ביצוע פסק דין לפינוי בהוצאה לפועל בשל אי קיום צו הפינוי

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בת"א – יפו (כב' השופט סג"נ עמית יריב) מיום 31.10.21 בתפ"ח 52029-07-21 ולפיה נדחתה בקשת המבקשת - הנתבעת לביטול פסק דין שניתן נגדה במעמד צד אחד ביום 18.10.21 בהיעדר הגנה.

פסק הדין ניתן לבצוע כפסק דין של פינוי בהוצאה לפועל, ללא צורך בהתראה נוספת.

משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות הבקשה לביטול".

טענת המבקשת לפיה אין בחברה עובד בשם ויצמן כפי שנכתב בתצהיר השליח, היא טענה "כבושה" שהועלתה לראשונה ע"י המבקשת רק לאחר שבימ"ש קמא דחה את הבקשה לביטול פס"ד, וזאת במסגרת "בקשה חוזרת לביטול פסק דין" - הליך שלא קיים במחוזותינו .

...

ב) לא שוכנעתי כי היה מקום לבטל פסק הדין מחובת הצדק.

בסיכומו של דבר, אני סבורה כי במקרה דנן, פעל בימ"ש קמא מכוח סמכותו ובחן את סיכויי ההגנה ומצא כי אין סיכויי הגנה לכאוריים באופן המצדיק את ביטול פסה"ד שניתן כדין.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, יש ליתן רשות ערעור ולדחות הערעור לגופו.

פיצוי בסך 56,000 ₪ בהתאם להוראות סעיף 23 בהסכם השכירות בגין איחור בפנוי מיום 15.8.19 ועד ליום 5.12.19 לפי 500 ₪ בגין כל יום איחור.

מכתבים אלו זוכים למענה של ב"כ התובעים רק ביום 2.6.19 ובו עולה לראשונה טענת התובעים בעיניין השמוש העיסקי בחלק מהמושכר ומיד יש בו הודעה על בטול הסכם השכירות כתוצאה מהפרה זו. יתר האמור במכתב רצוף הכחשות קיומם של הליקויים או תלונה על הזדרזות יתר של הנתבע לתקנם על חשבונו.

מכתבים אלו אינם זוכים למענה אך תביעה לפינוי המושכר מוגשת כנגד הנתבע ואישתו סמוך לאחר מכן, לא ברור מתי ולא ברור באיזו עילה, שכן איש מהצדדים לא פירט מספר תיק בית המשפט בו הוגשה התביעה ולא צירף כל מיסמך אחר למעט החלטה על מתן צו פינוי בהוצאה לפועל בתיק שניפתח לבצוע פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בנובמבר 2019.

התובעים לא היו רשאים לבטל את הסכם השכירות באוגוסט 2019 בעילת ההפרה לכאורה של השמוש העיסקי במושכר או בגין אי תשלום דמי השכירות כאשר החזיקו בידם דמי שכירות ששולמו מראש עד לתום חודש אוקטובר וחלק מנובמבר.

...

סוף דבר הוא כי התביעה המתוקנת כולה נדחית.

אף תביעה זו נדחית נוכח נסיבות התנהלות התובעים בקשר עם תיקון הליקויים במושכר ונקיטת הליכים משפטיים כנגד הנתבע ואשתו תוך חיוב מיותר של הוצאות משפט והוצאה לפועל כפי שהוטלו על הנתבע ואשתו ללא עוול בכפם.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

בין יתר ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים, הייתה תביעת פינוי שהגישה המשיבה נגד המערער במסגרת תא"ח 12009-07-18, בשל אי-תשלום דמי שכירות חודשיים.

ביום 17/03/2019 העלה המערער טענת פרעתי במסגרת בקשה לעיכוב הליכי ההוצל"פ ובטול צו הפינוי, בטענה, כי עוד ביום 15/01/2019 נחתם בין הצדדים הסכם מכר לפיו רכש המערער את הנכס מהמשיבה, ושילם לה, באמצעות בא-כוחה, על חשבון התמורה סך של 500,000 ₪, בשני תשלומים שוים בסך של 250,000 ₪ כל תשלום (להלן: "הסכם המכר") (צורף לנספח ב' למוצגים).

סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), קובע כדלקמן: "חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי רשם ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק הדין;..." כל עוד פסק דין הפינוי לא בוטל, נותר על כתפי המערער הנטל להוכיח, כי המשיבה אינה זכאית לבצוע פסק הדין.

אף שהמשיבה היתכחשה מכל וכל לקיומו של הסכם המכר, כב' הרשם לא נידרש לשאלת סמכותו העניינית, וניגש לידון בשאלות שהציב להכרעתו, כפי שנוסחו על-ידו: "...האם נחתם בין הצדדים הסכם ביום 15.1.19 לפיו מכרה הזוכה את הנכס לחייב וסמסגרתו הסכימה לבטל את פסק הדין מיום 18.11.18 והליך הפינוי. שאלה נוספת...אילו כספים שילם החייב לזוכה...לאחר פסק הדין מיום 18.11.18...". מאחר והשאלה המרכזית העומדת להכרעה, ואשר הוותה סלע המחלוקת בין הצדדים, הייתה עצם כריתתו של הסכם מכר מקרקעין, הרי שרשם ההוצאה לפועל לא היה מוסמך לידון בטענת המערער, כי הסכם המכר ביטל את פסק דין הפינוי.

...

המשך הליכי ההוצל"פ משקבעתי, כי לא הייתה לכב' הרשם סמכות לדון בתוקפו של הסכם המכר, מתחייבת המסקנה כי דין החלטתו וקביעותיו לביטול.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין הערעור להתקבל.

פועל יוצא, הנני מורה על שפעול הליכי ההוצל"פ, אך בנסיבות מורה על עיכובם לתקופה עד לא יאוחר מ-25/10/20, על מנת שתינתן למערער שהות לפנות בהליך המתאים כאמור.

הנתבעת פינתה את המושכר ביום 9.2.2014, כלומר יום אחד בלבד לפני המועד שנקבע לבצוע הפינוי בצו רשמת ההוצאה לפועל.

כן דחה את טענת הנתבעת, לפיה התובע התעשר משירותי התיכנון שהנתבעת סיפקה לו. לאור הקביעות וההכרעה בפסק הדין כאמור, קיים השתק פלוגתא ביחס לכל טענות הנתבעת כאמור לעיל בסעיף 19, ודינן להדחות כבר מטעמי מעשה בית דין.

ט(3) הוצאות משפט התובע תבע סך של 16,500 ש"ח בצרוף מע"מ עבור שכר טירחת עו"ד שנאלץ לשאת בו בגין תביעת הפינוי, הליך העירעור על פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי ובגין הבקשה לבצוע פסק הדין בהוצאה לפועל.

בכלל זה הוגשו מטעמו תגובה לבקשת הנתבעת לעיכוב ביצוע פסק דין ובקשה לדחיית העירעור בשל אי הפקדת הערובה להוצאות.

...

גם טענה זו דינה להידחות מטעמי מעשה בית דין.

סוף דבר התובע זכאי לפיצויים כדלקמן: 21,000 ש"ח בגין פיצוי חוזי מוסכם.

בהתאם, הנתבעת תשלם לתובע כדלקמן: 24,600 ש"ח בצירוף ריבית חובה חריגה הנהוגה בבנק לאומי לישראל בע"מ ממועד הגשת התביעה.

במהלך שנת 2019 הגישו הרוכשים נגד המוכר בקשה לפתיחת תיק בלישכת הוצאה לפועל בתל אביב (תיק הוצל"פ 527632-05-19), במסגרתה ביקשו לאכוף את ביצוע פסק הדין בדבר פינוי מבני המוכר משטח המקרקעין.

הבקשה נתקבלה וניתן צו לפינוי המבנים באמצעות קבלן הוצל"פ ורק לאחר מכן, נימסרה החזקה במבנים לידי הרוכשים.

פיצוי בסך של 500,000 ₪ בגין צער ועוגמת נפש שנגרמו לרוכשים בשל אי הוודאות בשכלול רכישת המשק החקלאי במשך שנים רבות תוך מאבקים משפטיים; בשל תחושת הכשלון שנבעה מזלזול המוכר בקיום התחייבויותיו והפרותיו השיטתיות; בשל האיחור הבלתי סביר במסירת הזכויות שהובילו לתחושת עושק ואובדן הכבוד העצמי; בשל מצוקת הדיור שנכפתה עליהם, לאור דחיית בניית ביתם הנכסף לצורך מגוריהם.

...

תמצית טענות הנתבע (המוכר) יש לדחות את התביעה, מהנימוקים הבאים: עילות סף - השתק בגין מעשה בית דין, הנובע ממיצוי העילה בשל הסכמות קודמות בין הצדדים שזכו לתוקף של פסק דין; התיישנות; מניעות בשל תניית בוררות, שנקבעה בהסכם ההלוואה; היות כתב התביעה טורדני, קנטרני ונקמני; הגשת התביעה בחוסר תום לב, ללא צורך וללא עילה.

לפיכך, אף אם הייתי מגיע למסקנה כי יש לפסוק לרוכשים פיצויים בגין רכיב זה, הנתונים הרלבנטיים לחישובם שונים מאלו שהציגו לפניי הרוכשים ומשלא הוצגו לפניי נתונים בסיסיים אלו, לא ניתן אף לאמוד את אותם נזקים וסביר להניח שהם היו נמוכים משמעותית מאותו אומדן שערך התובע 1.

בשקלול מכלול הרכיבים הרלבנטיים ובכללם משך האיחור החמור הקרוב ל-7.5 שנים, התנהלותו בעצלתיים של המוכר במסירת המקרקעין, הסבל הרב שנגרם לרוכשים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לפסוק לרוכשים סך של 300,000 ₪ כפיצוי עבור רכיב נזק זה. סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה ונדחית ברובה.

הנתבע ישלם לתובעים סך של 300,000 ₪.