בימ''ש פוסק הפרדת שכבות ארגוניות קטנות

אמנם הוראות הל"ת הנן בעלות תוקף מחייב החל משלב הגשת הבקשה להיתר בנייה (ראה : רע"א 3138/17 חברת דואר ישראל בע"מ ואח' נ' אחמד אבו אלהיג'א 8.8.2017) דא עקא שבמקרה דנן לא נסתרו טענות הנתבעת בנוגע לשינוי המבני אותו ביצעו התובעים שלא באמצעות הנתבעת ומשכך אינני מוצא לנכון לפצותם בגין ראש תביעה זה. חלונות חדרי השינה בקומה הראשונה : על פי הנטען בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים בקומה הראשונה ספי השיש ומסילות התריס לא הותקנו כנדרש באמצעות חדירה למלבן הפתח ולכן נידרשת עבודת פירוק של החלפת ספי השיש, על ידי התקנתם עם חדירה למסגרת הפתח, ולאחר מכן לבצע פירוק והרכבה של מובילי התריס, אשר מצריכה חירוץ בטיח לצורך שיקוע המסילות והשלמת תקוני טיח ובתום שיקוע המסילות להתקין שלבי תריס ארוכים יותר בעלות כוללת של 8360 ש"ח. התובעים טוענים בסיכומיהם כי התקנת מסגרות התריסים צריכה להיות משוקעת בתוך שכבות הטיח, ולא על פני הטיח, בכדי למנוע סיכוי לחדירת רטיבות וכי שיטת התקנה זו (שיטת השיקוע) הנה מחויבת המציאות בהתאם להוראת תקנה מספר 5.32 לתקנות התיכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970 אשר קובעת כי על הבניין להיות מתוכנן מלכתחילה באופן המונע חדירת מים ורטיבות לתוכו מהקירות החיצוניים.

הפיקוח ההנדסי : אליבא דעמדת המומחה מטעם התובעת גובה הפיקוח ההנדסי הנו 10% מגובה הסכום אשר נקבע כפצוי על תיקון הליקוי כאשר לשיטת בעוד המומחה מטעם ביהמ"ש מסכים עם עמדה זו. מנגד, סבור הנתבעת כי אין צורך בפקוח הנדסי מאחר ומדובר בהקף קטן של עבודות ולכן לשיטתה הפער הרב שבין סכום התביעה לבין הסכום אותו קבע המומחה מטעם ביהמ"ש צריך ולהיזקף לחובת התובעים גם בנוגע לפסיקת הוצאות משפט.

...

אשר על כן, התובענה בגין ראש פרק זה נדחית.

המומחה מטעם ביהמ"ש לא נשאל על מסקנתו במסגרת שאלות ההבהרה, מה גם שהתובעים אינם מפרטים כלל בסיכומיהם מדוע אין לקבל את קביעת המומחה שבנדון (ראה : סעיף 69 לסיכומים) ומשכך אינני מוצא לנכון להתערב בקביעת המומחה בגין רכיב תביעה זה. אשר על כן, התובענה בגין רכבי תביעה זה נדחית.

סוף דבר : התובענה מתקבלת באופן חלקי ומשכך על הנתבעת לפצות ביחד ולחוד את התובעים בגין ליקויי הבנייה והפיקוח ההנדסי בסכום כולל של 53,384 ש"ח כחוק ובצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

כאשר הוא נישאל על ידי, מה תשובתו לאמור בסעיף קטן ו' לעובדות כתב האישום דלעיל - שם נכתב שהוא נסע עם נאשם 2 ואחרים, השיב סניגורו של נאשם 1: "אני משיב שלא איתם, הם לא היו אתו ברכב" והוסיף: "מחומר הראיות כפי שאני מבין אותו, יותר משני נוסעים ברכבו לא היו". בעיניין מספר האנשים שהיו באיביזה העיד ד"ר רון, שהוא ראה בתוכה ארבעה אנשים, אך לא ראה פרצופים (ת/52, שורה 24-26), בעוד שתומר טען שהוא ראה בתוך האיביזה שני אנשים רעולי פנים - הנהג ועוד אדם (נ/3 שורה 16).

עו"ד כרמל טען, כי מטרת עדויותיהם של נוסעי האמבולנס הייתה לכסות על היתנהגותם הבלתי ראויה של הנהג ושל הרופא שישב לצידו, "עת החליטו להפקיר פצוע אזרח ישראלי בצד הדרך, על פני פינוי לוחמים סוריים שלא נשקפה סכנה לחייהם לבית החולים". לפיכך, לטענתו, יש לראות את עדויות נוסעי האמבולנס, כעדות אחת והוא נסמך, בעיניין זה, על ע"פ 127/62 מרסל בן בסט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד טז(2) 1373, 1376 (17/6/1962) (להלן: "עניין בן בסט") שם נאמר, כי כאשר "... באים בני מישפחה אחת להעיד, כולם בלשון אחת, נגד יריבו בדין של אחד מהם, שומה על בית-המשפט להזהיר עצמו הזהר היטב, שמא עדותם של אלה אינה אלא עדות קרובים מלומדה, אשר נובעת מקשר שקשרו ביניהם זה כדי לעזור לזה בריבו. מקום שיש בלב בית-המשפט ספק קל שבקלים פן אמנם קיים חשש כאמור, יצדק בית-המשפט אם יראה בעדויות ההם עדות אחד בלבד". אלא, שהילכת בן בסט היא הלכה ישנה, אשר היקפה וגבולותיה הובהרו בפסיקה שניתנה לאחריה; עוד בע"פ 564/78 פאוזי שחאדה נ' היועץ המשפטי לממשלה, לג (3)77 (20/6/1979) הובהר, כי דברי השופט ח' כהן בעיניין בן בסט "כבר בוארו על ידי הנשיא (אגרנט) בע"פ 143/74 אורי מזרחי, ו- 2 אח' נגד מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 238, בע' 241, לאמור שאין לראות עדויות של מספר קרובי מישפחה כאילו העיד רק עד אחד, אלא בית המשפט יכול לראות כמה עדויות כאלה כתומכות זו בזו, אך יש לשקול עדויות כאלה תמיד 'בזהירות מירבית'". בע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85, 113-112).

(14/7/1981) הובהר, כי אין לקבוע עמדה על פי סיווג אוטומאטי של העדויות, אלא יש להתייחס לכל מקרה לגופו וכי "הדברים מתייחסים, בדרך כלל, למקרים בהם קרובי מישפחה באים ומעידים בלב אחד ובכיוון אחד, אחרי שהיו להם ההזדמנות והסיפק לארגן את דבריהם ולהידבר ביניהם. אך מובן הוא, כי בהיעדר ראיות מיוחדות חייב בית המשפט להיות זהיר במיוחד, כאשר קרובים מתנבאים בסגנון אחד ותומכים זה בדברי זה, כי ההנחה היא, שהם מבקשים לתמוך בגרסת בן משפחתם. אולם, כאשר העדות בבית המשפט זהה בתוכנה להודעה, שנמסרה במישטרה עוד לפני שנוצרה לעדים ההזדמנות להידבר זה עם זה ולהכין גירסה מתואמת, הרי אין, לכאורה, סיבה סבירה להיתעלם מתוכנה של העדות ולראות בה רק חזרה כפשוטה על דברי הקרוב, אשר גרסתו מתחזקת בדרך זו. כל מקרה צריך להבחן לאור נסיבותיו (ע"פ 23/77 [23] הנ"ל, בעמ' 824 מול האות ו), והזהירות, המתחייבת במערכת נסיבות כגון זו, אינה באה במקום בחינה עניינית של העדות. אין להסתפק בסווג אוטומטי של עדויות לפי מעמדן המשפחתי של מוסריהן ולפסול ערכה של עדות אך ורק בשל זהות העד או העדה". בעניינינו, לאחר שבחנתי את הראיות בקפידה, השתכנעתי כי עדויות נוסעי האמבולנס בדבר ההתקהלות בחורפיש ואשר ארע במהלכה, המרדף, המחסום וכן נסיבות הפגיעה בנאשם 2 הן עדויות אמת.

טענתו בדבר נסיעה רגילה, סותרת גם את גירסתו שלו עצמו, לפיה הוא החל בנסיעה אחרי האמבולנס, לאחר רכבים אחרים שהחלו בנסיעה לפניו, ובסופו של דבר הוא נסע ממש אחרי האמבולנס, ללא שרכבים אחרים מפרידים בינו לבין האמבולנס.

...

" כל האמור לעיל, אינו מונע קביעת ממצאים, על פי עדויותיהם של עדים, אלא שיש לעשות כן בזהירות הראויה, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, של חלקו של כל עד באירוע ובהתאם לכלל הראיות שהובאו בפני בית המשפט.

אולם לא ניתן להתעלם ממטרת המרדף, מטרה המוכחת מעצם ביצוע המעשים, המחזקת את המסקנה בדבר קיומו של היסוד הנפשי הנדרש.

רדיפה, ביחד עם רכבים אחרים, אחר רכב כלשהו ובוודאי אחר אמבולנס המוביל פצועים (במיוחד בנסיבות דכאן ועל רקע האירוע בכיכר) ניסיונות לגרום לאמבולנס הנמלט לעצור, תוך נסיעה מצדדיו מאחוריו ומלפניו ובסופו של דבר, הקמת המחסום כאמור, מקימה צפיות ברמה גבוהה ביותר, של פגיעה בכל מי שנמצא בדרך, כאפשרות קרובה לוודאי ואין לי ספק שהנאשמים הבינו זאת וצפו זאת.

התוצאה נוכח כל האמור לעיל, אני מרשיעה את כל אחד מהנאשמים בעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה- לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, כדלקמן; את נאשם 1 - בגין המרדף באיביזה הצהובה, אחרי האמבולנס ובגין הצבת רכב זה במחסום, אך לא בגין האירוע בכיכר.

מיסמך זה מציין שבהתאם לאירגון הבריאות העולמי, אסירים נחשבים לקבוצה פגיעה מבחינת הסיכון להידבק בקורונה, בשל תנאי הכליאה, ההגיינה, התזונה ובפרט בשל הצפיפות.

יתרה מזאת, מחקר שנערך בשב"ס בשנים 2009-2010 העלה שככל שהשטח האפקטיבי של האסיר קטן, כך גדל מספר ארועי האלימות באגף.

כך, צוין למשל במ"ת (שלום ב"ש) 67418-02-20 מדינת ישראל נ' דיין (החלטה מיום 26.3.20): ביהמ"ש ציין שיש לנקוט צעדים להפחתת הצפיפות בשב"ס בעת הקורונה בשל הסכנה הרבה – "מצווים אנו, הן מכוח הפסיקה, הן מכוח מתקין התקנות והן מכוח השכל הישר, לעשות כל שניתן להקל על צפיפות בבתי הסוהר – צפיפות שהיא מוקד סיכון ממש להדבקות". כפי שיפורט להלן, לטעמי, ננקטו צעדים סבירים להתמודדות עם הקורונה.

...

סיכום: בסיכומו של דבר אני קובע כי שב"ס פעל בהתאם לסמכותו תוך הקפדה על הכללים ובשים לב לכל המגבלות החלות על שב"ס מכוח הוראות החוק והפסיקה.

לא שוכנעתי שנפל פגם בהליך קבלת ההחלטות, לא כל שכן בהחלטות עצמן.

אשר על כן העתירה נדחית.

הפגיעה היא בכל שכבות החברה ובכל מי שנוגע בסם וסובביו.

לאור העובדה שמדובר בהליך של גידול פשוט, לא מעבדה, אולי חממה קטנה, שמביאה בסופו של דבר מחוץ להחזקה 91 גרם, פחות מ-100 גרם גרס אי אפשר לומר זה תיק מחפיר, ראש הפצה, זה לא נכון, זה לא התיק.

שנאשם בא לביהמ"ש ואומר מגיע לי עונש ויש לי מאסר על תנאי בן חודשיים ואני לא יכול לבצע עבודות שירות כי אני לא עומד בהליך טפולי ולהגנה אין אפשרות לטעון להארכת התנאי, מדובר בנאשם שלא היה מעולם בבית סוהר, הנאשם ביצע עבודות שירות על כל צירוף התיקים אז. כשהנאשם היה בן 18 החל לצרוך סם לאחר שגדל בבית שאביו נפתר כשהיה הנאשם בגיל 7, אימו חולה ולא מסוגלת לעבוד יותר.

אין להקל ראש במידת הפגיעה הכרוכה במעשיו של הנאשם, כאשר לצד עבירות של גידול סמים בתנאי מעבדה נוהגת הפסיקה דרך קבע להשית עונשים משמעותיים הכוללים גם מרכיב של מאסר מאחורי סורג ובריח.

חגי טרסי, שופט ב"כ הנאשם: נבקש לעכב עונש המאסר ב-14 יום לצורכי התארגנות.

...

בנסיבות אלה אין מנוס אלא להשית על הנאשם עונש מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח.

לאור כל האמור לעיל אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 6 חודשים.

אני מורה על הפעלתו במצטבר של מאסר מותנה למשך חודשיים, אשר הוטל על הנאשם במסגרת ת.פ. 56866-05-11.

<#5#> החלטה בהסכמה אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר ועונש זה בלבד עד ליום 28.1.14.

לענין השיקולים אשר יש לשקול והאיזון בין האינטרסים השונים, ראו דברי כבוד השופט ברק (כתוארו אז), בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' פ"ד לז (1) 113, פסקאות 2-3 (להלן – "פרשת ועקנין"): "שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני הצדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות. זוהי, ללא ספק, חקיקה שיפוטית בדרגתה הטהורה ביותר..

על בית המשפט הבוחן שאלה זו להביא בחשבון את האינטרסים והערכים של הניזוק, המזיק והחברה ולערוך איזון ראוי ביניהם: "מנקודת מבט הניזוק, ככל שהנזק לניזוק הוא גדול יותר, והסיכוי להתממשותו הוא רב יותר, יש לנקוט ביותר אמצעים למניעת הסכנה. מנקודת מבט המזיק, יש לבדוק את ההוצאות שהוא נדרש להוציא למניעת הסיכון ואת עלות המשאבים והאמצעים הדרושים למניעת הנזק. מנקודת מבט המזיק, ככל שההוצאות הנדרשות ממנו הן כבדות יותר וההסתברות להתממשות הסיכון של הפגיעה בניזוק קטן יותר, כן נדרשים ממנו אמצעים פחותים למניעת הסכנה. מנקודת מבט הציבור, יש לעמוד על החשיבות החברתית במניעת הנזק מזה ובמניעת הפעילות היוצרת את הסיכון מזה...

בין המושבים האחרונים ביציע לבין אותה תלולית עפר, אין כל הפרדה והגישה אליהם, לקהל הנמצא ביציע, הנה חופשית לחלוטין.

" בפרשת רנד התייחס בית המשפט לחובות המוטלות על מארגנת האספה על פי תקנות הבטיחות (עמ' 4931 פיסקה 21) וכך אמר: "חובה זו (חובת הבטיחות) מוטלת על אחראי הבטיחות ועל מארגן האספה בצד החובה המוטלת על בעל עסק ומנהלו לפעול להשגת הרשיון המתאים להפעלתו. עצם העובדה, שהליך הרישוי כולל בחובו התייחסות להיבטי הבטיחות הכרוכים בהפעלת העסק איננה מייתרת את חובת האחראי על הבטיחות ומארגן האספה לפעול למען הבטחת הבטיחות במקום, שאם לא כן די היה בעצם העמידה בתנאי הרשוי ונמצא כי המחוקק השחית מילותיו לריק. יתירה מזו, הוראת סעיף 3 לחוק הבטיחות קובעת במפורש כי כל רשיון הנידרש על פי חיקוק לגבי השמוש במקום אספות קבוע יראו אותו כאילו הותנה גם בקיום הוראות התקנות שהותקנו לפי חוק זה (ראה שם).

...

בכל מקרה יש לקבוע, לדידה, שהתובע השתהה שהוי ניכר אשר גרם לה נזק ראייתי וגם מטעם זה יש לדחות את תביעתו.

לאור האמור לעיל, אני קובעת שהמשטרה תשא ב-40% מן הנזק ואילו המועצה, איכסאל וההתאחדות ישאו כל אחת מהן ב-20% מן הנזק.

התוצאה היא, שאני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים דלקמן: א.פיצוי בסך כולל של 172,000 ₪.