ביצוע פסק דין נדחה לאחר מתן צו פינוי ובנייה

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"מ 5044/21 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ג' קרא המערער: **** אוקנין נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון 2. חלמיש - חברה ממשלתית עירונית לדיור שקום והתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו בעת"מ 13135-07-21 מיום 8.7.2021 שניתן על ידי כב' השופטת יעל בלכר; בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין; בקשת המשיב 1 לדחיית העירעור על הסף

וכך נקבע בפסק הדין: "בקשה של המשיב 2 לשפעול תיק ההוצל"פ לבצוע פסק הדין לפינוי משנת 2009 שניתן בתביעה שהגישה חלמיש נגד העותר לבית משפט השלום בתל-אביב, איננה החלטה מנהלית שמקימה סמכותו של בית משפט זה לפי סעיף 5(1) לחוק, בודאי לאור הסעדים המבוקשים". טענות הצדדים טענתו המרכזית של המערער היא כי פעולת חידוש הליכי הפינוי, לאחר שהפינוי בוטל (כך לטענתו); תיק ההוצאה לפועל ניסגר; וחלוף הזמן וההסכמות שקבלו תוקף של פסק דין – מהוה פעולה מינהלית חדשה לכל דבר ועניין.

לעמדת המשיב, ההחלטה הנתקפת בעתירה היא צו פינוי שניתן בהמשך ובהתבסס על פסק הדין לפינוי העומד נגדו עוד משנת 2005.

...

דיון והכרעה דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות האזרחיות בצירוף תקנה 34 לתקנות המינהליות.

עם זאת ולפנים משורת הדין, מצאנו כי יש מקום להורות על עיכוב מועד ביצוע צו הפינוי ב-30 ימים, וזאת כדי לאפשר למערער להתארגן לפינויו מהדירה וכדי לאפשר לו למצות הליכים, ומבלי שיש בכך משום חיווי דעה לגופו של עניין.

סוף דבר, הערעור נדחה ועמו נדחית הבקשה למתן צו ביניים.

ביום 27.7.2022 הגיש המשיב בקשה בהולה לעיכוב ביצוע ובאותו היום ניתנה החלטת כב' הרשמת לפיה נדרשה תגובת המבקשת וצויין "למען הבהירות יובהר, כי ניתנה הוראה לבצוע פינוי בלבד, ללא רכיב של הריסה". ביום 27.7.2022 שב והגיש המשיב הבהרה לבקשתו למתן צו עיכוב ביצוע הפינוי ובאותו היום ניתנה החלטת כב' הרשמת לפיה נידרשת תגובת המבקשת ושוב צויין "בהחלטה מיום 1.6.2022 ניתנה הוראה לבצע פינוי של המקרקעין ולא ניתנה הוראה לבצוע הריסה". ביום 4.8.2022 הגישה המבקשת תגובה לבקשה לעיכוב הליכי פינוי ובהמשך, ביום 7.8.22, הגישה המבקשת לבקשת הרשמת הבהרה.

ביום 8.8.22 ניתנה החלטת הרשמת: "מובהר כי הוראתי לזוכה היא לבצע פינוי בלבד ולא הריסה. כמו כן מובהר לחייב כי כל בקשה לעכב ביצועו של פסק דין, יש לפנות לבית משפט מוסמך". ואכן, המשיב הגיש לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בקשה אשר נדחתה ביום 29.8.22 לאחר שהתקיים דיון בבית המשפט במעמד הצדדים.

עוד טוענת המבקשת כי אין כל משמעות להליך פינוי ללא הריסה של הבניה שביצע המשיב במקרקעי הציבור אליהם פלש ואשר אותם יש לפנות לפי הוראות פסק הדין.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ועפ"י הסמכות הנתונה לי בתקנה 120(א) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור מתקבלת כמו גם הערעור גופו.

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב: "מוצע לתקן את חוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958, ולקבוע כי פסק דין לפינוי או לסילוק יד ממקרקעי ציבור שניתן לטובת המדינה, יהיה ניתן לבצעו בדרך שבה מבוצע צו לפינוי קרקע לפי סעיף 4 לחוק ממקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א-1981, ולא דרך ההוצאה לפועל כפי שקבוע היום. תיקון זה מוצע, בין השאר, בעקבות מסקנות והמלצות הצוות להתמודדות עם פלישות למקרקעי ציבור, בראשות המשנה לפרקליט המדינה לעניינים אזרחיים, אשר הוקם בידי היועץ המשפטי לממשלה בשנת 2012" (הצעת חוק התיכנון והבניה (תיקון מס' 109), התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה 1426, 1453).

בעוד שסעיפים 4, 5 ו-5א לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) מציבים תנאים לבצוע צו מינהלי לסילוק יד (ולכן יש לפרש אותם בצמצום); צו שניתן בלא שהיה לתופס יומו בבית המשפט, סעיף 6א לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין) מסדיר את האפשרות לבצע סעד עצמי לבצוע פסק דין סופי שהורה על סילוק יד, לאחר שהיה לתופס יומו בבית המשפט.

על בסיס הסדר זה דחה בית משפט השלום טענה של בת מישפחה שיש לנהל נגדה תובענה נפרדת לאחר שניתן פסק דין לפינוי בקבעו: "משמעות קבלת עתירתה של התובעת הנה כי בכל פעם בו יינתן פסק דין לפינוי, לאחר ניהול הליכים כנגד מחזיק, צפוי בעל המקרקעין לתביעות אין סופיות של כל בן מישפחה שכף רגלו דרכה באותם מקרקעין, גם במקום שבו אין לאותו קרוב מישפחה זכות כלשהיא באותם מקרקעין. מדובר בתוצאה בלתי סבירה בעליל, אשר תוביל לריבוי הליכים, ייקור עלויות עסקה ועינוי דין לבעלי זכויות במקרקעין" (ת"א (שלום ראשל"צ) 1832-08 מוגילנר נ' מדינת ישראל-מנהל מקרקעי ישראל, פסקה (24.5.2010)).

...

סוף דבר התוצאה הבלתי נמנעת היא שיש לדחות את בקשתו של המבקש לסעד זמני, ושיש לאפשר למשיבה לבצע את הפינוי מכוח ההתראה שנתנה לו. עם זאת, כדי ליתן למבקש שהות מספקת להתארגן, כמו גם לנקוט הליך ערעורי מתאים נגד החלטה זו (ועליו לנקוט הליך כזה ללא דיחוי ככל שיבחר לנקוט אותו, ואיני מביע עמדה), ניתנת לו ארכה להמשיך להתגורר בנכס עד ליום 15.3.2023.

בו ביום הגיעו הצדדים להסכמה שקבלה תוקף של פסק דין, שלפיה העותר יפנה את המיגרש באופן עצמאי עד ליום 11.4.2022 – שאם לא כן "ייכנס צו הפינוי לתוקף ו-60 הימים העומדים לרשות [המשיבה] לבצוע הצוו ייספרו מחדש החל מיום 12.4.2022". במסגרת ההודעה המשותפת שהוגשה לבית המשפט מסר העותר כי הוא מאשר שאין לו זכויות כלשהן במקרקעין; כי הארכה שניתנה לו לפינוי המקרקעין היא "ארכת חסד"; וכי לא יהיו לו טענות כלפי המשיבה.

עוד הוזכר בפסק הדין כי "בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות של בתי משפט אזרחיים שניתנו בסמכות". לאחר דחיית העתירה בבג"ץ 8263/22 פנה העותר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בבקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (רע"א 15268-12-22, השופט ג' גדעון).

ממילא, טוענת המשיבה, אין בעובדה שקיימת התכנות תכנונית כלשהיא כדי להוביל למסקנה שיש לבטל את צו הפינוי; ולדבריה, משעה שביצוע הצוו נדחה שוב ושוב לבקשת העותר "הרי שלא ניתן לטעון גם זו הפעם כי האופק התיכנוני קרוב ומחייב את דחיית המועד פעם נוספת". לטענת המשיבה, יש לדחות את העתירה גם על בסיס ההלכה שלפיה בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על הערכאות האזרחיות המוסמכות.

יתרה מכך, בקשה למתן רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין נדונה כערעור והתקבלה, ודבריו של השופט א' רובינשטיין שם, יפים גם לענייננו: "המצב של עצלתיים בביצוען של תכניות, כמו במקרה זה, הוא רעה חולה, ונשוב לכך. אך אין מרפאים רעה חולה ברעה חולה לא פחות, בפתיחת פתח להפקרות, ל'איש הישר בעיניו יעשה'; שהרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ברוחב יריעתו, ללמד - כביכול - על הכלל יצא. משמעות פסק הדין, אם יעמוד על כנו, הוא כי כל החפץ ליטול את השם ייטול. קרי, בכל מקום, ואין זה המקום היחיד בישראל, שבו ישנה איטיות (לעתים מרגיזה ואף מקוממת) בהליכי בניה, יבנה הבונה כחפצו, ומשתבוא גאולת הליכי התיכנון יבוא גם יום 'עשיית סדר' בבניה הלא חוקית; ועד אז - כך עולה - ישגשגו המבנים הבלתי חוקיים, גדולים וקטנים. אחריותו של בית המשפט גדולה מזה. על כן לא נוכל ליתן יד לכך" (רע"פ 2885/08, 22.11.2009).

...

בתשובתה טוענת המשיבה כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר, שפלש למקרקעי ציבור, ו"הוסיף והמשיך בבנייה לאחר שנמסרו לו התראות, כאשר בשטח נמצאו כלונסאות בלבד, ואף לאחר שהתחייב כי יחדל לבנות, עד שלבסוף הקים מבנה מגורים בן שלוש קומות".

מכאן שיש לדחות את העתירה בהינתן ההלכה שלפיה בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על ערכאות אחרות; זאת למעט מקרים יוצאי דופן שבהם מתגלה טעות בסיסית שיורדת לשורש העניין או שרירות קיצונית (ראו מני רבים: בג"ץ 8035/22 חליחל נ' רשות מקרקעי ישראל (8.12.2022); בג"ץ 7189/22 עלי נ' זר, כונס הנכסים (20.12.2022)).

סוף דבר.

העתירה נדחית.

ביום 23.04.2017, ניתנה החלטת בית המשפט העליון הדוחה את בקשת רשות העירעור, וכפועל יוצא נדחתה גם בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין של הפינוי.

הנתבעים פתחו ביום 26.11.2018 תיק הוצאה לפועל כנגד מאהר לבצוע פסק הדין של הפינוי (תיק הוצל"פ מספר 528444-11-18) אולם חרף אורכות שניתנו לבקשת מאהר לצורך פינוי הנכס מרצון, הוא לא פינה את הנכס והמשיך להחזיק בו. ביום 16.03.2019 הוגשה תביעה זו שבפניי אליה צורפה בקשה לסעד זמני למתן צו עיכוב של הליכי הפינוי עד לבירור התובענה.

לא ניתן להשתחרר מהתחושה כי יוזם התביעה דנן ומי שמניע את ההליך שבפניי כולו הוא לא התובעת עצמה, אם כי מאהר, אשר מנסה להיתחמק מפני הליך הפינוי, או חכם, אשר טוען כעת כי הוא זה אשר ניהל את הנכס בעבור אימו, בניסיון כאמור "לערער" על פסק הדין של הפינוי לאחר שתמו כל הליכי העירעור עליו.

התובעת אינה יכולה להיבנות מהטענה כי בעלה מחמוד המנוח שכר את הנכס בשכירות משנה בשנת 1966 וכי הדין החל על השכירות הוא הדין הירדני אשר לטענתה, בנגוד לדין הישראלי, מתיר אפשרות של שכירות משנה בדיירות מוגנת.

...

סוף דבר בנסיבות אלה, אני קובע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הינה בעלת זכויות בנכס או כי היא זכאית לזכויות כלשהן בו. בנוסף, התובעת לא הוכיחה כי היא לא ידעה על ההליכים המשפטיים הקודמים או על ההסכם משנת 2008 וכי היא הודרה מהם.

מכל אלו, אני מורה על דחיית התביעה לפסק דין הצהרתי וכפועל יוצא הנני דוחה את התביעה למתן צו מניעה קבוע.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 35,000 ₪.