בית משפט לענייני משפחה אין ברירה אלא לסלק אם לא מוסרת בתה מהבית

טענה נוספת שהעלה הנתבע בכתב ההגנה היא כי על התביעה להיות מסולקת על הסף מחמת השתקים החלים על התובע במסגרת הליכים קודמים והם: השתק במסגרת הליך פלילי של חריגות בניה – התובע צרף לכתב התביעה כתב אישור והכרעת הדין כנגדו במסגרת בניה ללא היתר (נספחים כ' ו- כא' לכתב התביעה), בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב.

במסגרת כתב האישור, העידה המנוחה "כשכנתם של בני הזוג" ביחס לארוע האלימות לו הייתה עדה בעיניינם של התובע ולסיה ביום 13.12.2003, ובין היתר כאשר "עלתה לדירת בני הזוג". הנתבע טוען כי בנסיבות בהן המנוחה עצמה מעידה על כך שהתובע התגורר בנפרד עם בת זוגו לסיה בדירה העליונה, וכאשר התובע ובית המשפט התייחסו אל המנוחה כאל "שכנה" ולא כאל בת זוגתו או הידועה בציבור – הרי שזה היה מצב הדברים, והכל בנגוד לטענות הנטענות בכתב התביעה.

טענות הנתבעת הנתבעת מכחישה את סמכותו העניינית של בית משפט זה לידון בתובענה וטוענת כי מדובר בסכסוך בין בני מישפחה שכן הסעד העקרי הנידרש בתובענה זו הוא הצהרה כי התובע הוא הידוע בציבור של המנוחה - סעד שהוא בתחום סמכותו של בית המשפט לעינייני מישפחה.

מנגד, טען הנתבע כי בין התובע למנוחה היה רומן קצר ובלתי מחייב שהסתיים בתחילת שנות התשעים ולאחר תקופה זו הם היו בקשר חברי אפלטוני, וטענה נוספת לפיה התובע לא התגורר עם המנוחה אלא בקומה העליונה של הנכס המרכזי כבר רשות ובהתאם איננו זכאי לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה.

קבלה מהמרכז האקדמי למשפט ועסקים בגין 18 המחאות שמסרה המנוחה למימון לימודיו של התובע (נספח יב' לתצהיר התובע).

כבר עתה אציין, כי הנתבע בחקירתו העיד כי אדית הישתתפה "הרבה מאוד" בארוחות שישי משותפות (ראו עמ' 167 ש' 19-11 לפרוטוקול מיום 10.12.2020), ואף יתר העדים מטעמו העידו כי ראו את אדית בדירת המנוחה וחלק אף העידו על כך שהיא חברתה הטובה של המנוחה (יפורט בהמשך), עובדה המחזקת את מהימנות עדותה, ומצדיקה מתן משקל רב לעדות זו. הגב' אילנה ולנטין משה – שכנתם של המנוחה והתובע (להלן: "אילנה"): במסגרת תצהירה, סיפרה אילנה כי התגוררה יחד עם בעלה ז"ל במרחק של כ- 100 מטר מביתם של המנוחה והתובע.

אם לא די בכך, כשנשאל הנתבע כיצד הסכים להשאיר מפתח אצל התובע השיב כי "לא הייתה לו ברירה" (עמ' 155 ש' 10 לפרוטוקול מיום 10.12.2020), זאת על אף שטען כי התובע הוא "אדם מאוד מסוכן והא יכול לפגוע גם בילדים" (עמ' 153 ש' 9-10 לפרוטוקול מיום 10.12.2020).

...

התובע מוסיף, כי במהלך חודש נובמבר 1992 הוא והמנוחה עברו להתגורר בנכס המרכזי, זאת לאחר שהוא עזר למנוחה לרכוש את חלקו של גיורא בנכס, כאשר המנוחה הייתה אותה עת חסרת כל. לטענת התובע, בשלהי שנת 1992 גיורא תקף אותו באלימות, לאחר שהוא ניסה למנוע את כניסתו לנכס, ובגין אירוע אלימות זה הוגש כתב אישום כנגד התובע והנתבע, כתב אישום אשר בוטל בסופו של דבר והם זוכו.

מכל האמור לעיל עולה, שדוחות המעגל שנערכו בשנים שטרם פטירת המנוחה (2009-2002) מלמדים על קביעות ורציפות מגוריו של התובע יחד עם המנוחה (מלבד תקופה קצרה בה התגורר בירושלים) בהיותו בן זוגה תחת קורת גג אחת, כך שיש להניח מהם כי התובע התגורר עם המנוחה שישה חודשים טרם פטירתה, ואף היה נוכח בנכס המרכזי ביום הפטירה עצמו.

לאור לשון החוק, ומשהגעתי למסקנה כי התובע והמנוחה ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור - זכאי התובע לרשת את זכות הדיירות המוגנת של המנוחה אף בנכס העסקי בו הייתה המנוחה דיירת מוגנת בהתאם לחוזה שכירות מוגנת שחתמה מול הנתבעת (ראו נספח טו' לתצהיר התובע).

סוף דבר הפועל היוצא הוא שהתביעה מתקבלת במלואה, כך שיש להכיר בתובע כידוע בציבור של המנוחה ויש להכיר בו כדייר מוגן בנכס המרכזי על שתי קומותיו והחצר הצמודה, ובנכס העסקי בהתאם לסע' 20(א) ו- 23(א) לחוק הגנת הדייר; משכך, ניתן בזה צו המורה לנתבע לפנות את הנכס המרכזי והן את הנכס העסקי ולמסור את החזקה בהם, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים לו או למי מטעמו, לא יאוחר מיום 1.1.2022 בשעה 12:00; הנתבע יישא בהוצאות התובע בסך 15,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪.

"החזקה בפועל" לעניין זה אין משמעה שעל הטוענים לזכות היה להחזיק בקרקע בפועל בדיוק באותו רגע שבו התבצעה הפלישה, אלא עליהם להוכיח למצער קיומה של שליטה במקרקעין (ר' למשל בג"ץ 6735/04 סוכובולסקי ז"ל נ' השר לעינייני בטחון פנים, פ"ד נט(1) 321 (2004)‏‏, להלן – "עניין סוכובולסקי").

מהצד האחר, גם אין באפשרותם להגיש תביעה לבית-המשפט משום שזהות הפולשים (המסרבים להזדהות) אינה ידועה, וגם אם מדובר בפלישה שאינה טרייה ואינה מזכה בסעד של עזרה עצמית כדי לסלק את הפולש, הפלישה עצמה מהוה עבירה של הסגת גבול, ועל המישטרה להשלים חקירתה בעיניין זה כדי לברר אם אכן בוצעה עבירה ולהעמיד את העבריינים, אם יימצאו, לדין.

כזכור, בכתב ההגנה ובסיכומים מטעמה ציינה המישטרה כי אחותו של התובע הגיעה ביום הארוע בשעה 19:20 לתחנת תל אביב צפון ומסרה הודעה לפיה ביום 13.3.16 היתקשר עורך דינה בעקבות עידכון שהעביר לו השכן על רעשים מהבית, טענה כי הבית ריק מאדם אשר הושאר לה ולאחיה כירושה מהוריהם והציגה צוואה (נספח א' לכתב ההגנה).

אמנם, האופן בו תארה המתלוננת את השתלשלות העניינים יכול וצריך היה לעורר את הספק בשאלה האם מדובר בפלישה טרייה (הקצרה מ – 30 יום) או ישנה יותר, והאם ענייננו עונה על תנאי הפלישה הטרייה שבסעיף 18 לחוק המקרקעין אם לאו בשים לב להיסטוריה של הבית ולחשדות שהועלו קודם לכן.

בהקשר זה, לא נעלמה מעיניי השאלה שהפנה התובע לשוטר גל: "עמוס לא בן מישפחה, אתה אומר, ובתי משפט קבעו שאני הדייר בנכס, למה לא ביררת מולי ואדגיש כי לפי החוק גם אם הייתי פולש לטענתך...כי החוק קובע שאתה יכול להוציא אותו רק בצו של בית המשפט. אני 50 שנה גר בנכס ואתה יודע את זה, איך לא ביררת את הפרטים הכי קטנים." (עמ' 8 שורות 14-12 לפרוטוקול).

גם לא נעלמו מעיניי הדברים שמסר התובע בחקירתו הנגדית ולפיה: "אני טוען שאני גר בנכס מיום הולדתי מ – 1968 גרתי בכתובת וגם טיפלתי באבי בנגוד ליתר האנשים שטענו והגישו תלונה כוזבת במישטרה כמו גילבוע (הכוונה לעמוס – מר"א) שהוא בן הזוג של אחת האחיות שלי. הרי הם ידעו שאני נמצא בכתובת כי זמן מסוים לפני זה הם פנו לבית המשפט לעניין מישפחה, והם רצו להשתלט על הנכס ובסוף זה לא צלח להם....

בהתאם לגירסת התובע, הוא יצא מהמבנה הסמוך לשער הבית על מנת לנסוע עם בתו ואז פנה אליו השוטר גל ושאל מה קורה, התובע השיב כי הכל בסדר ושאל לפשר הגעת השוטר, והשוטר גל השיב כי אחיותיו של התובע נימצאות במקום.

ואולם, הגם שעצם מעצרו של התובע נעשה כדין, עדיין נשאלת השאלה האם המישטרה פעלה כדין בעצם השמוש בטייזר כלפי התובע ובאופן השמוש בטייזר, והאם לא ביצעו השוטרים עוולת תקיפה כלפי התובע לפי ס' 23 לפקודת הנזיקין או האם לא התרשלו כלפיו באופן התנהלותם.

לפי סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין, שעניינו "אשם תורם": "מקום שסבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפָּרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק...". בעניינינו אין להיתעלם בנסיבות מתרומתו המשמעותית של התובע לנזקיו.

...

מכל מקום, גם לו ניתן היה לראות בהתנהלות המשטרה משום לשון הרע, לא שוכנעתי כי עסקינן ב"פרסום" כמובנו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

לצד זאת, הואיל וקבעתי כי לתובע עצמו אשם תורם משמעותי בשיעור 50% - אני קובעת כי על המשטרה לפצותו כדי מחצית נזקו, בסך של 3,000 ₪.

הנתבעות תשלמנה אפוא לתובע סך של 3,000 ₪ תוך 30 יום.

בית משפט לעינייני מישפחה באשדוד תמ"ש 17735-02-18 האחיות והאח נ' האח הצעיר לפני כב' השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא התובעים: 1.האחות 2. האח 3.האחות הנתבע: האח הצעיר פסק דין

ביום 8.2.18 הגישה האחות מ' כתב תביעה בו דרשה לקבל 1/8 מתוך מחצית הבית, בטענה כי זה היה רצון האב המנוח כפי שנימסר לכלל האחים בשיחה משפחתית משנת 1984, לפיה על מנת להבטיח שהזכויות בבית לא יעברו לרעייתו השניה על האחים להסתלק מחלקם בעיזבון האם לטובת הבן הצעיר, הוא הנתבע, אשר מבחינתו מחוייב להעביר לכל אחד 1/8 הזכויות בבית בהמשך.

משכך דרשה לקבל 1/8 ממחצית הבית, היינו 1/16 מהבית ולחלופין 312,000 ₪, הואיל ושווי הבית כ- 5,000,000 ₪.

ביום 25/9/19 הוגש כתב הגנה מתוקן בו חזר הנתבע על טענותיו, לרבות טענת ההתיישנות, גם ביחס לתובעים, כאשר הוא שב וטוען כי בעלה של התובעת 1 הוא העומד מאחורי התביעה בכללותה והוא שאיים עליו לגבי הצפוי לו אם לא יחתום על המסמך.

בנוסף טען להעדר מיסמך בכתב, והעובדה שמדובר ביחסי מישפחה אין בה כדי לגרוע מדרישת הכתב.

בלית ברירה, שלחה לו מכתב מטעם באת כוחה.

"הנני דפ'ו דפ' ת.ז. 6802299 הגר בכתובת: אבן שפרוט 1 כ' מאשר בזאת שמגיע לאחותי מ' בן כהן 1/8 חלק ממחצית הבית שהיתה בת חדר וחצי (מחצית הבית שהיה שייך לאמי ז"ל) בלבד וזאת בתנאי שאחותי קיבלה ע"ח הבית 3,000$ שווה ערך ל 10 מטר ארונות מטבח ו- 4,000 ₪ שווה ערך לפני כשנה.

· כאשר נישאלה מתי שוחחה עם הנתבע אודות הדיון בבית המשפט השיבה כי לא דיברה עימו אלא רק קיבלה הודעה על כך שעליה להגיע, אך בהמשך הודתה כי הגיעה למשרדו של ב"כ הנתבע (עמ' 49 ש' 7-4).

...

התוצאה היא כי כל אחד מהתובעים לקבל 1/16 מתוך 70% משווי הבית, כאשר מתוך חלקה של התובעת יופחתו 3,000 דולר בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 12/6/91 וכן 4,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 12/6/90.

על מנת להעריך שווי הבית יפנו הצדדים תוך 30 יום לשמאי מוסכם ויישאו בשכר טרחתו, מחצית ישלם הנתבע ומחצית ישלמו שלושת התובעים גם יחד, בחלקים שווים בין שלשתם.

סוף דבר, התוצאה היא כדלקמן: התביעה נתקבלה בחלקה (לגבי החלק האובליגטורי בזכויות האם) ונדחתה בחלקה (לגבי הזכויות הקנייניות, לגבי החלק בזכויות האב ולגבי דמי השכירות).

ההיתנגדות לבקשה לצוו ירושה וכן הבקשה לקיום צוואה הוגשו על-ידי בנותיה של המנוחה – פלונית וA. ההיתנגדות לקיום צוואה, הוגשה על-ידי B, ועל-ידי בת נוספת של המנוחה, הגב' C (להלן: "C") וכן 4 יורשי בנה של המנוחה, מר *** ז"ל – ת' (להלן: "ת'") , ***, *** ו*** (להלן: "המתנגדים").

פלונית גרמה לכך שהמנוחה לא יצאה מהבית, אלא רק בלווי שלה.

במשפט האזרחי, מידת ההוכחה הדרושה היא לפי מאזן ההסתברויות, קרי, הגרסה שתתקבל היא הגרסה המסתברת יותר, גם אם אין היא קרובה מאוד לוודאי ראו: ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר – בית חולים "מאיר", פ"ד נא(4), 687 (1997); תמ"ש (נצרת) 5300-06 פלוני נ' פלונית (15.4.2013).

בס' 6-7 לתצהיר זה, הצהירה הגב' ס', בין היתר, כדלהלן: "...לפי מידע שנימסר לעו"ד *** המייצג אותי, מאת עו"ד רן בסה ב"כ המתנגדים, המתנגדים סבורים כי קיימים סכויים טובים שההיתנגדות תיתקבל. נראה, כי יש למתנגדים נימוקים טובים לביטול הצוואה, יש להם ראיות להוכחת הטענות שלהם. לדבריהם מן הדין ומן הצדק כי הצוואה תבוטל וכי יינתן צו ירושה אחר *** ז"ל וכי עזבונה יתחלק שווה בשווה בין 8 ילדיה, ובימ"ש של העיזבון צריך לקבלת את עמדתם. עוד מסר עו"ד בסה ב"כ המתנגדים, כי למרשיו אין כל עניין בפרגולה שלי ובפרט כי אין למתנגדים לצוואה כל כוונה להרוס לי את הפרגולה שהוקמה בחצר הצמודה לדירתי. מבחינת המתנגדים לצוואה, לכתחילה לא היה כל מקום לבקש שתיהרס הפרגולה (אם כי המתנגדים אינם מופתעים מהתנהגותה של המשיבה, אשר מחרחרת ריב ומדון, אשר נטעה סיכסוך עמוק בתוך המשפחה, וזה לא מפתיע שהיא נוטעת סכסוכים גם מול שכניה), ולו הייתה דעתם נשמעת – לא היו ננקטים כל הליכים בקשר לפרגולה. לפיכך, אם המתנגדים יזכו בהליך המתנהל בפני בית המשפט לעינייני מישפחה, הרי שיתייתר כל הצורך בבירור העירעור דנן". במילים אחרות, לגב' ס' אינטרס ממשי בתוצאת ההליך המתנהל לפניי, וזכיית המתנגדים בהליך זה לא זו בלבד שתאיין את הצורך בהליך העירעור, אלא היא אף תסיים קרוב לוודאי את הסיכסוך בכל הנוגע להריסת הפרגולה של הגב' ס' לשביעות רצונה.

...

לאור האמור אני דוחה את הטענה כי יש לבטל את הצוואה משום שהיא אינה סבירה.

לסיכום התוצאה היא כי: ת"ע 53619-02-21 – הבקשה לצו ירושה – נדחית.

ת"ע 53944-02-21 – ההתנגדות לבקשה לצו קיום צוואה – נדחית.

ביחס לאמור, טענה הנתבעת כי עתירתה לבצוע חלוקה לא שויונית בנכסי הצדדים מוצדקת על רקע פיטוריה מהעסק המשפחתי בסמוך למועד הקרע בנשואי הצדדים והותרתה עם אמצעים דלים וכפועל יוצא הפערים שנוצרו עקב כך בהכנסות הצדדים; על רקע סילוקה מהבית המשותף והשמוש הבלעדי שעשה התובע בו ובמיטלטלין המשותפים, בעוד היא נאלצת לחפש לעצמה מדור חלופי מזדמן ולרהטו מבראשית, טענות בהן כפר התובע.

על כן לא נותרה בידו הברירה אלא לקבל את ההצעה.

הדין החל ויישומו דחיית טענות התובע המופנות כלפי היתנהלות בית המשפט עובר למסירת הסכמותיו בתביעה הרכושית התובע הגיש תובענה לביטול פסק הדין שניתן בתביעה הרכושית, בין היתר, בשל טענות לתחולתן של עילות חוזיות שבוצע כלפיו מצד בית המשפט, ואשר הובילו אותו לקבלת אותן הסכמות אשר אושרו וקיבלו תוקף פסק-דין.

בעיניין זה טען התובע בעדותו כי נאמר לו בעת הדיון כי מצבו יהיה יותר קשה ויותר חמור אם לא יסכים להצעת בית המשפט ויעלה לו יותר, אלא שגרסה זו אינה נתמכת בראיות ואף לא עולה מעדותו של בא כוחו דאז אשר העיד כי בדיון שהתקיים בתיק במסגרת ההליך הקודם, נאמר לתובע על ידי בית משפט: "שככל שנגיע להוכחות, ובמידה ולא יוכיח את הטענות, יושתו עליו הוצאות" (עמוד 6 לפרוטוקול מיום 27/04/2023, שורות 30-31).

סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מאפשר לבית משפט לעינייני מישפחה, בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת: 'לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהיתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההישתכרות של כל אחד מבני הזוג'.

אם כן, בית המשפט לא דן בפיצויי הפיטורים שקבלה הנתבעת עם פיטוריה מהעסק שבבעלות התובע ואף לא בזכות הנתבעת לקבל פצויי שקום, אלא בפני עמדה בפני בית המשפט השאלה האם נוכח פיטורי הנתבעת מהעסק המשפחתי בסמוך למועד הקרע והפערים שנוצרו עקב כך ביכולתם הכלכלית של הצדדים, לאחר שהנתבעת, לטענתה, נותרה ללא עבודה קבועה, משכורת ותנאים סוצאליים ובייחוד על רקע גילה המתקדם של הנתבעת (בת 58 במועד מתן פסק הדין), מצדיקים העתרות לבקשתה לחלוקה לא שויונית בנכסי הצדדים – ראו, בדיון מיום 05.01.21 שהתקיים בתביעה הרכושית בעמ' 1 שורות 7-10.

...

אשר על כן, הגעתי למסקנה כי התובע היה מודע היטב למשמעות הסכמתו ותוצאותיהן וכי אלה התקבלו בדעה צלולה ובנפש חפצה, ולא מתוך כורח, אילוץ, חרדה, פחד וכל יתר טענותיו על פגמים שנפלו בעת כריתת ההסכמות ואישורן בתוקף פסק דין.

לפיכך, ומשעה שטענות התובע אינן מתבססות על ראיות או עובדות חדשות שנתגלו לאחר מתן פסק הדין ובהינתן כי לא מצאתי כי המקרה שבפני חוסה תחת אותם מקרים בעלי חשיבות ציבורית או כי נעשה עוול לתובע, המצדיקים סטייה מעקרון סופיות הדיון, דין התביעה להידחות.

סוף דבר, מכל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התובענה.