מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים
תיק 1233054/4
בבית הדין הרבני האיזורי אשקלון
לפני כבוד הדיינים:
הרב ישי בוכריס – אב"ד, הרב בן ציון ציוני, הרב עודד מכמן
התובעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד שרית ישר)
הנתבע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד אלי אביב)
הנידון: הפסד כתובה באישה שתבעה גירושין בטענת אלימות ועוברת על דת
פסק דין
"
הנתבע הואשם והורשע ואף ישב בכלא שקמה בגין אלימות, כלפי בנותיו המסמכים מצויים בכתב התביעה.
כראיה לדבריה ציינה את פס"ד תיק 909702/2 , בית הדין הרבני הגדול נפסק: "כבר כתבנו בפסקי דין אחדים שגם לפי רבינו ירוחם, אם מתברר שמה שהביא את האישה לרצון להתגרש - אלו מעשיו של הבעל, והוא זה שגרם לגירושין, יהיה הבעל חייב הן בעיקר כתובה והן בתוספת."
ומשכך בענייננו יש לידון האם בכה"ג נקרא שהבעל במעשיו גרם לגירושין.
אולם מה דין הכתובה בכה"ג,
בתשובות הגאונים תשובת "שערי צדק" (ח"ד שער ד' סי' מ"ב) תשובת ר' יוסף בן אביתור (במודפסות בקיצור סי' קל"ה) נכתב :
"וששאלתם, אשה שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי שהוא מכה אותי ומצער אותי ונימצא הדבר אמת ובקשה ממנו גט כופין אותו ליתן גט או כופין אותה לישב תחת בעלה, ואם מצער אותה בחנם תצא בכתובתה כולה או לא. הוו יודעין שאם נתקיים הדבר בעדים שהיכה אותה פעם ופעמים, חייבין בית דין להוכיחו על כך, ולומר לו הוי יודע שאי אתה רשאי להכותה, ואם שנית באולתך תצא בכתובתה, ומשהין אותה עמו על יד נאמן, ואם שנה באולתו תצא בכתובתה, שכך אמרו חכמים לחיים נתנה ולא לצער נתנה, ואם אמרה היא איני רוצה להשהותו על יד נאמן (כן נראה מסוף התשובה), משפטה כמשפט מורדת ונוטלת נדונייתה ויוצאה, ואעפ"י שנימצא הדבר אמת, שהיכה אותם פעם ופעם כמו שפרשתם, אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה עד שיתרו בו בית דין וזקני הקהילה ויאמרו לו הוי יודע שמקויים עליך בשטר כתובתה שתכבדנה ותזוננה, כדכתב בכתובתה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון, וכשמקבל עליו התראה ומשהין אותו על יד נאמן, אם מעיד אותו נאמן ששנה באולתו, מגבין לה כתובתה עד הינה."
העולה מדברי תשובה זו, שגם כאשר הייתה ראיה בעדים שהיכה אותה, על בית הדין להוכיח אותו ולהתרות בו שאם ישנה באוולתו יפסידוהו וישלם כתובתה, ורק אם המשיך בדרכו הרעה לאחר ההתראה ויש עדות לכך ישלם כתובתה, אולם כאשר נמצא הדבר אמת, שהיכה אותה באופן חד פעמי, אין אנו כופין את הבעל ליתן לה גט ולהגבותה כתובתה ללא התראה.
יעוין בשולחן ערוך אבן העזר הילכות כתובות סי' קטו סעיף ד':
" איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: ..., או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות העובדי כוכבים הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (ורגילה בכך) (רשב"א סי' תקע"א), או שהיתה משחקת עם הבחורים, ... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תישבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצווה עליו שיוציאנה. הגה: .... אישה הרגילה להתייחד עם עובד כוכבים, נקראת עוברת על דת (ת"ה סי' רמ"ב)."
בפד"ר ח"א עמ' 338, בפס"ד מהרבנים הגר"י עדס ז"ל הגרי"ש אלישיב שליט"א והגרי"ב ז'ולטי ז"ל ביארו את יסוד הדין בעוברת על דת, וכתבו:
"עיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקילקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה", עכ"ל.
וראה חלקת מחוקק סי' קטו ס"ק יח:
"מ"מ מצווה עליו שיוציאנה. זה הוא דעת הראב"ד, וכן הוא במרדכי, ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצווה רק רשות כמו שאין מצווה שלא למחול על קינויו, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א דין ט"ז עוברת על דת משה, וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רוצה לא יוציא, והא דאמרינן בסוף המיגרש דמצוה לגרשה, אפשר דמיירי התם דפרוצ' ביותר דפרומ' משני צדדיה ורוחצת וכו' כדאיתא התם, מיהו בפ"י מה"ג כתב הרמב"ם ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרו' מצווה לגרשה, וסיים הרמב"ם פכ"ד מה"א בדין הנ"ל ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה, שהכתוב' מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפיד' אלא על בנות ישראל הצנועו', אבל אלו הפרוצו' אין להן תקנה, אלא תהא קלה בעיניו להוציא' עכ"ל. ונראה אם אין מוציא אותה והיא מיתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עימה בלא כתוב', וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו."
וראה בית שמואל סי' קטו ס"ק כ':
"אישה הרגילה וכו'. ע' בת"ה שם כתב יחוד הוא ד"מ ילפינן מקרא כמו שילפינן פרוע ראש, ומבואר שם אפילו יחוד פ"א אחר התראה הוי עוברת עד"מ, אלא אם מחמת משא ומתן שלה נתיחדה, אז דוק' כשרגילה לעשות כן הוי עוברת עד"מ ולא בפ"א."
ובבית שמואל סי' קטו ס"ק לד:
"גם כתבתי לעיל דהיא עוברת ע"ד כשנתייחדה עם א' דיחוד מן התורה אסור, א"כ אפילו אם לא זנתה, מ"מ היא עוברת ע"ד, ועיין ב"י שכתב אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא, משמע אפי' אינו בעין קאמר דלא הפסיד', וליתא, כי כל דבר שאינו בעין הפסידה".
כתב התרומת הדשן (סי' רמב), וז"ל:
"הא קמן דמתייחדה מרצונה מקרי עוברת על דת. כ"ש הנסתרת עם הנכרים... אפילו אי לא הוי נסתרה ומתייחדת מרצונה, אלא שגרמה כמה פעמים ע"י הקפותה ובלבוליה שנחבשת בין הנכרים בלתי שומר, ומעיד להחשיבה כמזיד להתייחד כדאמרינן פרק השולח... כיון דרגילי בהכי, כמו שמסרו את עצמם מרצונם ושנו ושלשו. וא"כ הואיל וחשיב עוברת על דת, מצווה לגרשה. ואם אינו מוציאה נקרא רשע, ופשיטא דאכה"ג לא תיקן הגאון".
מבואר בתה"ד שאישה המתייחדת מרצונה עם גבר זר נקראת עוברת על דת, ומצוה לגרשה, ויכול בעלה לגרשה אפילו בעל כרחה, ואין בזה חדר"ג. כמו כן, אישה אשר כמה פעמים מעמידה את עצמה במצב שבו תיאלץ בסופו של דבר להתייחד עם גבר זר - אפילו בנגוד לרצונה - נקראת אף היא עוברת על דת. הלכה זו קיימת ביחס לכל גבר שהוא, ק"ו אם אינו מוגדר כאדם כשר.
אמנם טענת המבקשת הנה כי הייתה אלימות מילולית ופיזית אולם לבית הדין לא הוצגה שום ראיה התומכת בטענת המבקשת , האלימות החד פעמית כנגד האישה כתוצאה מדחיפה היתה בתחילת חיי הנישואין והעובדה שהמשיכה לחיות עימו שנים ארוכות לאחר מכן מגלה שכנראה לא חששה ממנו.
...
היא זו שיזמה את הגירושין, הוא נעתר לכך למרות שהיה מעוניין בשלו"ב.
על טענת התובעת כי הגיש תביעה לפירוק שיתוף השיב הנתבע כי התובעת הגישה תביעות בבימ"ש לעניני משפחה והיתה נחושה בסירובה לשוב לשלו"ב, ואעפ"כ למרות תביעתו לא לחץ בנושא כי רצה שלו"ב.
מאז המקרה בסיני (הבגידה הראשונה לדבריו) דיברה התובעת על רצונה להתגרש.
ובבית יוסף (סו"ס קנ"ד) כתב וז"ל:
"מצאתי בתשובת רבינו שמחה, המכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סב, ב), והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך (סנהדרין נח, ב ורש"י שם ד"ה קץ ידא), ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתובה. ואח"כ כתב תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה, אנו מסכימים להיות מנודה, ויעשוהו ע"י גוים לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך (גיטין פח, ב), ואפילו לשמואל שאמר בפרק המדיר (עז, א) עד שיכופוהו להוציא יכופוהו לזון, הני מילי מזונות, שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה, אבל להכותה ולבזותה, שענייה זו מסורה בידו, ואין בידינו לעשות תקנה לדבר, אפילו שמואל מודה. ואפילו בההיא גופא דזן ומפרנס כרב קיי"ל, ואפילו קיבלה עליה, יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה. וכן כתב בהגהות אשיר"י פרק המניח את הכד (סי' י') בשם אור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא סי' קסא) וזה לשונו: אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה, ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה, וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע"י גוים עשה מה שישראל אומרין לך עכ"ל. ועיין בתשובות (הרשב"א המיוחסות) להרמב"ן סימן ק"ב וכתבתיה בסוף סימן ע"ד (קי.). ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."
כלומר לדעת רבינו שמחה אף כופין אותו ואפילו ע"י גויים, אולם הב"י סבר כדבריו בסי' עד שיוציא ויתן כתובה אך אין כופין אותו.
יעוין בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סי' קטו סעיף ד':
" איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: ..., או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות העובדי כוכבים הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם (ורגילה בכך) (רשב"א סי' תקע"א), או שהיתה משחקת עם הבחורים, ... בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה. ואם רצה לקיים אותה אח"כ, אין כופין אותו להוציאה, מכל מקום מצוה עליו שיוציאנה. הגה: .... אשה הרגילה להתייחד עם עובד כוכבים, נקראת עוברת על דת (ת"ה סי' רמ"ב)."
בפד"ר ח"א עמ' 338, בפס"ד מהרבנים הגר"י עדס ז"ל הגרי"ש אלישיב שליט"א והגרי"ב ז'ולטי ז"ל ביארו את יסוד הדין בעוברת על דת, וכתבו:
"עיקר הטעם של עוברת על דת הוא לא משום מעשה העבירה, אלא משום דבמעשיה היא גורמת להפרעה ולקילקול בחיי המשפחה התקינים בינה לבין בעלה", עכ"ל.
וראה חלקת מחוקק סי' קטו ס"ק יח:
"מ"מ מצוה עליו שיוציאנה. זה הוא דעת הראב"ד, וכן הוא במרדכי, ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצוה רק רשות כמו שאין מצוה שלא למחול על קינויו, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א דין ט"ז עוברת על דת משה, וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא, אלא אם רוצה לא יוציא, והא דאמרינן בסוף המגרש דמצוה לגרשה, אפשר דמיירי התם דפרוצ' ביותר דפרומ' משני צדדיה ורוחצת וכו' כדאיתא התם, מיהו בפ"י מה"ג כתב הרמב"ם ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרו' מצוה לגרשה, וסיים הרמב"ם פכ"ד מה"א בדין הנ"ל ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה, שהכתוב' מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפיד' אלא על בנות ישראל הצנועו', אבל אלו הפרוצו' אין להן תקנה, אלא תהא קלה בעיניו להוציא' עכ"ל. ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתוב', וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו."
וראה בית שמואל סי' קטו ס"ק כ':
"אשה הרגילה וכו'. ע' בת"ה שם כתב יחוד הוא ד"מ ילפינן מקרא כמו שילפינן פרוע ראש, ומבואר שם אפילו יחוד פ"א אחר התראה הוי עוברת עד"מ, אלא אם מחמת משא ומתן שלה נתיחדה, אז דוק' כשרגילה לעשות כן הוי עוברת עד"מ ולא בפ"א."
ובבית שמואל סי' קטו ס"ק לד:
"גם כתבתי לעיל דהיא עוברת ע"ד כשנתייחדה עם א' דיחוד מן התורה אסור, א"כ אפילו אם לא זנתה, מ"מ היא עוברת ע"ד, ועיין ב"י שכתב אבל נדוניא לא הפסידה דהוי כמו חוב בעלמא, משמע אפי' אינו בעין קאמר דלא הפסיד', וליתא, כי כל דבר שאינו בעין הפסידה".
כתב התרומת הדשן (סי' רמב), וז"ל:
"הא קמן דמתייחדה מרצונה מקרי עוברת על דת. כ"ש הנסתרת עם הנכרים... אפילו אי לא הוי נסתרה ומתייחדת מרצונה, אלא שגרמה כמה פעמים ע"י הקפותה ובלבוליה שנחבשת בין הנכרים בלתי שומר, ומעיד להחשיבה כמזיד להתייחד כדאמרינן פרק השולח... כיון דרגילי בהכי, כמו שמסרו את עצמם מרצונם ושנו ושלשו. וא"כ הואיל וחשיב עוברת על דת, מצוה לגרשה. ואם אינו מוציאה נקרא רשע, ופשיטא דאכה"ג לא תיקן הגאון".
מבואר בתה"ד שאשה המתייחדת מרצונה עם גבר זר נקראת עוברת על דת, ומצוה לגרשה, ויכול בעלה לגרשה אפילו בעל כרחה, ואין בזה חדר"ג. כמו כן, אשה אשר כמה פעמים מעמידה את עצמה במצב שבו תאלץ בסופו של דבר להתייחד עם גבר זר - אפילו בניגוד לרצונה - נקראת אף היא עוברת על דת. הלכה זו קיימת ביחס לכל גבר שהוא, ק"ו אם אינו מוגדר כאדם כשר.
הכרעה
סוף דבר במקרה העומד לפנינו בתיק זה, האשה היא זו שיזמה את הגירושין, היא זו שהגישה את התביעה, הבעל רצה בתחילה שלום בית ורק כשנה לאחר הגשת תביעת הגירושין הסכים אף הוא לכך, ולכאורה הווי בגדר של יצאו הגירושין ממנה.
