בית המשפט העליון מתקן טעות סופר בפסק דין שעסק בזכויות עובדים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1405/19 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ המערערים: 1. עיזבון המנוח יוסף נעאמנה ז"ל, באמצעות בניו 2. אסעד נעאמנה 3. אסעד נעאמנה 4. סעוד נעאמנה נ ג ד המשיבים: 1. נעאמנה עומר חמאדה 2. עדי סעדי 3. מאגדה נעאמנה 4. עיזבון המנוח עלי חוסין נעאמנה, ע"י בניו ויורשיו 5. עבד עלי חוסין נעאמנה 6. מוסטפא עלי חוסין נעאמנה משיבים פורמאליים: 7. סאלח עאסלה 8. סובחייה עאסלה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק הפ 030189-03-17 שניתן ביום 24.01.2019 על ידי כבוד השופט י' כהן בשם המערערים: עו"ד עלי עארף בשם המשיב 1: עו"ד מונדר דראושה בשם המשיב 2: עו"ד אבראהים סעדי ][]פסק-דין

בהתאם לכך, הוגשה בשנת 2015 בקשה לתיקון טעות סופר בפסק דין חלוקת העזבון, וכך נעשה בהחלטת בית המשפט מיום 27.4.2015.

בעקבות פסק הדין המתקן, פנה ב"כ המערערים ביום 5.6.2016 למנהל מסוי מקרקעין בבקשה שימציא אישור המופנה לרשם המקרקעין ולפיו תיקון הרישום בדרך של גריעת 555 מ"ר מחלקו הרשום של חמאדה בחלקה וגריעת 405 מ"ר מחלקו הרשום של עלי בחלקה והוספתם של שטחים אלה לחלקו הרשום של יוסף – בהתאם להסכם חלוקת עזבון המנוח – אינו מהוה עסקה החייבת במס.

השורה התחתונה היא שלמשיב ולמשיבה כיורשי חמאדה כבר לא נותר כל שטח בחלקה, בעוד שהמערערים, כיורשיו של יוסף, זכאים להרשם כבעלים של 7,515 מ"ר בחלקה (= 555+405+6555), שהם 8,016 מ"ר שניתנו ליוסף לפי הסכם העזבון, פחות 500 מ"ר שהוסכם על הפחתתם לצורך קיום פסק הדין לטובת בני הזוג עאסלה.

העובדות והמסמכים המוכיחים את טענת המערערים כי כבר מיום 7.12.2016 החלקה הייתה "נעולה" (מיסמכי לישכת רישום המקרקעין נתמכו בתעודת עובד ציבור של פקיד רישום המקרקעין ובעדותו של עו"ד מאג'ד), לא נזכרו בפסק דינו של בית משפט קמא, ולמעשה, המשיב 2 לא היתמודד כלל עם טענה זו של המערערים - לא בתשובתו להמרצת הפתיחה, לא בתצהירו ולא בעדותו של אביו של המשיב 2, שהוא שביצע למעשה את העסקה והעיד מטעמו של המשיב 2.

...

סוף דבר אשר על כן, הערעור מתקבל.

אנו מורים לרשם המקרקעין למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיב 2 ביום 25.11.2016 על פי שטר 37604/2016/1, ומוצהר בזה כי הסכם חלוקת העיזבון גובר על העסקה מיום 20.12.2016 שבין המשיב 1 למשיב 2 .

השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה עם חברי השופט י' עמית כי דין הערעור להתקבל.

ביום 21.12.2020 נעתרתי לבקשת הנתבעת והוריתי על עיכוב ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שהנתבעת תשלם לתובעים סך 274,000 ₪ לאלתר ואילו היתרה תעוכב עד להכרעה בעירעור אותו מתכוונת הנתבעת להגיש לבית המשפט העליון.

הנתבעת הגישה בקשה לתיקון אותה החלטה, בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק"), וזאת מחמת טעות בחישוב שיעור זכויותיהם של התובעים במקרקעין.

בד בבד עם הגשת הבקשה לתיקון ההחלטה הנ"ל, הגישה הנתבעת בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין.

אשר לבקשה להארכת המועד לתיקון פסק הדין, המסגרת הנורמאטיבית לתיקון טעות בפסק דין מצויה בסעיף 81(א) לחוק שזו לשונו: "מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה" (ההדגשה אינה במקור - א.ט).

כאמור, אין בידי לקבל טענה זו. הפרשנות אותה מבקש ב"כ התובעים ליתן לתקנה 180(ב) לתקנות תעקר למעשה את הוראות תקנה 176(ב) שכן אם מועד שנקבע בחיקוק מהוה סדר דין מיוחד שתקנה 176 אינה חלה לגביו, מדוע זה התייחסה תקנה 176(ב) במפורש לסמכותו של בית המשפט ליתן הוראה אחרת לגבי מועד שנקבע בחיקוק? ודוקו - סעיף 81 לחוק אינו עוסק בהארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין אלא קובע את המועד להגשת הבקשה.

...

ביום 21.12.2020 נעתרתי לבקשת הנתבעת והוריתי על עיכוב ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שהנתבעת תשלם לתובעים סך 274,000 ₪ לאלתר ואילו היתרה תעוכב עד להכרעה בערעור אותו מתכוונת הנתבעת להגיש לבית המשפט העליון.

נוכח הגישה לפיה יש להקל על המבקש תיקון פסק-דין בטיבו של ה"טעם המיוחד", הנדרש להארכת המועד, אני סבור כי התקיים בענייננו אותו טעם מיוחד שיצדיק את הארכת המועד, כמבוקש, וכך אני מורה.

לגופה של הבקשה, וכפי שצוין לעיל, הרי שנוכח הטעות הגלויה שנפלה בפסק הדין והעובדה כי לא נשמעה מפי התובעים כל טענה עניינית שיש בה כדי להצדיק את הותרת פסק הדין על כנו, דין הבקשה להתקבל.

לפיכך, אני מורה על תיקון פסק הדין באופן שתחת הפסקה השניה בסעיף 55 לפסק הדין תבוא הפסקה הבאה: "לצד זאת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים תוך 30 ימים, באמצעות באי כוחם, בגין הפקעת החלקה 3, פיצוי בסך 315,627 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל ממועד עריכת חוות דעתו של המומחה, 11.11.2019, ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעים, תוך פרק הזמן האמור, הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 55,300 ₪ (כולל מע"מ), שאם לא כן יישאו סכומים אלה ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל ממועד פסק דין זה ועד התשלום המלא בפועל".   בנוסף, אני מורה על תיקון החלטתי מיום 21.12.2020 באופן שהסכום שאינו שנוי במחלוקת, אותו תעביר הנתבעת לתובעים ללא דיחוי יעמוד על סך 74,813 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד ובסך כולל של 95,000 ₪.

הבקשות המונחות לפניי עוסקות בשני עניינים; בבקשה 34 עותרת הנתבעת להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד הכרעה בעירעור שבכוונתה להגיש.

בבקשה 37 עותרים התובעים לתיקון טעות סופר בפסק הדין ולהבהיר כי הם זכאים לפצוי עד מועד תשלום הפיצויים בפועל.

ניתן לראות כי בתי המשפט, הן בערכאות הדיוניות והן בבית המשפט העליון, עכבו את ביצוע פסקי הדין לפצוי במלואם או בחלקם (ראו למשל: ע"א 4241/20 הנ"ל; רע"א 4464/20 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח חיאדרה ז"ל (18/10/2020); ע"א 4429/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח אל חלילי ז"ל (8/1/2020)).

סוף דבר לאור כל האמור, אני מתקן ומבהיר את פסק הדין כאמור בפיסקה 8 לעיל.

...

בפסק הדין, בפסקה 38 ציינתי כי "הואיל והצדדים הסכימו כי שווי המקרקעין בכל שנה יהיה כאמור בחוות דעתו של השמאי ויסבלום, וזה קבע את השווי רק עד שנת 2016, אני מורה כי הפיצוי יחושב לכל התקופה החל משנת 1986 עד 31.12.2016 ובהתאם לשווי המוסכם של המקרקעין". הוספתי גם כי מאחר שלא הוצג בפניי כל חישוב, יערכו הצדדים את החישוב על פי האמור.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מתקן ומבהיר את פסק הדין כאמור בפסקה 8 לעיל.

כמו כן, אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין כך שיעוכב רק פיצוי העולה על חישוב דמי החכירה על פי גישת הנתבעת כלומר פיצוי העולה על דמי החכירה האבודים העולים על 1.5% לקרקע בייעוד חקלאי ועל 2.5 % לקרקעי בייעוד למגורים.

בשנת 2012 ניתן היתר בניה לבניית שורת מפעלים ומתקנים בעלות של מיליוני ₪ במחצבת אשרת דרום לאחר אישור רמ"י שניתן לועדה המקומית, בציינה כי "מבדיקתנו נמצא כי טרם הסדרתם חתימה על הסכם הרשאה". גם בטיוטת החוזה מיום 6.7.2015 שנוסחה על ידי רמ"י, אשר הוחזרה חתומה על ידי המבקשת לידי רמ"י, וטרם נחתמה על ידי רמ"י עד עצם היום הזה, נרשם כי תקופת ההרשאה היא 17 שנים מיום אישור העסקה ועד ליום 31.5.22, כאשר בסעיף 25(ח) לתנאים המיוחדים שנוסחו על ידי רמ"י, כאמור, צויין כי "ההסכם יבוא לסיומו מיד עם גמר הזכיון לרבות הארכתה". ההליך נשוא תיק זה: בתביעה העיקרית הנשמעת בפני כב' השופט הבכיר רניאל, עתרה המבקשת למתן צו המורה לרמ"י להמנע משיווק המחצבות במיכרז או מלהעניק זכויות כלשהן במקרקעי שתי המחצבות לכל אדם או חברה מלבד המבקשת, עד לגמר עתודות האבן במחצבות; צו עשה המורה לרמ"י להאריך את זכויות ההרשאה לחציבה במחצבות שניתנו למבקשת, עד לתום עתודות האבן במחצבות, או למצער, בשלב זה, ל- 20 שנה נוספות, החל מיום 1.6.2022 ועד ליום 31.5.2042, כאשר תקופה זו ניתנת להארכה לתקופות נוספות; צו המורה לרמ"י להמנע מלנקוט בפעולה כלשהיא לשם הפסקת פעילות המחצבות או לשם סילוק ידה של המבקשת ממקרקעי המחצבות; וסעד הצהרתי לפיו, למבקשת זכות לחדש את הסכם ההרשאה לחציבה במחצבות.

עוד הובא לידיעת המציעים, דבר ההליכים המשפטיים נשוא תיק זה, תוך שצויין כי "אם תיתקבל החלטה של בית המשפט שתחייב את ביטול ההיתקשרות עם הזוכה, תשיב הרשות את הכספים ששולמו לקופת הרשות בלבד. הכספים יושבו כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן מיום התשלום ועד ליום ההחזר. הזוכה לא יהיה זכאי לכל פיצוי כספי אחר". טענות הצדדים לבקשה שלפניי: המבקשת טענה בבקשה שלפניי את הטענות הבאות: סכויי התביעה גבוהים במיוחד שעה שכבר נקבע בהסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין חלוט, כי חוק חובת המכרזים לא חל על המחצבות מכוח הוראת המעבר הקבועה בסעיף 9(א)(1) לחוק זה. לפיכך, רמ"י מושתקת בהשתק עילה ובהשתק פלוגתא מלשוב ולטעון כי יש להחיל את חוק חובת המכרזים על המחצבות.

בסעיף 24 להסכם צוין כי: "החוזה יבוא לסיומו מיד עם גמר תקופת ההרשאה... המורשה מצהיר כי ידוע לו והוא מסכים כי תקופת ההרשאה היא 13 שנים ו 11 חודשים". עוד צוין כי "המורשה מצהיר, כי מעבר לזכות הנתנת לו על פי חוזה זה אין לו דרישות, תביעות, טענות וזכויות בשטח ההרשאה..."; וכי: "ידוע שהרשות רשאית לשווק את שטח ההרשאה בתום תקופת ההרשאה לפי שיקול דעתה הבלעדי, וכי אין ולא יהיו לו תביעות להחזר הוצאות כלשהן". בסעיף 25.1 להסכם צוין כי: "ידוע למורשה כי בהתאם להסכם פשרה ... עומדת תקופת ההרשאה על 20 שנה החל מיום 1.6.02, כאשר ההרשאה הוקצתה על ידי המנהל, בשני שלבים כדלהלן: שלב ראשון: תקופה של 3 שנים. שלב שני: יתרת התקופה, קרי 17 שנים. ידוע למורשה כי בפועל, השלב הראשון הוארך ב- 3 שנים נוספות (מיום 1.6.05 ועד ליום 30.6.08)... אשר על כן, ידוע למורשה כי חוזה זה יהא בתוקף ליתרת התקופה, קרי 14 שנים". ביום 6.6.2018 נחתם חוזה הרשאה נוסף הזהה לחוזה הרשאה משנת 2013, לצורך תיקון טעות שנפלה בחישוב שטח המתקנים המצוי בחוזה ההרשאה משנת 2013.

מטיעוני רמ"י עולה כי המילים "לרבות הארכתה" הן למעשה טעות סופר שנגררה מן ההסכם הראשון המתייחס לשלוש השנים הראשונות שבו צויינו המילים "לרבות הארכתה". רמ"י אף מפנה להוראות חוזה החכירה מיום 19.2.13 בין רמ"י למבקשת ביחס למחצבת אשרת צפון דוקא, שם אישרה המבקשת בסעיף 25.1 כדלקמן: "(א) ידוע למורשה כי בהתאם להסכם הפשרה בע"א 6699/96 ו- 7290/96 עומדת תקופת ההרשאה על 20 שנה החל מיום 1.6.2002 כאשר ההרשאה הוקצתה על ידי המינהל בשני שלבים כדלהלן:

תשומת הלב שפסק הדין של בית המשפט העליון העוסק בחברת יחיד סי לפיו, נדחה העירעור ללא צו להוצאות, נושא בכותרתו הן את ע"א 6699/96 והן את ע"א 7290/96, וזאת, כפי הנראה, משום שהדיון בערעורים אוחד.

...

תשומת הלב שפסק הדין של בית המשפט העליון העוסק בחברת יחיד סי לפיו, נדחה הערעור ללא צו להוצאות, נושא בכותרתו הן את ע"א 6699/96 והן את ע"א 7290/96, וזאת, כפי הנראה, משום שהדיון בערעורים אוחד.

סוף דבר, לאחר שקילת מכלול הנסיבות, ובאיזון הראוי בין סיכויי התובענה שאינם מובהקים מחד גיסא, ומאזן הנוחות הנוטה בעת הזו לטובת המבקשת, מאידך גיסא, ניתן בזאת סעד זמני האוסר על רמ"י להעניק זכויות לזוכה במכרז במחצבת אשרת דרום עד להכרעה בתובענה.

הבקשה לסעד זמני ככל שהיא מתייחסת למחצבת אשרת צפון - נדחית על כל חלקיה.

עוד ובנוסף נטען, כי אין כל צידוק משפטי או חוקי לבטל את הרישום למרות האמור בהחלטת בית המשפט העליון מיום 10.02.2021 הואיל ואין לדברים אלו "אחיזה לא בעובדה ולא בדין. מה עוד שפסק הדין בעליון ניתן על סמך עובדות שגויות מטעם התובעים והנתבע כן הודיע על הרישום. ברם, בית המשפט העליון מתקן טעותו כטלאי על טלאי דבר המנוגד לאמת ולפרוצדורה ואין זה יפה כלל שכב' בית המשפט העליון מנסה לכבול את ידי הנתבע על ידי אמרת אגב "השתק פלוגתא" שהיא טעות בפני עצמה אחרי פסק הדין השגוי שלו" (ר' סעיף 20 לסיכומי הנתבע).

אפנה בעיניין זה לדבריו של כב' השופט י. עמית בהחלטתו מיום 10.02.2021 באשר לבקשת התובעים לתיקון פסק-הדין, בעטיו של הרישום: "כאשר המערערים באו לבצע את פסק הדין, התברר להם כי ביני לביני, המשיב 2 השלים ברשום את העסקה בינו לבין המשיב 1, ככל הנראה תוך ניצול העובדה שלא התבקש ולא ניתן צו מניעה במהלך ההיתדיינות. על כן עתרו המערערים בבקשה לתיקון טעות סופר כך שנורה לרשם המקרקעין למחוק את הרישום על שם המשיב 2 מיום 7.7.2019 על פי שטר 32339/2019/1".   ובהמשך, "נציין כי המשיב 2 יצר לאורך הדיון מצג כי רשומה לזכותו הערת אזהרה בלבד.  כך, בסעיף 2 לעיקרי הטיעון שהגיש לבית משפט זה נכתב כי "המשיב רכש זכויות במקרקעין כבר בחודש 12/16, אולם ובשל ההליך אינו יכול להשלים את רישום העסקה שהוכשרה ונרשמה [...] כאשר עם ומתן פסק דין הדוחה את טענות המערערים יכול המשיב ולאחר שעברו יתר משנתיים מיום העסקה לרשום את נכס על שמו" [כך במקור – י"ע], ובסעיף 8 לעיקרי הטיעון נכתב כי "במשך יותר משנתיים מונעים המערערים  ממנו לרשום את זכויותיו [...] כאשר ובמשך כאמור יותר משנתיים פוגעים המערערים במשיב ובזכותו לסיום רישום העסקה".   כאשר התבקש ב"כ המשיב 2 להסביר הכיצד נטען על ידו כי עקב ההליך המשפטי נבצר ממנו להשלים את העסקה ברשום, שעה שכבר השלים את העסקה ברשום, נטען על ידו כי באותה עת לא היה במיטבו מבחינה בריאותית וכי שלח את עקרי הטיעון בדקה ה-90 "על רגל אחת"".

...

טענות הצדדים לטענת התובעים, הם פנו לנתבע על-מנת לקבל את הסכמתו לביטול הרישום בשים-לב לפסק-דינו של בית המשפט העליון והחלטות שניתנו אחריו הן על-ידי בית המשפט העליון והן על-ידי בית המשפט המחוזי, ונדהמו לגלות, כי הלה מסרב לעשות כן. עוד נטען, כי דין תביעתם להתקבל נוכח פסק-דינו החלוט של בית המשפט העליון, ולפיו הסכם חלוקת העיזבון גובר על העסקה שנערכה עם הנתבע ביום 26.12.2016.

על יסוד כל האמור לעיל, מקבל אני את תביעת התובעים, ומורה על ביטול מיידי של הרישום בחלקה האמורה על-שמו של הנתבע.

אני מחייב את הנתבע לשלם לכל אחד מן התובעים 2 עד 4 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח (כולל מע"מ).

בנוסף סבורני, נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים-לב להתנהלותו של הנתבע, כפי שזו עולה לאורכן ולרוחבן של ההחלטות השונות בענייננו, כמו גם מהתנהלותו במסגרת הליך זה, ובעיקר משום טענות אבסורדיות ומבישות שהעלה ביחס לפסק-דינו של בית המשפט העליון אשר נוגדות עקרונות יסוד של השיטה, כי יש להשית על הנתבע, בהתאם לתקנה 151 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, הוצאות לדוגמה לטובת הנפגע - בענייננו התובעים, בסך 5,000 ₪.