בית המשפט מבטל הליכי גבייה מינהליים בשל התיישנות החוב

לגופה של המחלוקת, מאשרים המבקשים כי ידעו אודות החוב, אולם סברו כי החוב מיתנהל רק בעיריה, בהליכי גבייה מינהליים.

בהקשר לכך ראוי להפנות לע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז (5) 433, 446: "שהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השפוטי... לצורך טענת שהוי נידרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שהוי שניגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע...איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הנה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפיתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה". במקרה זה, לא נטען דבר וחצי דבר בנוגע לשהוי, פרט לציון כותרת הטענה.

הראציונאל של ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה בהתאם לשיקול דעת בית המשפט הוא חסכון בזמן שפוטי ואי ביטול פסק דין מקום בו הביטול לא יצמיח תועלת למבקש הביטול בסופו של יום.

...

דין הבקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק להידחות.

המסקנה המתחייבת מצירוף הדברים היא כי המבקשים מציגים סיכויי הגנה טובים מאוד כנגד החוב שהתיישן, ואינם מציגים הגנה כלל מפני החוב שלא התיישן.

נוכח כלל האמור, הבקשה נדחית למעט ביחס לחוב שהתיישן, 7 שנים לפני הגשת התביעה.

אשר על כן טענות שהיה עליו להגיש במסגרת הליך של השגה או שלא ניתן לידון בהן בהתאם לפסיקת בתי המשפט ,לא תידונה במסגרת ההליך שבפניי .

כל זאת בשים לב לתכליות מוסד ההתיישנות והרצון ליצור ודאות משפטית תוך שבית המשפט העליון עורך הבחנה בין המסלול המינהלי לבין המסלול האזרחי שבהגשת תובענה בגדריו כפופה הרשות לדיני ההתיישנות ככל בעל דין אחר בהליך אזרחי.

לעניין זה אדגיש , כי איני מקבלת את טענת הערייה לפיה טענת ההתיישנות לא הועלתה בהזדמנות הראשונה שכן כבר בכתב בי הדין הראשון שהגיש הנתבע לבית המשפט, בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד כנגד הנתבע, הועלתה על ידי הנתבע במסגרת התצהיר שצורף לבקשה, הטענה כי חלק מעילות התביעה התיישנו.

נוכח האמור לעיל ,כאשר מצד אחד התביעה כוללת חובות שנוצרו למעלה מ – 7 שנים ממועד הגשת התביעה ומצד שני אין בהליכי הגביה המינהליים שננקטו על ידי הערייה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות , אני מורה כי בהתאם להילכת פרידמן, עילת התביעה בגין חובות הארנונה שקדמו ליום 30.1.2009, היתיישנה.

לטענת הנתבע , הוא החזיק בקרקע נוספת שעליה הייתה סככה אותה קיבל יחד עם מבנה ל"ד אלא שהוא החזיר את הקרקע שעליה ניבנתה הסככה לידי 'חברה קדישא' עוד בשנת 2004, לאחר שהתברר לו כי הוצא צו פינוי בגין אותה חלקת קרקע במסגרת הליך משפטי שנוהל בעיניין זה. המחלוקת בין הצדדים מיתמקדת בשאלה האם החזיק הנתבע בקרקע עליה ניבנתה סככה -זאת בנוסף לשני מבנים שלגביהם אין מחלוקת לגבי החזקת הנתבע, ולמקרה וכן , האם חב הנתבע חוב בר תביעה שלא התיישן בגין קרקע זו .

...

איני מקבלת בעניין זה את טענות העירייה בסיכומיה ,המפנה לתשובות הנתבע כהודאה של הנתבע בהחזקת הקרקע והסככה, שכן הנתבע חזר על גרסתו לפיה הקרקע הוחזרה ל'חברה קדישא'.

מהראיות שהוצגו בפניי, אני קובעת כי התשריט שנערך ביום 18.3.2015 משקף את המדידה המהימנה ביותר באשר לשני הנכסים בהם החזיק הנתבע ובאשר לחישוב השטחים של נכסים אלו .

נוכח האמור לעיל ובשים לב לעדותה של גב' אדלר, אני מקבלת את גרסת העירייה לפיה ההסדר שנעשה ביום 13.11.2013 מתייחס רק לנכס בשטח של 66 מ"ר שסיווגו תעשיה ולא לנכסים הנוספים ששויכו לחשבון הנתבע: קרקע תפוסה בשטח של 81 מ"ר ומשרד לבוני מצבות בשטח של 59 מ"ר. גובה החוב נוכח המסקנות דלעיל, ברי כי על העירייה להפחית מסכום התביעה את החיובים שקדמו ליום 30.1.2009 בשל התיישנות עילת התביעה וכן את הפרשי הריבית וההצמדה הנלווים לחיובים אלה.

ביום 16.11.2010 הגישה מרצפות לבית המשפט עתירה מינהלית נגד הערייה, בדרישה לביטול החיוב והליכי הגבייה (עת"מ 14896-11-10, להלן: "העתירה הקודמת").

מרצפות בחרה שלא לצרפן להליך וטעמיה עמה (ראו תקנה 6(א) בלתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000 (להלן: "התקנות")).

העתירה המינהלית – טענות בדבר היתיישנות החוב וחיוב רטרואקטיבי פסול טענת מרצפות להתיישנות החוב כפי שנפסק ב-רע"א 187/05 נסייר נ' עריית נצרת עילית, פ''ד סד(1) 215, וכן בהרכב מורחב ב-עע"ם 8832/12 עריית חיפה נ' סלומון בע"מ (15.4.2015) הראציונלים שביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה אף כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מנהלי (לרבות חובות ארנונה).

...

אני סבור כי בנסיבות ייחודיות אלו, ברירת המחדל היא להטיל את החיוב בגין הנכס על בעליו.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו כדי לשנות ממסקנתי.

לאור המקובץ, הערעור נדחה והעתירה מתקבלת באופן חלקי ביחס לטענת ההתיישנות.

חרף העובדה כי חוב זה אינו עוד בר גבייה, המשיבה משחקת "משחק כפול" ונוקטת בהליכי גבייה מינהליים בגין יתרת החוב שהתיישן, במקביל לנקיטת הליכי גביה אזרחית של חלק החוב בר הגבייה, במסגרת תיק הוצאה לפועל בשנת 2019.

בבוא בית המשפט להכריע בשאלה האם הרשות השתהתה בגביית חוב, עליו לתת את הדעת לשאלת ההסתמכות של הפרט; לאנטרס הצבורי בגביית חובות המגיעים לרשות כמו גם לאנטרס הצבורי הקיים בכך שהרשות המינהלית תפנים את מחדליה; לחובת ההגינות שבה מחויבת הרשות בכל פעולותיה; ולחובת תום הלב של החייב ביחסיו עם הרשות (ע"א 6552/15 עריית קריית מוצקין נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 19 (9.9.2019))".

על החשיבות הלא מבוטלת של המועדים שנקבעו בתקנות האמורות עמד בית המשפט בעע"מ 1981/02 קיסר – הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (24.3.2002): "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מנהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה – לעיתים חודשים לא-מעטים – לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מנהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם – כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סדרי הדין – כך יעשה בית-משפט 'אם ראה הצדקה לכך'". לא מצאתי בנסיבות העניין צידוק של ממש לאיחור בהגשת העתירה מצד העותרת, ולמותר לציין כי אף פניה למשיבה, בניסיון להגיע להסדר תשלומים, אינה כשלעצמה מצדיקה שהוי בפניה לערכאות.

...

המשיבה, מנגד, טוענת כי אין בסיס לעתירה לגופה, וכי דין העתירה להידחות אף מחמת האיחור והשיהוי שבהגשתה.

טענותיה אלו של העותרת אין בידי לקבל.

משקבעתי כי אין לראות בהתנהלות המשיבה כוויתור ביחס לחלק החוב שלא נתבע במסגרת התביעה השנייה משנת 2017, כנטען על ידה, ממילא אף אין בידי לקבל את טענתה לוויתור מצד המשיבה באשר לחובו של המנוח ישראל, באופן הגורר הפטר אף לגביה מכוח סעיף 55(ג) חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

סוף דבר – העתירה נדחית.

לטענת העותר, הערייה מנועה מלגבות את חוב הארנונה בגין הנכס בשל היתיישנות ושיהוי, משעה שלא ביצעה כל פעולת אכיפה לגבייתו במשך שנים רבות.

על כך יש להוסיף כי בעע"מ 10372/08 עריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.2011), קבע בית המשפט העליון, כי לשם "איפוס" מירוץ ההתיישנות נדרשים הליכי גבייה ממשיים ואין די במשלוח הודעות בדבר חיוב והתראות: "בטיעוניה בפני בית המשפט המחוזי הצהירה המערערת כי החוב הנו חוב חלוט משנת 1985. מסיכומי המערערת עולה כי רק ביום 29.12.2004 היא החלה לראשונה בנקיטת הליכי גבייה מינהליים, ועד לעת זו היא לא פעלה באופן ממשי לגביית החוב, למעט שליחת הודעות חיוב וההתראות. לפיכך, משחלפה תקופת ההתיישנות הערייה הייתה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מינהליים של חוב הקודם לתקופת ההתיישנות". ראו גם עת"מ (מחוזי חיפה) 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עריית חיפה (6.6.2012):  "על מנת שהליך הגבייה המנהלי יביא לעצירת ההתיישנות, על ההליך שננקט להיות משמעותי, ועליו לעמוד בכללי המשפט המנהלי, ובכלל זה, שימוש בתום לב בזכות המיוחדת ויוצאת הדופן שהוענקה לרשות המינהלית בהליך הגבייה המנהלי. משמעות הדברים היא כי על הרשות לנקוט בהליך ממשי לגביית החוב, הליך רציף וסדיר, וללא שהוי. כך לדוגמא, אל לה לרשות להסתפק במשלוח הודעת דרישה לנישום שאחריה אין ולא כלום. עליה להתכבד ולנקוט בהליך אפקטיבי ואינטנסיבי לגביית החוב כמו, הליכי עיקול, תפיסת נכסים ועוד. רק פעולות מעין אלה יגרמו לטעמי להפסקת מירוץ ההתיישנות.

לפיכך לא תהא רשאית להמשיך ולנקוט בהליכי גבייה מנהליים לגביו, ואף השיעבוד שנירשם לטובתה דינו להתבטל.

...

העירייה, מנגד, טוענת, כי אין בסיס לעתירה לגופה, כי התנהלותה הייתה סבירה וראויה, וכן כי דין העתירה להידחות אף מחמת השיהוי שבהגשתה.

לאור כל האמור, סבורני כי עת מדובר בחוב משנות התשעים לגביו בוצעה פעולת גבייה ממשית מסוג רישום שעבוד לראשונה בחלוף כ-25 שנה, לא נכון יהיה לקבוע כי מדובר בפעולה המאפסת את מרוץ ההתיישנות.

אשר ליסוד השלישי, סבורני כי דחיית עתירתו של העותר מחמת שיהוי תפגע באינטרס הציבורי שבבירור העתירה וזאת על רקע התנהלות המשיבה, כפי שתוארה לעיל, שאחרי שנים רבות של הימנעות מאכיפה מטעמים סוציאליים, מצאה לנכון עם פטירת המונח לנקוט בהליכי גבייה אקטיביים כנגד יורשו.

סוף דבר בהתחשב בכל השיקולים הצריכים לעניין ובאיזון בין האינטרסים השונים הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין העתירה להתקבל.