בהתייחס לתגובות הנתבעים, אבהיר כי מאחר שלפי הנטען המנוח הותיר צוואה בה הוריש את כל רכושו לאישתו, אין חובה להמתין עד מתן הכרעה בבקשה לצוו קיום הצוואה שהוגשה לבית המשפט לעינייני מישפחה.
הרקע להגשת בקשתם של התובעים לצרוף נתבעים, פורט בהרחבה בפס' 21 ואילך להחלטתי הקודמת מיום 23.6.2019, והמעוניין יעיין שם.
בהתייחס למה שיכול להשתמע מטיעוני התובעים בתשובתם מיום 23.9.2019, כאילו בית המשפט הורה לתובעים לעתור לצרוף נתבעים, אבהיר כי לא כך הדבר.
זאת ועוד; בתיק טרם הוגשו תצהירים וראיות, ומכאן שהשלב הדיוני בו מצוי ההליך מאפשר להעתר לבקשה בהיבט זה.
מאידך גיסא, בשים לב למהות הסעדים המבוקשים בתביעה העיקרית, ובשים לב לכך שבקשת התובעים לצוו מניעה זמני נדחתה ברובה בהחלטתו של כב' השופט טפרברג מיום 28.6.2017, נראה כי היה על התובעים לעקוב באופן יזום אחר שנויי רישום של בעלויות ומשכנתאות בפנקס הבתים המשותפים לגבי נכס המריבה.
התובעים לא הציגו בדיון קדם המשפט שנערך לפניי או בתגובותיהם בכתב הסבר ממשי, בודאי לא הסבר משכנע, מדוע לא עתרו עוד בשנת 2017 לתיקון כתב התביעה לצורך צירוף נתבעים שניתן היה לדעת על קיומם כבר אז באמצעות עיון פשוט בנסח עדכני של פנקס הבתים המשותפים.
מנגד, התובעים טוענים כי מכלול ההסכמים בין הצדדים, לרבות מנגנוני הקזוז וההפחתה שנקבעו במסגרתם, בטלים וכי יש להורות על השבה מלאה בין הצדדים.
...
יודגש כי כל האמור לעיל נאמר על-פני הדברים בלבד, ובלא קביעת מסמרות, בשים לב לשלב המקדמי בו מצוי ההליך שבכותרת, ובהתחשב בעובדה שהצדדים טרם הגישו את ראיותיהם וממילא טרם נשמעו העדויות מטעמם.
יחד עם זאת, בבואי לדון בבקשת הנתבעים לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אני סבורה כי אין להתעלם מכך שהתביעה העיקרית ניצבת לפני משוכות ממשיות.
בהתחשב במשקלם המצטבר של מכלול הטעמים האמורים – היות מרביתם המכריע של התובעים תושבי חוץ, שאלת תושבותו של הנתבע 4 דרך קבע בארץ, והקושי במתן מענה לשאלה האם לתובעים נכסים ברי מימוש בישראל (סוגיות שהנטל לגביהן הוא על התובעים); סיכוייה המוּקשים לכאורה של התובענה במתכונתה הנוכחית; והתנהלות דיונית בעייתית מצד התובעים התורמת באופן מהותי להתמשכות ההליך ומגדילה טרחה והוצאות לצדדים שכנגד – אני רואה להיעתר לבקשת הנתבעים, ולחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם.
