בית המשפט וסמכותו העניינית

אשר על כן, ובשים לב לשוני האמור, כמו גם לאור הנטייה בפסיקה, לפיה, זכויות תכנוניות המוקנות מכוח תוכנית איחוד וחלוקה, ניתן לפרק את השתוף בבית משפט השלום כזכויות קנייניות (על המגמה בפסיקה ראו: ת"א 12530-06-17 ברימן נ' איצקוביץ (28.12.2019), פס' 29), אני סבור כי במקרה דנן לבית המשפט סמכות עניינית לידון בתובענה.

...

מסקנה זו עולה לדעתו מסעיף 38 לחוק המקרקעין תשכט-1969 ומסעיף 143 לחוק התכנון והבניה.

" ובהמשך נאמר: "יש להדגיש, כי אמנם כפי שצוין לעיל, הנטל להראות שהמקרקעין אינם ניתנים לחלוקה מוטל על אסתר, אך אין פירושו של דבר שעליה להוכיח את הנתון השלילי, כי לא ניתן אישור רשויות התכנון ע"י הגשת תשריט וצפיה לאי אישורו. זו היא בעליל דרישה אבסורדית. מכאן, שאי המצאותו של תשריט מאושר ע"י ועדות התכנון בפני ביהמ"ש, מהוה ראיה להוכחת העדר אפשרות החלוקה. ניתן לבטא רעיון זה גם בדרך אחרת. נטל השכנוע הסופי(The Burden of Proof) הוא כאמור על אסתר, אך הנטל הראייתי(The Burden of adducing evidence) הוא על חיים ומאחר וחיים נמנע מהבאת תשריט מאושר, רשאי ביהמ"ש להסיק מסקנה הגיונית מכך שכנראה לא ניתן לקבל אישור ועדת התכנון והבניה לחלוקה ולקבוע שנטל הכנוע הסופי המוטל כאמור על אסתר, בא לידי סיפוקו". בנסיבות אלו, הרי שאין מקום לטענה כי ניתן לפרק את המקרקעין בדרך של חלוקה בעין.

סוף דבר: מהטעמים המפורטים לעיל, ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף במקרקעין באופן שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, בהתאם להוראות סעיף 40 לחוק המקרקעין.

לעניין הסמכות העניינית נטען שהיא נובעת מכך שלא ניתן לכמת את הסעד, ולטעמו נכון יהא לנהל את הדיון בפני ערכה זו, אך הוא מותיר את הדבר לשיקול דעת בית המשפט, תוך הערה שבית המשפט השלום ידרש לידון בהליך גם אם יסתבר שהוא גדול ממידותיו.

...

בנסיבות שפורטו, לא שוכנעתי שלא ניתן לכמת את שווי הסעדים בשלב זה, נוכח הוראות החוזה המפורטות.

יכול שהדבר דורש חישובים, הערכות וחוות דעת מומחה מתאימה, ואולם אין בכך כדי להביא למסקנה שהמדובר בסעד שאינו ניתן לכימות.

סוף דבר התביעה כנוסחה אינה יכולה לעמוד.

טענה נוספת שטענו הנתבעים היא שאין סמכות עניינית לבית המשפט לידון בתביעה משום שהתובעים בפועל מבקשים להצהיר על זכויות בעלות בנכס, כאשר הסמכות לסעד כזה מצויה בידי בית המשפט המחוזי ולא בידי בית משפט השלום.

...

כמו כן, התובעת התאמצה לזהות את המקרקעין ככל האפשר בכתב התביעה ובמוצגים, כאשר המחלוקת דנן אינה על גבולות חלקה, אלא על שימוש בנכס ידוע, דוגמת תביעה לפינוי דירה בכתובת ידועה, שאז ברי לכל, כי לא מצורפת מפה, אלא מצורף אישור זכויות בלבד ועל כן מסקנתי היא, כי התובעת עמדה בדרישות תקנה 82(א) לתקנות הישנות.

בשים לב לכך שלא הוכחה בעלות, הרי שאין לפנות את הנתבעים מתא 87, אך אם יעלה הצורך בשימוש במדרגות, לפי ייעודן, ייתכן ויהיה מקום להגיע למסקנה אחרת וכאמור, איני מכריעה בעניין עתה.

מקובלת עליי עמדת ב"כ הנתבעים, כי חוות הדעת נערכה בשנת 2004, לצורך אחר ולשם כך בלבד ומאז שנת 2004 ועד הגשת התביעה חלף זמן רב. מעבר לאמור, לא ניתן להתייחס ליחידה 146 כאל שאר היחידות, מדובר ביחידה פרוצה, שאם הושמשה לשמש כיחידה עצמאית, הדבר נעשה על ידי הנתבעים עצמם.

על כן, בית משפט זה חסר סמכות עניינית לידון בתביעה בהעדר הוכחת בעלות רשומה על שם התובעים; (ב) העדר עילה ו/או יריבות: לא קיימת יריבות בין התובעים לבין הנתבעים (למעט הנתבע 1), שכן תשריט החלוקה שנטען כי נחתם בין התובעים לבין הנתבע 1 ומכוחו רכשו התובעים את זכויותיהם בקרקע אינו חתום על ידי כלל השותפים ובעלי הזכויות האחרים במקרקעין, הגם שלא ניתנה הסכמתם של השותפים למיקום זכויותיהם הנטענות בחלקה.

...

ניתן בזאת פסק דין חלקי ולפיו אני מורה על מחיקת הסעד ההצהרתי לעניין תחולתו של סעיף 29 לחוק המקרקעין.

אני מורה לצדדים לפעול לפי סעיף 70 לעיל, ולמסור את עמדתם עד ליום 24/12/2023.

בנסיבות אלו, אני מורה על עיכוב ביצוע החלטתי מיום 01/11/2022 ולפיה ניתן צו כנגד רשויות המס להמצאת מסמכים.

עוד באותו היום הבהיר בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר א' אליקים), כי עתירה מינהלית אינה האכסניה המתאימה לדיון בבטול דו"חות חניה וכי המבקשת לא הצביעה על מקור המעניק לו סמכות עניינית לידון בעתירה.

...

בתגובתה מיום 26.11.2023 טענה העירייה כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.