לפיכך, לא היה מקום לטעון בנגוד להסכמה זו.
לגופה של הטענה, בהחלטתו להאריך את מועד התשלום קבע בימ"ש קמא כי:
"בטרם אתייחס לגוף הבקשה אסלק טענת סף שהעלה המשיב. אין ממש בטענת המשיב שבית משפט אינו מוסמך לידון בבקשה משפסק הדין הפך לחלוט. די אם אפנה לד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89 בו נפסק כי לבית משפט סמכות טבועה להושיט סעד לאדם שאיחר בקיום חיוב על פי פסק דין על ידי דחיית המועד לקיומו.
בימ"ש קמא צדק בהסתמכו על ההלכה המנחה שנקבעה עוד בבע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי, פ"ד מו(3) 279) (אשר היפנה גם לד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89), ולפיה:
"כוחו של בית המשפט להושיט סעד של חסד לחייב, אשר לא פרע את חובו במועד שנקבע בפסק-דין (לרבות פסק-דין שניתן על יסוד הסכמת הצדדים) - וזאת מחמת נסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין ושלחייב לא הייתה שליטה למונען - איננו מעוגן בכל דין, אלא נובע מסמכותו הטבועה והטבעית של בית המשפט לעשות צדק.....קיומה של "סמכות טבועה" הוא פועל יוצא של הנסיבות הקוראות למתן סעד דיוני, שבית המשפט איננו רשאי, משקולי עשיית צדק, למונעו מן הנזקק לו".
בעניינינו, בית המשפט המחוזי אישר במסגרת ההחלטה השנייה את הסכם המכר.
אין ספק כי תקופה של 3.5 שנים (התקופה בה לא שילמה דמי שכירות עד הגשת התביעה), בתוספת 10 חודשים לאחר הגשת התביעה (אז גם לגישת בימ"ש קמא כבר הוצגו בפני המשיבה מסמכים המאשרים את בעלות המערער בדירה), מהוה על פי הפסיקה "נתוק של קבע" בתשלום דמי השכירות, המקים עילת פינוי.
...
עם זאת, כאמור, לנוכח מכלול הנסיבות ולאור דבריה של המשיבה עצמה בסיכומיה, הגעתי לכלל מסקנה כי חובה הייתה על המשיבה, טרם הפעלת זכות הביטול, ליתן ארכה למערערת לקיום התחייבויותיה".
לא מצאנו להתערב גם בקביעה העובדתית של בימ"ש קמא כי לא הוכח קיומו של עסק.
נוכח העובדה ששוכנענו כי המשיבה הפרה את הסכם השכירות וכי מתקיימות עילות פינוי נוספות, פרט לאי תשלום דמי השכירות, אנו סבורות כי יהיה מקום ליתן ביטוי לאותו "חטא" בכך שנגדיל בצורה משמעותית את התשלום שיהיה על המשיבה לשלם למערער כתנאי למתן הסעד מן הצדק.
