בית המשפט רשאי לדון בנושאים הקשורים לירושה של מוסלמים

על פי סעיף 52 לדבר המלך במועצה, 1922, מוקנית לבית הדין השרעי סמכות ייחודית לידון ב"עינייני מצב אישי של מוסלמים.

על פי סעיף 3(ב1) לחוק זה נקבע כי: "על אף הוראות סעיף 25, בית משפט לעינייני מישפחה יהא גם הוא מוסמך לידון בעינייני מישפחה של מי שנקבעה לגביו סמכות שיפוט ייחודית בסימנים 52 או 54 לדבר המלך במועצה על א"י 1922-1947, למעט עינייני נישואין וגירושין". משמעות הדבר היא, כי לבית משפט לעינייני מישפחה סמכות רחבה לידון בתביעות להכרה באבהות או אימהות, וזאת ביחס לכל העדות, לרבות העדה המוסלמית שבעניינה קיימת סמכות מקבילה גם לבית הדין השרעי.

בענין ע"א 3077/90 פלונית נ' פלוני, פ"ד מט(2) 578, 588-589 (1995) (להלן: ענין פלונית) היתייחס בית משפט זה לכך כי בדין האסלם נוצרת האבהות בנישואין, ורק אבהות כזו נחשבת אבהות על פי דין, המולידה זכויות וחובות במשפט של אב לילדו לצורך ירושה, אפוטרופסות ומזונות.

כל ערכאת שיפוט אוטונומית בשטחה, ואין האחת מסיגה את גבולות חברתה: "בוודאי שלא נכפה על בית דין דתי להכריע בנגוד למצוות דתו... מסקנה נידרשת מאליה היא, שסמכותו הייחודית של בית הדין השרעי תימשך ותלך בתחומי הדין השרעי, ואילו בתחומי המשפט האזרחי ישפוט ויחליט בית המשפט האזרחי. כך בנושא של אבהות – דינם של יהודים ושל כל מי שאינם מוסלמים, וכך יהיה דין המוסלמים" (ענין פלונית, בעמ' 604).

האם רשאי פקיד הרישום להורות למבקש הרישום המתבסס על הפסק השרעי להמציא ראיות נוספות, ובכלל זה להפנותו לבית משפט לעינייני מישפחה כדי לקבל פסק הכרה בהורות? התשובה המתבקשת לשאלה זו היא כדלקמן: תכלית חוק המירשם היא להסדיר את רישום פרט ההורות במירשם על פי תפיסת הורות במשמעה האזרחי.

אוסיף, מעבר לנדרש, כי ככל שתהא נכונות מטעם העותרים, ונכונות מטעם בית הדין השרעי, להורות במסגרת דיון בפניו על ביצוע בדיקות גנטיות לקביעת קשר של הורות כאמור בחוק המידע הגנטי, ובית הדין יסמוך החלטותיו גם על מימצאי בדיקות אובייקטיביות אלה, או על ראיות אובייקטיביות מוצקות חיצוניות אחרות, כי אז פניית העותרים לבית המשפט לעינייני מישפחה עשויה להתייתר, בהתקיים הנתונים האובייקטיביים הנדרשים לצורך רישום ההורות האזרחית, כנדרש על פי החוק.

...

כל ערכאת שיפוט אוטונומית בשטחה, ואין האחת מסיגה את גבולות חברתה: "בודאי שלא נכפה על בית דין דתי להכריע בניגוד למצוות דתו... מסקנה נדרשת מאליה היא, שסמכותו הייחודית של בית הדין השרעי תימשך ותלך בתחומי הדין השרעי, ואילו בתחומי המשפט האזרחי ישפוט ויחליט בית המשפט האזרחי. כך בנושא של אבהות – דינם של יהודים ושל כל מי שאינם מוסלמים, וכך יהיה דין המוסלמים" (ענין פלונית, בעמ' 604).

סיכומו של דבר: תכלית חוק המרשם היא, בין היתר, לשקף את רישום ההורות לילדים באופן שהרישום יהווה הוכחה לכאורה לאמיתות תוכן הרישום.

העתירות נדחות.

נטען כי העובדה שרש"פ "לא נימנעה מלמסור גירסתה בתצהיר על ידי מי מהמוסמך מטעמה שטיפל בהליך התביעה להסדר", מהוה נימוק חשוב לבירור הנושא.

חמישית ובנוגע למעמד "נציג ווקף עכו התובע את זכותו במסגד באמצעות הצדדים הנכונים כמפורט בתובענה", נטען כי בדיון בפני בית המשפט, היפנה ב"כ התובעים את פקיד ההסדר ואת בית המשפט למכתב רשם המקרקעין נצרת מיום 16/01/17 שנשלח לב"כ התובעים (נספח א' (16) לתביעה, שהנו תגובה למכתבו של ב"כ התובעים מיום 27/11/16, נספח א' (15) לתביעה) וטען כי מר אסף קוריס כתב בנספח א' (16) הנ"ל כי הנכס נרשם בהליך ההסדר משנת 1938 בשם נציג ווקף עכו.

אם לאחר הצגת לוח הזכויות הוכח שזכות שהיתה רשומה בפנקסים הקיימים הושמטה מהלוח או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי פקיד ההסדר או בית המשפט, הכל לפי הענין, להרשות לרשם לעשות את התיקונים בכל עת לפני השלמת הרישום של מקרקעי הישוב לפי הלוח, ופקיד ההסדר או בית המשפט, הכל לפי הענין, יודיעו על התיקונים לבעל המקרקעין ולבעל הזכות.

(א) נרשם הסדר לפי פקודה זו ולאחר מכן נמצאה סתירה – (1) בין הגבולות או השטח של החלקות כפי שהם נראים על הקרקע ובין המופיעים בתכנית המדידה; או – (2) בין השטח של חלקה פלונית לפי מדידה חדשה, השטח הרשום בפנקס והשטח המחושב לפי תכנית המדידה; יכריעו הפרטים הרשומים בתכנית המדידה, בכפוף לשאר הוראות סעיף זה. (ב) חקר מנהל מחלקת המדידות בדבר, והוכח שהיתה טעות או השמטה במדידה המקורית, ירשה המנהל למנהל מחלקת המדידות לתקן את תכנית המדידה וירשה לרשם לעשות את התיקונים המתאימים בפנקס; ואולם אם היה השטח הרשום שטח שנקבע בפסק-דין של בית המשפט, יתוקנו תכנית המדידה והפנקס על פי צו בית המשפט בלבד".

בבג"צ 52/06 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י בע"מ ואח' נגד Simon Wiesanthal Center Museum Corp מרכז "שמעון ויזנטל" - לוס אנג'לס ואח' (29/10/08) נקבע בקשר לטענה דומה לקיומו של ועד נאמנים לעיר ירושלים כדלקמן: "נידרשת, איפוא, פעולה אקטיבית של הממשלה להקמת ועד נאמנים בתחום הרשות המקומית הנוגעת בדבר. העיר ירושלים אינה נכללת בין הרשויות המקומיות שבתחומן יוקמו ועדי נאמנים על-פי סעיף 29ב, והממשלה לא קבעה, במסגרת סמכותה על-פי סעיף 29ח, כי יוקם ועד נאמנים בירושלים. ממילא ועד כזה לא הוקם בירושלים. משכך, אפילו היה אפוטרופוס חפץ בשחרור הנכס והעברתו לידי ועד נאמנים, הדבר לא היה מסתייע, משלא נתמלאו תנאי החוק בענין מינוי ועד נאמנים בירושלים בידי הממשלה. בעיניין זה, ראוי להדגיש את ההבדל בין ועדי נאמנים של הקדשות שפעלו בארץ בתקופת המנדט, ובהם גם הועד שניהל את מיתחם בית הקברות ממילא עד פרוץ מלחמת השיחרור, לבין ועדי הנאמנים מכוח חוק נכסי נפקדים. בעוד הראשונים הנם אורגאנים של המועצה המוסלמית העליונה, האחרונים הנם ועדים אשר מוקמים מכוח חוק, ואין להם קשר וזיקה לגופים שניהלו את ההקדשות עובר למלחמת השיחרור". (ההדגשה בקוו הוספה - י.א.).

אלא שגם אם היה מוצג לא היה בכך להועיל לתובעים נוכח ההלכה שנפסקה בפרשת אלאקצא הנ"ל לגבי מיתחם מקרקעין (בירושלים) בנסיבות דומות כדלקמן: "המתחם היה רשום על-שם הממונה על הווקף המוסלמי של ירושלים שהיה "נפקד", ולפיכך המקרקעין במיתחם הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים והוא היה רשאי למכור אותם לרשות הפיתוח מכוח חוק נכסי נפקדים (סעיפים 2, 4 ו-19 לחוק).

...

אשר על כן ומטעם זה כשלעצמו, דין התביעה להידחות בהעדר זכות עמידה.

משום האמור לעיל, אינני נדרש כלל לטענות הרבות שהעלה ב"כ התובעים בדבר היעדר הצגת ראיות מצד הנתבעים במהלך הדיון בבקשה, בנוגע להליכי העברת הזכויות הנ"ל ו/או הליכי ההכרזה על נפקדות וכיו"ב. סוף דבר התביעה נדחית על הסף, בין בשל היעדר זכות עמידה לתובעים דנן ובין בשל היעדר עילה לשינוי הרישום בפנקסי המקרקעין לפי הליכי ההסדר.

התובעים ישלמו הוצאות כדלקמן: לנתבעים 1-4 הוצאות בסכום כולל של 5000 ₪.

טענת השהוי בעיניין התביעה לדמי שימוש עבור אפריל עד יולי 2002 – באשר לטענת השהוי טענה הנתבעת, כי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נקבע באופן מפורש, כי הצדדים יורשו להביא את ראיותיהם לעניין טענת השהוי.

סמוך לאחר שראנד הגיע לירושלים, בשנת 1901, הוא רכש חצר בעיר העתיקה, סמוך לרחוב הגיא שברובע המוסלמי, הנקראת "חצר ראנד". בבית שבחצר שיכן ראנד אברכים עניים, שלא נדרשו לשלם שכר-דירה.

קודם שנידון בשאלות אלו, שעניינן בקביעת סכום דמי השכירות, ראוי להדרש לשני עניינים, האחד, עניינו סמכות בית-משפט זה להדרש לנושא דמי השכירות בתקופה הרלוואנטית ועניין הדין החל על דמי השכירות בתקופה זו. השני, עניינו המדיניות הנוהגת בכל הקשור בדיירות מוגנת.

בעיניין זה אף נקבע בסעיף 151 בחוק זה כלהלן: "(א) עניין שהובא לפני בית משפט ומצא בית המשפט שהענין בסמכותו של בית דין לשכירות, יעבירו בית המשפט לבית דין לשכירות, ובית דין זה ידון בענין, ורשאי להמשיך בדיון מהשלב שאליו הגיע בית המשפט; והוא הדין כשענין הובא לפני ביתדין לשכירות והוא מצא שהוא בסמכות בית המשפט.

...

בעניין זה אף נקבע בסעיף 151 בחוק זה כלהלן: "(א) עניין שהובא לפני בית משפט ומצא בית המשפט שהענין בסמכותו של בית דין לשכירות, יעבירו בית המשפט לבית דין לשכירות, ובית דין זה ידון בענין, ורשאי להמשיך בדיון מהשלב שאליו הגיע בית המשפט; והוא הדין כשענין הובא לפני ביתדין לשכירות והוא מצא שהוא בסמכות בית המשפט.

בשים לב לכל ההליכים שהתנהלו בתובענה הנדונה, לרבות ההליכים שבהם נאלץ התובע לנקוט בעקבות פסק הדין החלקי שניתן עוד ביום 8.7.2009 (ולאור קביעת בית המשפט המחוזי כי נושא ההוצאות בגין הליכים אלו יוכרע במסגרת פסק הדין הסופי), תשלם הנתבעת לתובע עבור שכר-טרחת עורך-דין ועבור הוצאות המשפט שהוציא, סך של 50,000 ₪.

הנתבעת תשלם לכל אחד מהנתבעים בהודעה לצד השלישי עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט כלהלן: לצד שלישי 1 (יוחנן סופר), שייצג את עצמו, סך של 1,000 ₪.

המשיב טוען כי בכתב התביעה שהגיש לבית הדין, טען שהסכם חלוקת העיזבון נוגד את צוואתו של המנוח, "הושג בהעדר הסכמת כל היורשים, וניתן על ידי בית הדין השרעי בחוסר סמכות עניינית, משלא ניתנה הסכמת כל היורשים להקניית סמכות לבין הדין השרעי... הסכם חלוקת העזבון שלל מהמשיב חלק מזכויותיו במקרקעין שירש מהמנוח, והעניק ליורשים האחרים, ביניהם החייב, זכויות במקרקעין העודפות על אלה שהוענקו להם בצוואת המנוח". המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת הנאמן משני טעמים: מבחינה מהותית- בשל סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין השרעי נדון בנושא שלפניו- צוואה וירושה של מוסלמים.

אומנם, בסעיף 52 לדבר המלך במועצה בארץ ישראל, 1922-1974, נקבע כי לבית הדין השרעי יהיה שיפוט ייחודי בעיניין המעמד האישי של מוסלמים נתיני ישראל, אך בג"צ בבלי (בג"צ 1000/92 בבלי נגד בבלי פדי מ"ח (2) עמ' 221,246 (7.2.1994)) קבע כי על בתי הדין הדתיים במדינה להפעיל בסוגיות "אזרחיות" נילוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי הנתון לסמכותן, את המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש ע"י בימ"ש העליון.

ניתן בבית משפט מחוזי צו כנוס לפי פקודה זו, רשאי השופט שנתן את הצוו, אם ראה לנכון, ובלי צורך בהסכמה, להורות שתועבר לבית משפט זה כל תובענה התלויה ועומדת בבית משפט אחר שפושט הרגל פתח או המשיך בה או שפתחו או המשיכו בה נגדו והשופט שנתן את הצוו ידון בתובענה.

על כן המגמה הכללית היא לרכז את כלל ההליכים הקשורים להליך חידלות הפירעון בבית המשפט של חידלות הפירעון ולא לפזר את ההליכים בין בתי משפט אחרים להם נתונה הסמכות לידון באותם הליכים בדרך כלל" (וכן ראה ע"א 2846/03 ריצ'ארד אלדרמן נ' ארליך פדי נט (3) 538-529 (29.11.2004).

...

תגובת המשיב (המבקש בבקשה המקורית): המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת הנאמן להעברת הדיון על פי סעיף 178.

המשיב טוען כי בכתב התביעה שהגיש לבית הדין, טען שהסכם חלוקת העזבון נוגד את צוואתו של המנוח, "הושג בהיעדר הסכמת כל היורשים, וניתן על ידי בית הדין השרעי בחוסר סמכות עניינית, משלא ניתנה הסכמת כל היורשים להקניית סמכות לבין הדין השרעי... הסכם חלוקת העיזבון שלל מהמשיב חלק מזכויותיו במקרקעין שירש מהמנוח, והעניק ליורשים האחרים, ביניהם החייב, זכויות במקרקעין העודפות על אלה שהוענקו להם בצוואת המנוח". המשיב טוען כי יש לדחות את בקשת הנאמן משני טעמים: מבחינה מהותית- בשל סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין השרעי נדון בנושא שלפניו- צוואה וירושה של מוסלמים.

אני מורה על מחיקת ה"הודעה" של המבקש בדבר צו המניעה שניתן בבית הדין השרעי.

לפיכך אני מורה על העברת התביעה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה לבית הדין השרעי לדיון בפניי.

המבקש ישלם הוצאות בגין הליך זה לנאמן בסך 10,000 ₪.

עצמה ומעבר לזכויות וחובות שבין הקטין לבין מי שהוכר או הוצהר כאביו, ואם כי מרבית הסכסוכים, אשר באים לפני בתי המשפט, מתמקדים בעיקר בשאלת הסטאטוס של הקטין ובעניין המזונות, להם הוא זכאי מאביו, הרי מעבר לכך כרוכות בהכרת האבהות בעיות נוספות, הנגזרות מעצם ההכרה, כי פלוני הוא אביו של הקטין, ובין היתר לעינייני ירושה, אפוטרופסות, אימוץ, כשרות יוחסין וכדומה עניינים, שאין הכרח למצותם כאן".

ככל שיציגו בפניו ראיות אובייקטיביות שיניחו את דעתו של בית המשפט כי קיים קשר ביולוגי בין ההורה והילד, גם בלא בדיקה גנטית, רשאי בית המשפט לקבוע כי לפניו קשר של הורות ביולוגית".

דיון 6.1 כאמור דרך המלך להוכחת הורות גנטית הנה באמצעות בדיקה גנטית, שהנה הראיה הטובה ביותר להוכחת אבהות, כשבמקרה זה עותר התובע להכיר בו כבן המנוח, ללא ביצוע הבדיקה אלא על ידי הבאת "ראיות אחרות", בטענה שביצוע הבדיקה הגנטית יש בה כדי לפגוע ברגשותיו ובכבוד משפחתו וכי הדבר אינו נחוץ היות והוכר כבר ע"י הרשויות כבן המנוח וכאחד מיורשיו.

6.3.4 כפועל יוצר מכך, הצהרת אבהות בדין המוסלמי מתבצעת על בסיס הסכמה, הכרה וקשר הנישואין, כשהדגש אינו ניתן בהכרח על הקשר הביולוגי בין הטוען להורות לבין הקטין - זאת להבדיל מהדין הישראלי המפרש את המונח "אבהות" במשמעות טבעית-ביולוגית.

בשמה את הדברים הבאים: הנתבעת הייתה אישתו של המנוח עד 30 (X) נ. א. ה., שהיה בעל תעודת זהות ישראלית שמספרה 31 X.X.1990 ובתאריך ,X מכפר X. X.1991 - לתאריך פטירתו ב המצוין לעיל התחתן עם התובעת לפי ההלכה האסלאמית, בבקשה והענות ובנוכחות עדים, כתובת הנשואים לא נרשמה מחשש העונש של החוק, התובעת נשארה כזוגתו עד לשעת פטירתו, ונולד לו מהנשואים איתה הקטן נ. בתאריך בא כוח התובעת ביקש לקבוע את הנשואים כחוק 36 X.X.1992 בין התובעת ס. לבין נ. המצויין לעיל, ולייחס את נ. הקטן לנשואים שלהם, התובעת נשבעה את השבועה השרעית שהיא זוגתו של נ. המצויין לעיל לפי ההלכה עד שעת מותו, והחל מתאריך עריכת כתובת הנושאים ה"עורפית – לא כמו כן מסרו עדות 5 ,X. X.1990 רשמית לפי החוק" בתאריך ההדגשה אינה במקור – א.ז'.ר.).

...

אולם, פסק הדין הנ"ל אינו יכול לבסס את המסקנה שהמנוח הינו אביו הביולוגי של התובע, שכן קיים שוני מהותי בתפיסת האבהות ובדרכי הוכחת אבהות בין בית המשפט לענייני משפחה לבית הדין השרעי.

6.4.2 ככל שהכרה זו מתבססת על פסק דינו של בית הדין השרעי, הרי שאין בדבר לבסס את המסקנה שהמנוח הינו אביו הביולוגי של התובע, וזאת מהטעמים שפורטו לעיל.

סיכום 7.1 בנסיבות אלה, התביעה למתן פסק דין המצהיר כי המנוח הינו אביו הביולוגי של התובע ללא ביצוע בדיקת רקמות נדחית ללא צו להוצאות.