בית המשפט המחוזי בירושלים ביטל צו איסור פרסום בעניינו של נאשם בעבירות מין

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 53151-09-16 מדינת ישראל נ' שהרבני לפני כבוד השופט מרדכי כדורי, סגן הנשיא בעיניין: מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים המאשימה שמעון שהרבני ע"י ב"כ עו"ד אלי פוקסברומר הנאשם גזר דין

.) בנגוד לכלל לפיו רק תיקים סגורים של נאשם הנוגעים לעבירות מין יכולים להיות רלבאנטיים להערכת המסוכנות, בעיניינו של הנאשם הסתמכה מעריכת המסוכנות על תיק סגור שאינו נוגע לעבירת מין.

אמנם, לנוכח הגדרת המונח "הערכת מסוכנות" בחוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006, ככזו שאינה כוללת רמת סיכון לבצוע עבירה נוספת לפי סעיף 214(ב3) לחוק העונשין, לא היה על מעריכת המסוכנות לציין כי הנאשם עלול לשוב ולצפות בפורנוגרפיה אסורה.

כפי שציין בית המשפט העליון: "הקשר הסיבתי המופיע בספרות בין החזקה ופירסום של חומרים פורנוגראפיים לבין פגיעה פיזית-מינית בילדים הוא כפול. ראשית, צריכת חומר תועבה בדמות פורנוגראפיית קטינים עלולה לעודד את השוק להוסיף ולייצר חומרים כאמור, דבר הכרוך בפגיעה פיזית-מינית בילדים כמפורט לעיל. כמו כן, קים חשש שהמחזיק עצמו ישתמש בחומרים שברשותו על-מנת לשדל ילדים אחרים ליצור עבורו חומרים פורנוגראפיים בהשתתפותם. שנית, החזקת חומרים כאמור עלולה להביא לפגיעה פיזית-מינית בילדים על-ידי המחזיק, אשר ינסה לחקות את המעשים המוצגים בחומר הפורנוגרפי..." (ע"פ 1269/15 פלוני נ' מדינת ישראל 23/12/2015) לנוכח חומרת העבירה, וחומרת התופעה של היתעללות מינית בקטינים אותה היא מעודדת, נקבע בפסיקה כי אין להמנע מהרשעה בגינה, גם אם זו גרמה לפגיעה עקיפה בלבד בקטינים (רע"פ 3890/09 מור נ' מדינת ישראל 17/5/2009), גם אם מדובר בקבצים בודדים בלבד אותם הנאשם מחק ביוזמתו בטרם נתפס המחשב (עפ"ג (י-ם) 42483-01-16 פילוסוף נ' מדינת ישראל 12/7/2016), וגם אם מתקיימות נסיבות לקולא, ובכלל זאת קיומו של הליך שקומי חיובי (עפ"ג (מרכז) 44181-05-16 מדינת ישראל נ' צברי 6/7/2017).

על אחת כמה וכמה שבנסיבות המקרה הנוכחי לא ניתן לוותר על ההרשעה, לנוכח רמת מסוכנותו המינית של הנאשם, היתנהלותו הבעייתית לאחר הגשת כתב האישום נגדו, כניסתו למצבי סיכון, אי הכרתו בבעייתיות שבהתנהלותו, הערכת שירות המבחן כי ההליך המשפטי אינו מרתיע אותו והעובדה שאפילו שירות המבחן אינו ממליץ לבטל את ההרשעה.

יש ואף בגין החזקה של אלפי קבצים, בבית ובמקום העבודה הוטל צו של"צ. אולם, הדבר נעשה בהיתחשב בהליכי השקום החיובים שהנאשם עבר, תוך קביעה כי אין זה העונש הראוי לעבירות שבוצעו (עפ"ג 44181-06-15 הנ"ל).

...

לאור האמור, אין בידי לקבל את בקשת ההגנה ולבטל את הרשעת הנאשם.

לנוכח כל האמור, ובהתחשב בכך שהעונש המרבי שנקבע בצדה של העבירה הינו מאסר למשך שנה, אני סבור כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירה שביצע הנאשם נע בין מאסר קצר לבין 10 חודשי מאסר בפועל.

לנוכח האמור, אני סבור כי חרף רמת המסוכנות המינית של הנאשם והתרשמות שירות המבחן כי הוא אינו מורתע מההליך המתנהל נגדו וממשיך להיכנס למצבי סיכון, העונש המתאים לו מצוי בחלקו התחתון יחסית של מתחם העונש ההולם.

השופטת א' חיות: ביום 12.5.2014 הגישו המערערים, חדשות 10 בע"מ והעיתונאי רביב דרוקר, בקשה לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) ובה עתרו להתרת פירסום קלטת-שמע (להלן: הקלטת או קלטת השמע) בה מתועדת חקירתה של מתלוננת בעבירות מין (להלן: המשיבה 1) בהליך פלילי שהתקיים בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לנוער.

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי ניתן אמנם להסיר את צו איסור הפירסום החל על הקלטת מכוח סגירת הדלתיים ולאפשר את פירסומה, אך בעניינינו קבע כי אין מקום לעשות כן משום שפרסום כזה עלול להרתיע נפגעי ונפגעות עבירות מין מלהתלונן ולהעיד.

למען הסדר הטוב, יצוין כי בדיון מיום 13.7.2015 הוצעה לצדדים פשרה לפיה תבוטל החלטתו של בית המשפט המחוזי ויותר פירסום קלטת השמע בלווי כתובית שתוקרן במהלך השידור בכל פעם שתושמע הקלטת, ובה יצוין כי הפירסום נעשה בהסכמתה של המשיבה 1.

בעיניינו נסוג עקרון זה מפני הוראת סעיף 9 לחוק הנוער המורה, כאמור, על דיון בדלתיים סגורות בעיניינם של נאשמים קטינים מן הטעמים שהוזכרו וכן מפני הוראות סעיף 68 לחוק בתי המשפט המיועד להגן על עניינה של המשיבה 1 כמתלוננת בעבירות מין מפני פגיעה בשמה הטוב, בפרטיותה ובכבודה, כמו גם על עניינן של נפגעות עבירות מין בכלל כדי שלא ירתעו מהגשת תלונות וממתן עדות בבית המשפט (ראו, למשל: רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(2) 97, 119-112 (2004) (להלן: עניין יאנוס)).

...

ואולם, לאחר ששוכנעתי כי פרסום קלטת השמע לא יסגיר כל פרט בנוגע לזהותו של מי מהמשיבים ובהינתן השיקולים החשובים התומכים בפרסום, הגעתי לכלל מסקנה כי אין ליתן להתנגדותם של המשיבים 4-2 משקל מכריע במקרה זה. בשולי הדברים אוסיף ואציין כי לא מצאתי סיבה של ממש לאבחנה שביקשה המדינה לערוך בין פרסום קלטת השמע (כבקשת המערערים) ובין פרסום פרוטוקול הדיון הכתוב.

משהוברר כי בעת השמעת הקלטת תתלווה לכך גם כתובית המציינת כי הדבר נעשה בהסכמתה של המתלוננת וכי לא יחשפו פרטים מזהים כלשהם לגביה או לגבי המשיבים 4-2, נראה לי כי אין סיבה להעדיף פרסום של הפרוטוקול המתומלל ולשמוט בכך את כל היתרונות עליהם עמדנו לעיל שיש בשידור קלטת השמע.

סיכומם של דברים - נוכח הסכמתה המפורשת של המשיבה 1 לפרסום הקלטת עדותה הגם שניתנה בדלתיים סגורות, ונוכח מחיקתם של פרטים מזהים כלשהם שלה או של מי מן המשיבים מן ההקלטה, אני סבורה שיש להתיר את פרסום קלטת השמע כמבוקש, בתנאים הבאים: (א) בכל עת שבה תושמע הקלטת במהלך השידור תתלווה לכך כתובית בה יצוין כי הדבר נעשה בהסכמת המתלוננת.

ב"כ המשיבה 1 (להלן: המשיבה) היתנגד לבקשה, וזאת, בין היתר, "לאור הצורך באיתור קורבנות נוספים וכן לאור הכלל של ניהול הדיון בדלתיים פתוחות". בית המשפט השלום דחה את בקשת המבקש, בקובעו כי "לאור מכלול חומרי החקירה המוצגים, אכן קיים חשד כי העבירות בוצעו בקטינות נוספות ולפיכך, משעה שקיים חשד סביר לא מבוטל לעניין העבירות שבוצעו במתלוננת, אני סבורה כי יש מקום להותיר את הכלל על כנו ולהתיר את פירסום פרטיו של המשיב [המבקש]". באותו מעמד, האריך בית משפט השלום את מעצרו של המבקש, עד ליום 08.01.2018, "על מנת לעקוב אחרי היתקדמות החקירה". לבקשת ב"כ המבקש, עיכב בית משפט השלום את החלטתו בדבר פירסום פרטיו של המבקש, עד ליום 04.01.2018, והבהיר כי "ככל שלא תנתן החלטה אחרת – יותר הפירסום". המבקש לא השלים עם החלטה זו, והגיש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתו השיג על החלטת בית משפט השלום שלא ליתן צו איסור פירסום לגבי פרטיו.

לשיטתו של המבקש, הוצגה על ידו שאלה משפטית, בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינו הפרטי, והיא: "מה יהא הדין, לעניין פירסום פרטי חשוד, במקרה בו שניים חשודים בעבירה, כאשר בעת ביצועה (לפי הנטען) אחד מהם היה קטין? והשאלה מתחדדת שעה ששני החשודים נשואים, שאז בהכרח פירסום שמו של מי שהיה בגיר בעת ביצוע העבירה יפרסם גם את מי שהיה קטין באותה העת?" נטען בנוסף, לקיומם של שקולי צדק התומכים בהתערבותו של בית משפט זה. לשיטתו של המבקש: "הצירוף של חלוף הזמן הרב מאז ביצוע המעשים הנטענים, במהלכו חלו תמורות רבות בחייו של המבקש, בצרוף העיתוי של נישואיה הקרבים של ביתו הבכורה, כאשר לכל אלה מצטרפת הסוגיה של פירסום נילווה גם של המשיבה 2, אשר הייתה קטינה באותה תקופה, מהוים שקולי צדק ייחודיים שיש בהם כדי להצדיק מתן רשות ערעור, וקבלת העירעור". בין היתר, הפנה המבקש ל-תפ"ח (מחוזי ירושלים) 35080-12-16 מדינת ישראל נ' הריסון (10.11.2017), שבו פורסם שמו של אדם, אשר נעצר בעקבות תלונה מאוחרת שהוגשה נגדו על עבירות מין, ולבסוף הוא זוכה מכל אשמה.

לטענת המשיבה, לאחר שהתברר כי חלק מהמעשים בהם חשודה המשיבה 2 בוצעו בהיותה בגירה, וכן נחשפה מידת מעורבותה בבצוע העבירות, "הוחלט כי יש לפעול להסרת הצוו לאיסור פירסום שמה". המשיבה הוסיפה וטענה, כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בבש"פ 2794/00 אלוני נ' מדינת ישראל (27.07.2000), אין מניעה לפרסם שמו של חשוד או נאשם כשהוא בגיר בקשר לעבירות שביצע בהיותו קטין, לא כל שכן בעניינינו כשחלק מהמעשים בוצעו על פי החשד בהיותה של המשיבה 2 בגירה.

...

בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף כי לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין.

על יסוד הנימוקים המפורטים לעיל, דין הבקשה לרשות הערר להידחות.

החלטתי בדבר עיכוב הביצוע, מיום 07.01.2018, מתבטלת בזאת.

לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ע' כהן) בעבא"פ 31983-06-17 מיום 15.6.2015, שבה נדחה ערר המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ק' מילר) במ"י 24149-06-17 מיום 12.6.2017, אשר קיבל את בקשת המשיבה להסיר צו איסור פירסום שהוטל על פרטיו של המבקש.

עיקר טענותיו של המבקש הוא כי עניינו צריך להבחן לפי הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט והוא מעלה שאלות עקרוניות, לשיטתו, באשר ליחס בין סעיף 68(ב)(5) לבין סעיף 70 לחוק בתי המשפט – היינו: בין הכלל בדבר פומביות הדיון לבין החריג לכלל, ככל שהוא נוגע לחשוד בעבירת מין.

בבש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל (18.7.2005), היתייחס בית משפט זה לטענה דומה בקובעו: "בהקשר זה יאמר שאיני מוצאת שוני מהותי בין שתי הוראות החוק בעיניין זה, על אף ההבדל בנסוח שני סעיפי החוק (סעיף 68(ב)(5) בשילוב סעיף 70(א) לחוק והוראת סעיף 70(ה1)(1) לחוק). ודאי שאין בתכלית החוק כדי להוביל למסקנתו של בא כוח העורר, לפיה המבחן הקבוע בסעיף 68(ב)(5) לחוק, שהוא הרלוואנטי לעניינו, הינו מבחן מקל יותר מבחינת הנאשם לעומת זה הקבוע בסעיף 70(ה1)(1) שעניינו בחשוד בבצוע עבירה. בשני המקרים, כנקודת מוצא יש לבכר את עקרון הפומביות על פני אינטרס הנאשם (או החשוד) ויכול שיהיה אף מי שיאמר שבמקרה בו עסקינן בנאשם, עצם הגשת כתב האישום נגדו מעידה על קיומן של ראיות לכאורה אשר נבחנו על ידי רשויות התביעה עובר להגשת כתב האישום (ראו: בש"פ 5759/04 הנ"ל, פסקה מס' 16 לפסק דינו של השופט מ' חשין (כתוארו אז))." לגופו של עניין, המבקש לא הצביע על נזק חמור העלול להגרם לו בשל הפירסום.

החלטתי לעניין איסור פירסום שמו של המבקש מיום 20.6.2017 מבוטלת בזאת, ושמו של המבקש מותר, איפוא, בפירסום.

...

אינני מקבל את טענתו של ב"כ המבקש כי יש לבחון את עניינו של המבקש על פי הוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

החלטתי לעניין איסור פרסום שמו של המבקש מיום 20.6.2017 מבוטלת בזאת, ושמו של המבקש מותר, אפוא, בפרסום.

בבית המשפט העליון בש"פ 9014/14 לפני: כבוד השופט י' עמית העורר: יוסף כהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק מ"ת 34612-12-14 שניתנו ביום 28.12.2014 על ידי כבוד השופט א' ואגו תאריך הישיבה: י"ג בטבת התשע"ה (4.1.2015) בשם העורר: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבה: עו"ד נורית הרצמן ][]החלטה

על פי כתב האישום, העורר, שעבד כנהג מונית בירושלים, אסף ילדה קטינה כבת 7 באשדוד, נסע עימה לכיוון ירושלים, ניכנס ליער באיזור בית שמש ושם ביצע מעשה מגונה בילדה, תוך נטישתה לאחר מכן ביער.

לטענת העורר, הסרת צו איסור הפירסום עלולה לפגוע בבטחונו האישי, והא-ראיה שכבר הותקף בעת היותו במעצר על ידי אסיר אחר שפצע אותו בראשו.

ענייננו בנאשם שכבר הוגש כנגדו כתב אישום, ועל כן תלה הסנגור המלומד יהבו בהוראת סעיף 68(ב)(5) לחוק, הקובעת כי בית המשפט רשאי לידון בדלתיים סגורות "לשם הגנה על עניינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין...". אלא שהמבחן הקבוע בסעיף זה אינו מקל מהמבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין סעיף 70(ה1)(1) (בש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 (18.7.2005)).

יש טעם טוב לסבור כי אם בית המשפט לא מצא לאסור פירסום שמו של חשוד, על אחת כמה וכמה לגבי נאשם.

צו הארעי שניתן על פי החלטתי מיום 31.12.2014 – בטל.

...

דין הערר להידחות.

סוף דבר שאני דוחה את הערר.

צו הארעי שניתן על פי החלטתי מיום 31.12.2014 – בטל.