זה, את דברי כב' השו' א' פרוצ'יה בעיניין אי התכלת הנ"ל: "... בית משפט זה עמד לא אחת על כך שהעקרון המונח ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה על-פי התקנה הוא עיקרון שהוי ולא היתיישנות. משמעות הדבר היא כי אין מדובר במיגבלה קשיחה, אלא בקיום אמת מידה לבחינת שהוי, בהיתחשב בנסיבות המיוחדות של העניין ובתכליות דיני התיכנון והבניה, וחשיבות יסוד הוודאות והיציבות במסגרתם. תקנה 3 נועדה, איפוא, להותיר בעינו את שיקול דעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבחינת התקיימותו של שהוי בנסיבותיו של מקרה קונקריטי, ולא להצר שיקול דעת זה (ע"א 6365/00 בר אור נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז הצפון, פד"י נו(4) 38, 44-43; פרשת חוף הכרמל, 400). יתירה מזו, על-פי תקנה 19 לאותן התקנות, לבית המשפט סמכות כללית להאריך כל מועד הקבוע בהן אם קיימת לכך 'סיבה סבירה', או לנהוג בכל 'דרך אחרת הנראית לו, בנסיבות הענין, מועילה להכרעה צודקת ומהירה'. פירוש הדבר, כי אפילו יוצרת תקנה 3 מיגבלת זמן נוקשה להגשת עתירה, גם אז ניתן להאריך מועד, או לנהוג בכל דרך אחרת הנדרשת להשגת הכרעה יעילה וצודקת. במקרה זה, אמנם, לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת העתירה בידי החברה להגנת הטבע, אולם בנסיבות המיוחדות של העניין, לאור ההיבט הצבורי הבולט הכרוך בעתירה, אין מיגבלות המועד שבתקנה 3 עומדות לרועץ לדיון בעתירה גופה. שהרי, בבוא בית המשפט לבחון את הקף החריגה מהוראות התקנה על רקע כלל נסיבות הענין, ישקול, בין היתר, בצד מידת השתהותו של יוזם ההליך והנזק העלול להגרם לצדדים שלישיים עקב ההשתהות, גם את אופיו וטיבו של האנטרס הצבורי הכרוך בהכרעה בעתירה לגופה או בדחייתה על הסף (א' גורן ומ' ד' בירנהק "בית המשפט לעניינים מנהליים", משפט וממשל ד (תשנ"ז) 243, 267)".

...

לפיכך, אני מורה על סילוק העתירה נגד משיבים 3-1 על הסף.

העתירה נגד המדינה (משיבים 4 ו- 5) מתקבלת, במובן זה שאני מורה כדלקמן: ככל שהקיבוץ לא יגיש לוועדה, בתוך 60 ימים מהיום, תכנית מעודכנת, אשר מרחיבה את הקו הכחול של תכנית נחל עמל קדום, באופן שיכשיר את הקיבוץ להיות יזם התכנית, תיטול רמ"י על עצמה את קידום התכנית, בין בעצמה ובין באמצעות רשות ציבורית אחרת, אשר רשאית ליזום תכנית כזו ותסדיר את ההרשאות והערבויות המתחייבות מכך.

אני מורה למדינה, לקבל החלטה ולגבש הסדר תכנוני, אשר ישקפו את האיזון הכולל, הראוי, בין זכות הציבור לגישה לאסי, לבין זכויות הקיבוץ ותושביו, בשים לב לכלל הנתונים והשיקולים הרלבנטיים וכן לפעול, במהירות הראויה ובדרכים המתאימות, לשם יישום ההסדר בשטח.

בקשת ההיתר הוגשה על-ידי בר הרשות הקודם בנחלה, מר גיל כסלו (להלן: כסלו).

בסעיף 2 להסכם הפשרה נקבע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל אולם תוצאת פסק הדין תיוותר על כנה ככל שהיא נוגעת לכסלו.

אם לא היה די באמור הרי שמצאתי ממש גם בטענה המקדמית הנוספת של הנתבעת אודות תחולתה של מניעות וכן שהוי שפועל לרעתם במקרה דנן ושיש בהם להצדיק כשלעצמם את דחיית התביעה; כך, משעה שאין בתיק כל אינדיקאציה לכך שמי מהתובעים העלה כל טענה אודות עצם דרישת דמי ההיתר בנגוד להסכם החכירה המקורי, הן בזמן אמת (ובכלל זה במהלך הדיון האמור בהוצאה לפועל או בכלל בהליך הכנוס) והן במשך כל התקופה שעד הגשת התביעה דנן (שהוגשה על סף חלוף תקופת ההתיישנות) – יש בכך להביא לשינוי מצבה של הנתבעת לרעה וזאת לאור קזוז תשלום דמי ההיתר מדמי ההסכמה שחושבו.

עיון בפסקי הדין אליהם הפנה פסק הדין האמור אכן מעלה כי לצורך הפרשנות שהעניק בית המשפט בכל מקרה לחוזה ההיתקשרות הנידון שבין הצדדים לצורך התרה או איסור של גביית דמי היתר – ניתן משקל מכריע להיבט העיסקי של ההיתקשרות ומאזן בין זכות המתקשר לוודאות לבין מניעת ההתעשרות שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית (כך, בין היתר, בהתבסס על שני פסקי דין רלוואנטיים של בית המשפט העליון שאפיינו את המגמה האמורה ושניתנו בע"א 5492/04 מצלאוי חברה לבנין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז תל אביב [פורסם במאגרים] (7/5/06) ובע"א 10397/04 סביוני יבנה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם במאגרים] (21/3/07)).

...

על רקע האמור עתרו התובעים כאמור להשבת הסך של 231,440 ₪ שנטען כי שולם על-ידם כדמי היתר לבניית בית בנחלה.

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה מכמה וכמה נימוקים ובראשם קיומו של שיהוי רב ומניעות; כך, התביעה דנן הוגשה יום אחד בלבד בטרם חלוף תקופת ההתיישנות כאשר עד למועד הגשת התביעה לא נטענה כנגד הרשות כל טענה לפיה דמי ההיתר נגבו שלא כדין.

כן, נקבע כי החלטות מאוחרות של מועצת הרשות, ככל שקיימות כאלה, אינן משנות את זכויותיהם החוזיות של התובעים הנ"ל. לכן, מצא בית המשפט לצדד בגישה לפיה אין מקום לפרש את ההסכמים בהם התירה הרשות לתובעים לבנות בהתאם לבקשתם – כחלים רק על בניה בחלקה א', וכן אין מקום להתיר לרשות לחזור בה מהתחייבותו כלפי התובעים, או להשתחרר ממנה.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים ובכלל זה ההסדר הדיוני שעל בסיסו ניתן פסק דין זה, הנני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

בסעיף 6 לצוואתה, הביעה ז. ז"ל את אומד דעתה ורצונה בדבר הורשה לידי עו"ד ש. וא., רצון החוזר על עצמו כפי סעיפי הצוואה הקודמים לו, תוך שקבעה תנאי להורשה זו – "...כל עוד יטפלו בבתי עד אחרית ימיה ובכפוף לסעיף 7...". כלומר, לא ניתן להבין אחרת כי אמנם המנוחה מתנה תנאי באשר להורשה לעו"ד ש. וא., קרי הטיפול בבתה, אך הורשתה זו, מעבר לתנאי (הטיפול), כפופה לכך שבתה תוכל להוריש למי שיהיה קרוב אליה ויטפל בה, כל עוד הבת בריאה ובחיים, כמובן.

לאור האמור, נקבע מועד לדיון אשר היתקיים ביום 15/3/2021, וכך מהחלטתי: "בהסכמת הצדדים בטל הסכם הפשרה נשוא התובענה.

בנוסף, בית המשפט קבע כי בטלות ההסכם מחזירה לשאלה הבסיסית מי הם יורשי המנוחה (ז.) ו/או כיצד יש לפרש את צוואתה ולא בכדי הקביעה היא בלשון יחיד.

טענותיו של מר מ. ז"ל ביקשה לחזור בה מן הצוואה שעשתה לטובת מר ר., אשר גרם לה לחתום שלא כדין על צוואה, ולכן יש להורות על ביטולה של צוואה זו, גם בשל צוואה מאוחרת לה, היא צוואת "שכיב מרע" לטובתו.

ואומר עוד כי, עת קבע בית המשפט המחוזי כי מר ר. אינו בעל מעמד להיתנגד להסכמות הצדדים, הדבר היה בטרם ניתנה חוות דעתו של עו"ד גולן בדבר איתורם של קרובי המשפחה, והחלטתו ניתנה על בסיס מצב עובדתי נתון, אותה עת. ביטולו של הסכם הפשרה, בראש ובראשונה, נעשה עם איתורם והצטרפותם של קרובי המשפחה.

...

לסיכום, לפי כל דרך, מר מ. הוא היורש היחידי, או בהתאם לצוואתה האחרונה של ד. ז"ל, צוואת "שכיב מרע", או בדרך פרשנות צוואתה של האם (ז.), בהיותו המטפל והדואג לבת ד. ז"ל. טענותיו של מר ר. אין חולק כי עו"ד ש. וא. לא טיפלו בד. ז"ל עד אחרית ימיה כפי הוראות הצוואה, הם אף זנחו את תביעתם ולא הגישו סיכומים.

סוף דבר · תביעתה של עו"ד פ. לפרשנות צוואה – נדחית.

..למעט הוראותיה בדבר "יורש אחר יורש". · תביעתו של מר מ. לקיום צוואתה של ד. ז"ל "שכיב מרע" – נדחית.

· תביעתו של מר ר. למתן צו ירושה אחר המנוחה ד. ז"ל ותביעתו להתנגדות מתן הצו בתביעת קרובי המשפחה – נדחות.

לטענתה, הנתבעת הפרה בצורה בוטה את פסק הדין שניתן ביום 5.9.2017, בין הצדדים בתיק עת"מ 54982-09-16 בבית משפט מחוזי בתל אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר נתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים.

לאחר פסק הדין, התובעת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה ליתן צו למניעת הפרת הסכם הפשרה על ידי הנתבעת, וטענה כי הנתבעת דורשת סכומים נוספים חרף הסכם הפשרה אשר קובע כי התשלום יביא לסיום סופי ומוחלט של כל החובות עד סוף שנת 2017.

לאחר קבלת תגובת הנתבעת, קבע בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 25.10.2017, כי בית המשפט סיים את מלאכתו בהתייחס לעתירה עם מתן פסק הדין ביום 5.9.2017, וכן קבע כי אם למי מהצדדים השגות על דרך ביצוע פסק הדין, עליו לנקוט בהליך משפטי כדין.

כלל משפטי הוא שכאשר הסכם נוטה לפרשנויות שונות, יש לפרשו לרעת מנסחו, מה גם שבמקרה דנן, ההסכם ברור מפורט ומפורש בעיניין סכום החוב ואופן תשלומו, ואילו רצתה הנתבעת שלא לוותר על סכומים נוספים בגינם הטילה עיקול, מן הדין היה לרשום זאת מפורשות בהסכם, ולהוסיפו לסכום החוב באופן מפורש.

גם בהחלטת יום 2.1.2020, עמד בית המשפט על הבעייתיות בטיעון שקיים חוב נוסף מעבר להסכם, לאור העובדה שנירשם בסעיף 2 להסכם שקבל תוקף של פסק דין, כי ההסכם נעשה לסילוק סופי ומוחלט של תשלום מלוא החוב.

אם לטענת הנתבעת נעשתה טעות ברשום סכום החוב, בהסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין, מן הדין היה שתגיש הנתבעת תביעה עצמאית לביטול ההסכם מחמת טעות שנפלה בו, או הטעייה, או כל נימוק אחר בהתאם לשיקול דעתה, וזאת על מנת שבית המשפט ידון בתביעה לביטול הסכם לצורך ביטולו ופתיחה של הוראות ההסכם לדיון מחדש.

על-כן, הסכם הפשרה, לאחר שקבל תוקף של פסק-דין, מחייב לכל דבר ועניין כולל הסכומים שנרשמו בו. הנתבעת טוענת שבמסגרת המשא ומתן שקדם להסכם, הובא בחשבון על ידי שני הצדדים, שנוסף לסכום הנקוב בהסכם קיים סכום נוסף שעוקל, ומאחר והסכום נתפס ועוקל, הוא הופחת מסכום החוב שנכתב בהסכם הפשרה.

...

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ (בתוספת מע"מ), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המשיבה הגישה בקשה לביטול צו העיקול הזמני כשלדבריה ניתן הצוו שלא כדין.

פרשנות משיבה 5 לפיה בכתב התביעה התבקש נגדה סעד שאינו כספי אינה עולה בקנה אחד עם תוכנו ועם הבקשה לצוו עיקול זמני בה צוין במפורש כי "מבוקש עיקול על מלוא כמות המניות שנרשמו ברשם החברות ומוחזקות בשם מיקול בן חמו נמדר ... עד לסך 2,500,000 ₪". הדברים עולים גם מכתב התביעה שאינו כולל בקשה לצוו עשה, כשבמסגרת פרק הסעדים עותרים המבקשים במפורש להשבה מלאה של כספם מהנתבעים, ובין היתר ממשיבה 5.

טענת המשיבה כי הסכם פשרה שנחתם עם מאן דהוא במסגרת ההליך הקודם שנמחק מאיין את עילת התביעה נגדה נוכח הוראת סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, נטענה לראשונה בסיכומים, לא הוכחה כנדרש, ודינה להדחות.

רמת ההכבדה שנקבעה בפסיקה לצורך מתן צו עיקול זמני היא ברף הנמוך ביחס לסעדים זמניים אחרים, ולעתים גם סכום תביעה גבוה יכול כשלעצמו לבסס הכבדה (רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (29.1.07)).

יש לדחות את טענות המשיבה לביטול הצוו בשל חוסר בתצהיר ואי המצאת מסמכים כנדרש שעה שלבקשה צורף תצהיר חוקר פרטי הבקיא מידיעה אישית בפרטי המקרה ותצהירו תומך באמור בבקשה לצוו עיקול זמני, ומשצורפו לתיק בית המשפט מיסמכי מסירה למשיבה אשר לא נסתרו.

יחד עם זאת משהבהירו המבקשים כי במסגרת צו העיקול נתפס סכום של כ-675,000 ₪, ולאור סכום התביעה, אני נעמידה את העיקול על נכסי משיבה 5 שנתפסו עד לסך של 2,000,000 ₪.

...

ברקע לבקשה תביעה בסך 2,500,000 ₪ שהגישו המבקשים נגד המשיבה ואחרים בגין כספים בגובה סכום התביעה שהשקיעו בזירות מסחר אינטרנטיות שהפעילו משיבים 1-4, אשר בסופו של דבר התבררו לטענתם אחיזת עיניים והונאה.

מעבר לסכום התביעה הגבוה במקרה זה, לאחר שמיעת העדויות שוכנעתי כי אכן קיים חשש להכבדה כנטען.

משיבה 5 הסכימה כי לא שילמה למשיב 4 לאחר החתימה על ההסכם, כשלדבריה נבע הדבר מכך ששילמה קודם לעסקת רכישת המניות סכומים בלתי מבוטלים עבור הוצאותיו המשפטיות של משיב 4, ובהתאם לסיכום עמו כי תיערך ביניהם התחשבנות בהמשך.

סוף דבר, מששוכנעתי כי בענייננו התקיימו התנאים כולם להטלת צו עיקול זמני, יוותר צו העיקול הזמני שהוטל על כנו על נכסי משיבה 5 שנתפסו עד לסך של 2,000,000 ₪.