בית משפט כללי או בית משפט לענייני משפחה

בכדי להקנות את הסמכות לידון בתביעה לבית המשפט לעינייני מישפחה יש להוכיח שני תנאים מצטברים; האחד, כי התביעה הנה בין בני מישפחה, לרבות בני זוג ידועים בציבור, והשני, סיכסוך בתוך המשפחה (סעיף 1(2) לחוק בתי המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה – 1995).

  נקבע בפסיקה כי אמת המידה לקביעת הקשר בין עילת התביעה לבין הסיכסוך בתוך המשפחה, לצורך סיווגו של הסיכסוך לסמכות הערכאה האזרחית הכללית או בית המשפט למשפחה, היא שהסכסוך המשפחתי תרם תרומה משמעותית לגיבוש עילת התביעה.

...

  בחינת טענות הצדדים והראיות שהוצגו מובילה למסקנה הברורה כי הצדדים לא היו בגדר "ידועים בציבור". למעשה, אין חולק כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים לא ארוכה, לא חלקו מגורים משותפים, לא ניהלו משק בית משותף או חיי משפחה.

מנגד, טוען הנתבע בתגובתו כי יש לדחות את הבקשה.

כאמור, דין הבקשה להתקבל.

לאור האמור לעיל, אני מקבלת את הבקשה למתן פסק דין חלקי ומחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 52,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך של 6,100 ₪.

במצב דברים זה נדחית סמכותו הטבועה והכללית של בית המשפט לעינייני מישפחה לידון בעינייני הקטין, וקביעת בית המשפט לנוער, במסגרת סמכותו, גוברת.

...

על גבי דיווח זה ניתנה החלטת בית המשפט לנוער מיום 10/6/21 "לשלוח לכל הצדדים לידיעתם". עולה מכל המקובץ כי הקטין כעת הוצא ממשמורת הוריו, והינו בצו משמורת רשות הסעד 4) לחוק הנוער (טיפול להשגחה), תש"ך 1960- ("חוק הנוער'), למשך שנה מיום 2 ) לפי סעיף

במצב דברים זה נדחית סמכותו הטבועה והכללית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בענייני הקטין, וקביעת בית המשפט לנוער, במסגרת סמכותו, גוברת.

₪ התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסכום מתון של 1,404 המזכירות תדוור את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

בע"מ 1449/22 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 07.03.2022) מציין כב' השופט שטיין את הדברים הבאים (ההדגשות אינן במקור), פס' 3: "דין הבקשה להדחות. זאת, מאחר שתיק העזבון אשר נדון בפני בית המשפט לעינייני מישפחה עודנו פתוח וטרם ניסגר באופן אדמיניסטרטיבי. התיק האמור ייסגר רק לאחר השלמת המכירה או ההתמחרות עליהן הורה בית המשפט לעינייני מישפחה (ראו: ע"א 613/78 אניס נ' פוירשטיין, פ"ד לד(1) 32 (1979); ע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95 (1989); רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375 (1997)" דברים אלה עולים, מניה וביה, גם מפסקי הדין אליהם הפניתה מרינה (שגם אוזכרו בהחלטת כב' השופט שטיין לעיל).

בית המשפט העליון אישר את פסיקת בית המשפט המחוזי ודחה את העירעור בקובעו כי "גם מעבר לפרשנות המילולית של סעיף 40(ב) נראית החלטתה של השופט המלומדת בבית-המשפט המחוזי נכונה מטעמים כלליים הנוגעים לסמכות בית-המשפט בהליכי פירוק השתוף במקרקעים." (אניס, עמ' 35).

...

בנסיבות אלה, סבורני כי יש ממש בטענה כי פסק הדין מיום 28.7.2021 סיים סופית את המחלקות בין העירייה לבין מרינה בסוגיות אלה, באופן שלא הצריך מבית המשפט להידרש שוב למחלוקת זו (והוא אף לא נדרש לכך בפועל).

בהקשר זה מקובלת עלי טענת העירייה כי מעבר לשאלת הסמכות, הרי שבאותם מקרים שבהם התייחס המותב או הערכאה האחרת לשאלת ההוצאות (בין כאשר פסקה הוצאות כפי שהיה בבג"ץ שיף ובין אם מצאה שלא לפסוק הוצאות בנסיבות העניין), הדרך להשיג על החלטה זו הינה במסגרת ערעור או הגשת בקשה לערכאה שדנה בהליך, ולא במסלול עוקף בפני הערכאה שדנה בהליך פירוק השיתוף.

סוף דבר מהטעמים המפורטים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי בית המשפט נעדר סמכות לפסוק בשלב זה הוצאות, וכי עם מתן פסק הדין מיום 28.7.2021 הושלמה מלאכתו של בית המשפט למצער בכל הנוגע למערכת היחסים ולמחלוקות שבין העירייה למרינה.

לפיכך, הבקשה נדחית.

ביום 18.9.2017 ולאחר הפגישה השנייה שהתקיימה בין האפוטרופוס 1 עם מר עמוס בה הגיע מר עמוס עם המסמכים הנטענים, ניתן על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה בראשון לציון צו מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב – 1962 (להלן – חוק האפוטרופסות) בעיניין התובע הנוגע לגוף ולרכוש, בכפוף להגבלות המפורטות בצו ובהגבלת תוקפו.

מר עמוס חייב היה לפנות לאפוטרופוס הכללי ולכל הפחות להפנות את האפוטרופוסים לאפוטרופוס הכללי ו/או לבית המשפט לעינייני מישפחה בבקשה לקבל התייחסותו ו/או למינויים של האפוטרופוסים לפעול ו/או לחתום על המסמכים ו/או למסור להם את כל המידע.

...

לאור כל האמור לעיל ובנסיבות המקרה, מתבקש בית הדין לקבוע כי המסמכים בטלים ומבוטלים- void ולקבוע כי יש לשחרר את כספי הקופה לתובע, או לחילופין לקבוע כי יש לבטל את המסמכים בהתאם להוראות סעיפים 14, 15 18 ו- 28 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן- חוק החוזים) ולשחרר את כספי הקופה לתובע.

לאור כל האמור לעיל וכן לאור העובדה כי הקרן לא פעלה בהתאם להוראה סעיף 41לא. (א) לתקנות קופות גמל – לא העמידה בפני מר ישראל את מלוא המידע הנוגע לזכויות התובע בקרן לרבות דף הסבר של הנוסחה שלפיה יחושבו הסכומים שהתובע יהיה זכאי לקבל מהקופה, בזמן אמת, אין לנו אלא לקבל את התביעה ולקבוע כי הקרן לא מילאה אחר חובתה - חובת הגילוי המוגברת, כלפי התובעים (ראו עניין ח'דר).

לאור קביעתנו זו ובנסיבות בהן משולמת לתובע קצבת זקנה אשר לה קדמה קצבת נכות, אנו מורים לנתבעת להעביר לרשות התובעים את יתרת הכספים המוחזקים בקרן על שמו של התובע ולהעבירם לחשבון הבנק הרשום על שם התובעים.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.

בית משפט לעינייני מישפחה בקריות תלה"מ 37373-10-20 פלוני נ' אלמוני לפני כבוד השופטת שירי היימן סגנית נשיאה לעינייני מישפחה-מחוז חיפה המבקשת מ.א.ז. ע"י ב"כ עו"ד אילן יחזקאלי המשיבים .1 האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון משרדי ממשלה 570000605 .2 ד.א.ז (המנוח) .3 מ.ס. ע"י ב"כ עו"ד ח'לאילה מחמוד .4 ר.א.ז פסק דין

זכרון דברים זה נערך היום, 16.08.2020 לשם אישורו בפני הרשם לעינייני ירושה ו/או בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

אשר על כן אני קובעת כי התנאי השלישי התקיים.

מסקנה זו עולה משורה של פסקי-דין של בית-משפט זה, שבהם הכשירו איחור בעריכת זיכרון-הדברים לאחר שהשתכנעו מאמיתותה של הצוואה (ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק [7]; ע"א 631/88 [1] וכן שילה בספרו הנ"ל [9], בעמ' 223).

לאחר ששמעתי את העדים השתכנעתי כי אכן הצוואה משקפת את גמירות דעתו של המצווה.

לסיכום, שוכנעתי כי מתקיימים ששת התנאים הנדרשים לצורך מתן תוקף של צוואה לדברי המנוח שנאמרו בעל פה ביום 27.5.24.

משקבעה הפסיקה כי זכותו של מצווה לעשות ברכושו ככל שיבחר גם אם , "יהא רצונו שרירותי, בלתי סביר, מקפח אף אכזרי ככל שיהיה.[ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק , פ"ד מח(3)705,732.] והמדובר כאמור אף בהדרת יורשים חוקיים שלהם זכות לירושה על פי דין, בודאי שזכותו של מוריש לקבוע מפורשות שרכושו לא יגיע לידי אדם זה או אחר כולל לנושי ילדיו. כך עשה כאן המנוח כאמור באופן מפורש ולא בשום דרך משתמעת ו/או בכסות כשלהיא כזו או אחרת, כניטען. המנוח יצר מבנה מפורש במוצהר שבו תהא זכאית הנתבעת 1 לקבל מרכושו רק אם וכאשר תופטר מפשיטת הרגל." בפש"ר (מחוזי ת"א) 2256/06 לבונטין נ. בנר (ניתן ביום 1.10.2007 – פורסם במאגרים) קבעה כב' השופטת אלשיך: "4. אכן, במקרים בהם פועל החייב עצמו להסתלק מחלקו בירושה או בצוואה, יבחן בית המשפט של פשיטת רגל את מכלול הנסיבות אשר הביאו להסתלקות זה, ויש וההסתלקות תבוטל מחמת היותה הענקה אסורה. אך בענייננו מבקש המנהל המיוחד לבטל החלטה רצונית של מנוחה, אשר לא הייתה בהליכי פשיטת רגל, וביקשה בדרך זו למנוע כי נכסיה יגיעו לידי נושיו של בנה החייב, ואשר הציבה תנאים בצוואתה על מנת להגשים את רצונה. רצון זה יש לכבד ולקיים, אף אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של הנושים להיפרע מן החייב." לסיכום, מקובלת עלי טענת המתנגד כי מטרתו של המנוח בצוואתו הייתה לדאוג לכך שרכושו לא יגיע בסופו של דבר לנושיו של בנו *** ויישאר בבעלותה הבלעדית של אשתו.

אשר על כן אני קובעת כי ניתן צו קיום צוואה לדברי המנוח שנאמרו בפני שלושת העדים ואשר מפורטים בזיכרונות הדברים מיום 16.8.2020 ומיום 17.8.2020.