לאחר דין ודברים בין הצדדים, נרשמה אמונה כבתו, והוסכם כי "לצורך הסדרת מעמדה של [אמונה] תוכח תחילה זהותה של אם הקטינה וקבלת הסכמתה להסדרת מעמדה של הקטינה, ולאחר מכן, המבקש יפעל להנפקת דרכון זר לקטינה והגשת בקשה לועדה הבינמשרדית לקבלת מעמד מטעמים הומנטריים". בהתאם להסכמת הצדדים – נמחקה העתירה.
בתגובה טען פיליפ, כי פנה לשגרירות ארצות-הברית, אך זו סירבה להנפיק דרכון לאמונה מפני שתעודת הלידה שהונפקה על-ידי הקהילה אינה מוכרת, ונידרש אישור לידה מטעם משרד הפנים.
העותרים טענו, כי בעקבות פסק הדין נסללה הדרך להעניק לאמונה אזרחות; המשיב גרס, כי עליהם לפעול להנפקת דרכון אמריקאי, ולאחר מכן לפנות לועדה הבין-משרדית בבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומנטריים – בהתאם למתווה שעליו הסכימו הצדדים בעתירה המנהלית.
לאחר שנשמעו טענות הצדדים, הוצאנו צו על-תנאי, המורה למשיב "לבוא וליתן טעם מדוע לא יעניק אזרחות ישראלית לעותרת 1, עם היתאזרחות אביה, העותר 2, חרף העובדה שנולדה בישראל ולא יצאה כלל מגבולות הארץ".
לאחר שניתן צו על-תנאי, הגיש המשיב תצהיר תשובה, שבו ציין כי לאחר בחינת הערות בית המשפט, הוחלט להעניק לאמונה רישיון לישיבת קבע, אשר יאפשר לה בחלוף פרק זמן מסוים להגיש בקשת היתאזרחות בהתאם לסעיף 5 לחוק האזרחות.
...
משלא מצאנו את מבוקשנו בלשון החוק, נפנה לתכליתו.
על יסוד האמור, סבורני כי אין הצדקה להבחין בין קטין שמעמדו אינו מוסדר, לבין קטין שמחזיק ברישיון ישיבה על-פי חוק הכניסה לישראל.
סוף דבר
כאמור לעיל, שיג ושיח בין ב"כ הצדדים, בהמלצתנו, לא הביאם לעמק השווה.
