בית המשפט דחה את ההתנגדות לצוואה שהגיש בן בטענה להשפעה לא הוגנת

בהתנגדותה שהוגשה לתיק בית משפט, חזרה על טענותיה בתגובה להתנגדות לבצוע צו ירושה ובנסיבות אלו, עתרה לפסול הצוואה וליתן צו קיום ירושה לעזבון המנוח.

האם המבקשת היתה מעורבת בעריכת הצוואה? סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן: "הוראת צוואה, פרט לצוואה שבעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה – בטלה". המתנגדת טוענת כי דין הצוואה להתבטל מהטעם שהמבקשת היתה מעורבת וכן נטלה חלק בעריכתה, תוך ניצול מצבו הרפואי של המנוח.

לא זו אף זו, העדה הסבירה כי הכירה את המתנגדת מאחר ובנה למד באותה כיתה עם בת של חברה משותפת.

האם היתה השפעה בלתי הוגנת על המנוח מצד המבקשת נראה כי טענת ההשפעה הבלתי הוגנת נזנחה בסיכומי המתנגדת שעה שפורטה בהרחבה בבקשת ההיתנגדות ונטענה בצמצום בסיכומים וביחס לנסיבות עריכת הצוואה בלבד.

בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נב(2)813, 282-831, קבע בית המשפט העליון ארבעה מבחנים שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט הנידרש להכריע בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת: תלות ועצמאות - על בית המשפט לשאול האם בתקופה הרלוואנטית לעשיית הצוואה היה המצווה עצמאי, הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה השכלית-הכרתית.

אם כן, המקרה המונח בפניי אינו נופל בגדרן של נסיבות בהן יש להפוך את נטל ההוכחה ומשלא עמדה המתנגדת בנטל הרובץ לפתחה להוכיח טענתה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, דין טענה זו להדחות וכך אני מורה.

...

מבחן הנישול – עפ"י מבחן זה אין בנישולם של יורשים עפ"י דין או גריעת חלקם כדי לשמש כראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אולם לעיתים יש לנסיבות הנישול או הגריעה משמעות בבחינת השאלה האם היו למצווה סיבות לנשל את יורשיו החוקיים או מי מהם מן הירושה או לגרוע מחלקם בה. בעניין מבחן זה טענה המתנגדת כי לא היתה למנוח כל סיבה לנשלה שעה שהיתה אשתו החוקית למעלה מ- 38 שנים, טפלה בו במסירות אין קץ עד לערוב ימיו ושעה שהמנוח לא אמר במפורש כי מתכוון לנשלה, אין כל הצדקה לעשות כן. איני מקבלת הטענה, כפי שהעידה המתנגדת וציינתי לעיל, לה ולבעלה המנוח לא היו ילדים כלל וכלל.

סיכומו של דבר דין הבקשה להתנגדות למתן צו קיום צוואה להידחות ואני נעתרת לבקשה למתן הצו.

כפועל יוצא מן האמור, הבקשה למתן צו ירושה בת"ע 60433-02-20 – נדחית.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' סגנית הנשיא צ' צפת, וכב' השופטים ע' רביד, ו-נ' שילה) בעמ"ש 16541-11-21 מיום 26.6.2022, בגדריו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב – יפו (כב' השופטת נ' רוסמן גליס) בת"ע 3612-09-18 מיום 12.9.2021, אשר דחה בקשה מטעם המבקש לקיום צוואה וקיבל את היתנגדות המשיב לקיומה.

כשהיה בן ארבע הושב המשיב למשמורת המנוחה, תחת צו השגחה; וכשהיה בן עשר הוחזר למשמורת סבתו, שבשנת 2004 התמנתה כאפוטרופוס נוספת על המשיב.

בית המשפט סיכם וקבע, כי בשים לב למחלת המנוחה ולהשפעתה עליה, היא הייתה תלויה באופן "מקיף ויסודי" במבקש, כך שמצטיירת תמונה כוללת, שלפיה הצוואה נעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, אף אם המבקש לא גרם בזדון לתלות המנוחה בו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, שדחה את העירעור, בעומדו על כך שפסק הדין של בית המשפט לעינייני מישפחה מבוסס, בעקרו של דבר, על היתרשמות בלתי אמצעית מעדים, ועל מסקנות המומחה מטעם בית המשפט.

...

הדברים נכונים ביתר שאת, בהינתן קביעת המומחה עצמו, שלפיה מחלת המנוחה מתבטאת במצב אשר "אינו גורם בהכרח לליקוי קוגניטיבי קבוע ואחיד". בנסיבות אלו, קיים כאמור קושי ניכר, לבסס מסקנה בדבר אי-כשירות המנוחה בזמן עשיית הצוואה, על עצם קיומה של מחלתה.

בנסיבות אלו, אינני סבורה כי אף באשפוזי המנוחה, כאמור, יש כדי להוביל למסקנה בדבר היעדר כשירותה בעת עשיית הצוואה, בשים לב לכך שהצוואה נעשתה, כמפורט לעיל, בחלוף כחודשיים לאחר שחרורה מאשפוז, וכתשע שנים לפני האשפוז הבא.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רמ"ש 37707-12-21 פלוני נ' בית בלב בע"מ ואח' לפני כבוד השופט נפתלי שילה המבקש פלוני ע"י ב"כ עוה"ד שרון ליכט פטרן ורעות **** המשיבים 1.בית בלב בע"מ ע"י ב"כ עו"ד גלית בונה 2.האפוטרופוס הכללי במחוז תל-אביב ע"י ב"כ עו"ד בת אל צידון 3. אלמוני 4. אלמונית 5. פלמוני ע"י ב"כ עו"ד אייל בן יהודה באום 6. פלונית פסק דין

באותו מקרה, דחה בית המשפט את טענות בית בלב לפיה היות שהמבקש עבד בבית בלב וייתכן שהשפיע על אותו מנוח יש לפסול את הצוואה וקבע שאין בכך בכדי להצדיק את ההיתנגדות ולכן קיים השתק פלוגתא ביחס לתיק דנן.

המשיבים 1-2 היתנגדו לבקשה וביום 11.10.21 דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש לדחיית ההיתנגדות על הסף ואף הורה כי לאור חזקת ההשפעה הבלתי הוגנת במקרה דנן, שעה שהמנוחה היתה תחת חסות המבקש, נטל הבאת הראיות הראשוני חל על המבקש ועליו להגיש את ראיותיו ראשון ולאחריו יגישו המשיבים את ראיותיהם (להלן: ההחלטה).

באותו מקרה דחה בית המשפט את ההיתנגדות של בית בלב שטענה טענות זהות לטענות כאן לפיהן המנוח היה נתון להשפעה בלתי הוגנת מצד המבקש שעבד בבית בלב.

זאת, מאחר שהטענה שנטענה בתיק האפוטרופסות לפיה מסמכים שונים כגון הצוואה נחתמו בהסכמת המנוחה, לא סותרת את הטענה להשפעה בלתי הוגנת מצד המבקש כלפי המנוחה או את מעורבתו בעריכת הצוואה ויתר הטענות שהועלו בהתנגדות.

...

"די בה כדי שנסבור שהכף נוטה לטובת זכות עמידה, לטובת הצורך לברר". לא קיים גם השתק שיפוטי שהרי, השתק שיפוטי נועד למנוע "זגזוג בטענות עובדתיות". גם אם "יש סתירה בין הגילוי הרפואי שביצעה בית בלב לבין סברתה על השפעה בלתי הוגנת, גם אז לא היו הדברים עולים כדי השתק שיפוטי, קרי טענה גורפת עובדתית סותרת באותו הליך לעניין שבמחלוקת." תמצית טענות המבקש יש לקבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור לגופו ולבטל את ההחלטה משלושה נימוקים: היעדר זכות עמידה, השתק שיפוטי והשתק פלוגתא.

אני סבור כי יש מקום לפרשנות ליברלית במקרים מיוחדים, כשנסיבות המקרה הן יוצאות דופן".

מאידך, יש לדחות את בקשת המבקש בכל הנוגע להחלטת בית המשפט קמא לפיה הוא יחל בהבאת הראיות.

סיכומו של דבר: בקשת רשות הערעור מתקבלת ואף הערעור מתקבל בחלקו ובית בלב לא יהיה צד להליך בבית המשפט קמא.

טענות הבן -המתנגד לקיום הצוואה הבן טוען שיש לפסול את הצוואה מחמת אי כשירותה של המצווה, השפעה בלתי הוגנת, מעורבות הבת בעריכת הצוואה ופגם צורני.

כן מצאתי שיש לדחות את טענות הבן לפגם פרוצידוראלי המשפיע על תוקפה של הצוואה, להשפעה בלתי הוגנת מצד הבת ומעורבות פסולה בעריכת הצוואה.

"כיצד ועל יסוד מה עשוי בית-המשפט לקבוע, שהמצווה היה תלוי בנהנה, וכי תלותו הייתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת? בפסיקה נעשה שימוש בביטוייה המוכרים של התלות כבאבני-בוחן, שבית-המשפט עשוי להסתייע בהן בבואו להכריע בשאלה זו. ארבעת המבחנים העקריים הם: מבחן העצמאות; מבחן הסיוע; מבחן הקשר עם בני-אדם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה." דנ"א מרום עמ' 827.

במסגרת הליך הפש"ר - הסתלקות הבן מעזבון אביו בוטלה, כפי שהבהירו ב"כ הצדדים: ב"כ הצדדים: לשאלת בית המשפט נבהיר, שמאחר והמתנגד הוא פושט רגל, הוגשה בקשה לידי הנאמן לבטל את הויתור שלו לטובת אמו והבקשה אושרה ועל כן, תיק הכנוס אמור לקבל רבע משווי הדירה ורבע מהכספים שהיו בעזבון האב, דהיינו הנאמן בשם המתנגד, זכאי לקבל את חלקו של המתנגד בעזבון האב והמחלוקת פה היא בעצם חלקו בעזבון האם.

...

בסעיף 3 לצוואה הבהירה המנוחה מדוע היא מדירה את בנה (להלן: "הבן") מצוואתה: "בצער רב בלב כבד בתום התלבטות ולאחר שיקול דעת החלטתי להדיר מצוואתי אחרונה זו את בני אלמוני הנושא ת.ז ..... הנימוקים להחלטתי זו, הינם כדלקמן: הפקרתי ממועד פטירת בעלי, אביו. אי מתן סיוע, אי נוכחות והתעלמות מוחלטת בטיפול בצרכיי במהלך התקופה הארוכה והקשה שעוברת עלי שגורמים לי לשברון לב" טענותיו המרכזיות של הבן הן כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה לאור מצבה הבריאותי וכן טוען להשפעה בלתי הוגנת מצד הבת.

רצון המנוחה שוכנעתי כי הצוואה משקפת את רצונה של המנוחה וכלל בסיסי הוא שיש לקיים את רצון המת.

לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, נחה דעתי כי הצוואה משקפת את רצון המנוחה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה ט.ב מיום 20.7.20 נדחית.

האם יש ליתן צו לקיום צוואה שהוגשה על ידי שני ילדיו של המנוח במסגרתה צווה את מלוא רכושו לשני ילדיו או שמא, יש לקבל את היתנגדות אחייניתו של המנוח, לה צווה המנוח חלק מסוים מרכושו במסגרת צוואה קודמת? אלו השאלות העומדות להכרעה.

הצדדים נשמעו בפניי, הוגשו סיכומים ובשלה העת ליתן פסק דין זה. ב' - טענות הצדדים: להלן עיקר טענות הנתבעת (המתנגדת): הצוואה היא תולדה של השפעה בלתי הוגנת של התובעים על המנוח, שפעלו כדי שהנתבעת לא תירש דבר מתוך עזבונו.

עוד נפסק, כי לצורך פסילת צוואה מכוח השפעה בלתי הוגנת, אין די בהשפעה שגרתית, אלא על בית המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי-הוגן בה, וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותו מרכיב (ר' למשל ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331 (1995)); ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מחקשווילי, פ"ד נד(2) 337, 342 (2000); ע"מ (ת"א) פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 6.4.09)).

עם זאת, אף אם תקום החזקה, יש בה אך כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל מבקש הקיום, בעוד שנטל השיכנוע להוכחת הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת ימשיך לרבוץ על המתנגד לצוואה, וזאת על פי מאזן ההסתברויות (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 372 (1976); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן: דנ"א מרום)).

אשר על כן, הטענה כי הצוואה היא תולדה של השפעה בלתי הוגנת נדחית מכל וכל.

...

אשר על כן ומכל המקובץ, הריני להורות: ההתנגדות נדחית וניתן צו לקיום צוואתו של המנוח.

הנתבעת תשלם שכ"ט ב"כ התובעים בסך של 50,000 ₪ לכ"א, ובסה"כ 100,000 ₪.

הנתבעת תשלם את מלוא הוצאות המשפט, כאמור בסעיף 42 לעיל.