בילוש או התחקות אחר עורך הדין של הצד שכנגד

הנתבעת הינה חברה בע"מ שעיסוקה, בין היתר, בממכר ריהוט גן. אציין כי התביעה במקור הייתה גם כנגד בעלי מניותיה של הנתבעת ומי שמשמשים כדירקטורים ומנהליה, אולם, לאחר דיון קדם המשפט, לבקשת התובעים ובהסכמת הנתבעים, נמחקה התביעה כנגדם תוך חיוב התובעים בהוצאות על הצד הנמוך.

האם הצילומים נופלים לגדרו של אחד מהסעיפים ברשימה המופיעה בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות הקובע כי פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: (1) בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת; .

נועם, עד הנתבעת, העיד כי הוא צילם את הבית מבפנים במועד האספקה השנייה (ראה עדותו בעמ' 10 שורות 2-4) וכי הוא צילם את המוצרים שמסביב לבריכה (עמוד 9 שורה 22) התובעת העידה על כך בעמוד 4 שורות 17-22: "הוא עשה משהו שהוא פירסום חובק, זה לא משהו נקודתי, תמונה קטנה, אפשר לראות את התמונות, רואים את הסלון, החצר שלי, הוא רושם בכתב ההגנה שלו שהסלון שלי חשוף, אין סיכוי שאפשר לראות את איזור הבריכה משום מקום, אלא אם כן באים עם רחפן, עדיין מהמכתב שהוצאתי לו עד שהשתמשתי בעורך דין מריזן, הפרסומים המשיכו לרוץ בכל מקום אפשרי, על המכוניות שלו, בפייסבוק, עיתונים..." התובעת נישאלה בעדותה איפה צילמו את הסלון של הבית שלה היא הפניתה לעמוד 51 לתמונה (עמוד 6 לעדותה שורות 34-35) מעיון בצילומים אכן הם מתמקדים בריהוט המצוי בחצר אולם בנספחים 4,5,7 לתיק מוצגי התובעים ניתן לראות שחלק מהצילומים כוללים את ויטרינת סלון הבית.

כמו כן בחקירתה הנגדית הודתה התובעת כי ביתה שימש מספר פעמים לארועי מסיבת רווקות וכי היא או מי מטעמה פתחו אינסטגראם לצורך תיוג תמונות, אך ציינה כי, האנסטגרם אינו פעיל וכי אחת המשתתפות העלתה מספר תמונות וביקשה לתייגה.

...

על פי תשתית הראיות שבפני בית המשפט, אני קובעת שהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ואין בעדותו של המצהיר כדי לעמוד ברף הנדרש בהליך אזרחי ולקבוע כי ניתנה הסכמה, שהרי הסכמה לצילום ופרסום התמונות צריכה להיעשות מדעת ובאופן מפורש או במשתמע.

וכדברי השופט סולברג בפסק דין אבני רביד הנ"ל "איתן הוא כוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. תכליתם ליתן סעד לנפגע במקרים אשר בהם אין לאל ידו של חוק ספציפי להושיעו אך הצדק מחייב לסעדו". בהינתן האמור, טענת התובעים לפיצוי בגין הפרה של חוק עשיית עושר ולא במשפט, נדחית.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה בחלקה וקובעת כי הנתבעת הפרה את ס' 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות ובשל פגיעה זו תפצה את התובעים בסך של 18,000 ₪.

בהתחשב בסכום התביעה שנתבע והסכום שנפסק, עילות התביעה שנזנחו במהלך הדיון, ולאחר ששקלתי את השיקולים הנדרשים לעניין, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

גרטלר הגיש לשופט גורן "הודעה מטעם הנתבעים (והתובעים שכנגד)", חתומה ע"י ששה מבאי כוחו, אליה צורף התצהיר מטעם החוקר הפרטי נווה, ובה דווח לשופט גורן על כי משה גרטנר שכר חוקר פרטי כדי לאסוף ראיות "שיאפשרו לו לפסול את פסק הבורר", לרבות "ראיות הנוגעות לקשר בין כב' השופט גורן לבין עו"ד בעז בן צור", כי לצורך כך גם תוכננו "פגישות עם בת זוגו של כב' השופט גורן" עורכת דין במקצועה, וגיוסה "כיועצת סתרים לתיק פקטבי", וכי התבקשו גם ראיות הנוגעות לעוזר המשפטי של הבורר השופט גורן.

מכל מקום, בעניינינו אנו מצויים צעד אחד קדימה - כבר נכונה הבוררות, שאז אין ניתן עוד לטעון לבטלות הסכם הבוררות, וכפי שנפסק: "...אין צד לבוררות רשאי לבטל אותה אחרי שהבוררות נתכוננה והבורר החל לפעול על-פי שטר הבוררין – אלא בהסכמתו של הצד האחר או באישורו של בית המשפט. אני ער לכך ששטר-בוררין אינו אלא חוזה ושהוראות חוק התרופות חלות גם עליו. עם זאת סבורני שאפיו של שטר-בוררין שונה מאפיו של כל חוזה אחר... מן הרגע שהבורר ניכנס לתפקידו אין עוד לדבר על אפשרות של הפרת הסכם-הבוררות, כי אותו הסכם כבר בוצע במלואו. צד הרוצה, בשלב זה, להסתלק מהבוררות חייב לקבל לכך את הסכמת חברו או רשות מבית-המשפט. מן הרגע שהבוררות נתכוננה היא חיה את חייה העצמאים והיא כפופה לחוק מיוחד. הוא חוק הבוררות, לא לחוקי החוזים" (ע"א 491/76 גאולים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צדוק, פ"ד לא(3) 625, 633-635) (ראו גם סמדר אוטולנגי, בוררות: דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, התשס"ה-2005, עמודים 226-227).

אבחן איפוא מי האחראי להתפטרות הבורר השופט גורן, ואיזה משקל יש לייחס לאחריות זו. גרטנר - החלטתו להעזר בחוקר פרטי לצורך בחינת המידע שנימסר לו ע"י עו"ד יוסי כהן בדבר קיומו של קשר חב גילוי בין הבורר השופט גורן לבין עו"ד בן-צור, היא כשלעצמה, אינה מעשה אסור, בייחוד נוכח חובת הבדיקה בשקידה סבירה לפיה "צד להליך בוררות שיכול היה לדעת באמצעות שקידה סבירה, על קיומה של עילת פסלות, אולם נימנע מלבדוק ולברר את הדבר, ככלל לא יהיה רשאי להעלות טענה זו לאחר שהליך הבוררות החל, במיוחד בשלב מאוחר של הבוררות... כמובן שדברים אלו חלים בבחינת קל וחומר מקום בו ניתן פסק בוררות..." (רע"א 296/08 ארט-בי חברה בערבות מוגבלת (בפרוק נ' עיזבון המנוח ג'ק ליברמן ז"ל, פסקה 138, ניתן ב-05.12.2010), כל עוד החקירה לא חוצה קווים אדומים, ואינה מהוה איום, הטרדה מאיימת לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת תשס"ב -2001, או פגיעה בפרטיות )"בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת") לפי חוק הגנת הפרטיות תשמ"א- 1981.

...

משנדחית טענת גרטלר לבטלות הסכם הבוררות, ומשהבורר השופט גורן התפטר מיוזמתו מתפקידו כבורר, לא נותר אלא לחזור לדרך המלך שמתווה סעיף 12 לחוק הבוררות, ולטענת גרטלר כי נוכח מעשיו של גרטנר, בגינם התפטר הבורר, לא ראוי למנות בורר חליף.

המענה המאזן המתבקש לאמור לעיל מצוי בחלוקת נטל הנשיאה בשכר הבורר החלופי, תוך שאני מורה, בשים לב לכל המכלול, שהמימון יתבצע לפי החלוקה הבאה: ב-65% משכר הבורר החליף יישא גרטנר ואילו ב-35% הנותרים יישא גרטלר.

חככתי בדעתי אם יש לאפשר לצדדים שהות על מנת שיגיעו להסכמה בדבר זהות הבורר החלופי, אך הגעתי לכלל מסקנה כי אפסו הסיכויים להשגת הסכמה שכזו, וכי שהות, ככל שתינתן, רק תביא לעיכוב נוסף.

כתב האישום ותשובת הנאשמת מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 16.10.17, בתיק ה"ט 5749-10-17 בבית משפט השלום בחיפה, ניתן צו הדדי למניעת הטרדה מאיימת ולפיו נאסר על הנאשמת ועל המתלונן להטריד זה את זה; ליבלוש או להיתחקות זה אחר זה; לפגוע בפרטיותו של האחר; ולהגיע לבית מגורי האחר.

תמצית טענות הצדדים ב"כ המאשימה טענה כי יש להתייחס למכלול הצוים שניתנו על ידי בית המשפט כמיקשה אחת וביקשה לאמץ את גרסת המתלונן, בטענה כי עדותו היתה סדורה, אותנטית ונתמכה הן על ידי הסרטונים שהוגשו והן על ידי עדותו של החוקר בתיק.

כשנשאלה מדוע עברה דוקא ברחוב האצ"ל, הנאשמת השיבה שכך היא רגילה, היא לא ידעה שאסור לה לעבור שם, כי היא לא היתה בדיון מיום 16.1.18 ועורך הדין שלה אמר לה שהמרחק שעליה לשמור מהמתלונן זה 150 מטרים ולא 500 וממילא לא כתוב בצו שאסור לה לעבור ברחוב האצ"ל (עמ' 25 לפרוט' בש' 1-19).

בחקירה נגדית הנאשמת אישרה כי הרכב הלבן שנראה בסירטון ת/2 הוא הרכב שלה, ברם עמדה על גירסתה לפיה היא לא ידעה שאסור לה לעבור ברחוב האצ"ל ולפיה הסירטון ת/2 אינו מתעד את הארוע מושא כתב האישום, אלא ארוע אחר, שבו הנאשם צילם אותה, כהרגלו (מעמ' 25 לפרוט' בש' 22 עד עמ' 26 בש' 27; מעמ' 27 לפרוט' בש' 28 עד עמ' 28 בש' 3).

...

סוף דבר מקום בו מדובר בגרסה מול גרסה וכאשר בית המשפט נדרש לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה (במקרה דנן, עדותו של המתלונן), עליו להזהיר את עצמו ולבחון אותה עדות בחינה מדוקדקת.

כאמור, לאחר שבחנתי את גרסת המתלונן מצאתי כי איני יכולה להעדיפה על פני גרסת הנאשמת, בהעדר ממצא ראייתי שתומך בה, כגון: המרחק מהרכב לבית המתלונן או המועד שבו צולמו הסרטונים ת/2.

מילים אחרות, אני קובעת כי המאשימה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה מעבר לספק סביר כי גרסתו של המתלונן היא שמשקפת את האירועים הנטענים בכתב האישום ולכן הריני מזכה את הנאשמת מעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, כפי שיוחסה לה בכתב האישום.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 62235-09-19 גנגר נ' מתיתיהו לפני כבוד השופט אביים ברקאי התובעת: אורלי גנגר הנתבע: ששון מתיתיהו ב"כ התובעת: עו"ד יובל נחמני ועו"ד מיכל ירמי ב"כ הנתבע: עו"ד מרדכי וחדי פסק דין

חלק ראשון – פתח דבר; מי ומי בהליך – בעלי הדין והעדים; תמצית פסק הדין (תוכן עניינים) וכן טענות הצדדים פתח דבר עניינו של פסק הדין הוא תביעה כספית על סך של 500,000 ₪ בגין טענה לפגיעה בפרטיות.

הנתבע טוען שעם הגשת הדו"ח הוזמן לפגישה עם עורכי דינה של התובעת וכן בכלה.

בחינת סעיפי החוק הרלוואנטיים לעניין זה, בחינת סעיפי החוק הרלוואנטיים בחוק הגנת הפרטיות אליהם הפניתה התובעת מלמדים שאין עוולה וזאת כדלקמן: המידע השגוי בדבר סניף הבנק לא הפר הוראת סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות – דיון בכל סעיפי המשנה אליהם הפניתה התובעת סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות קובע שפעולת "בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת" היא בגדר פגיעה בפרטיות.

בחקירתו הנגדית הדגיש מר תלמי שגם כאשר דלפו לציבור פרטים ממאגרי המידע, הרי אלה לא כללו פירוט כניסות ויציאות מישראל וכלשונו (ע"מ 22 לפרוטוקול, ש' 6-12, ההדגשות לא במקור): "אז, אז אני אספר. התוכנה הזו דלפה לא מרשות האוכלוסין היא דלפה ממשרד הרווחה על ידי עובד שבמשרד הרווחה שלח את המידע. התוכנה הזאת קיימת בשוק כבר מספר שנים רבות. והיא לצערי הרב, לצערי הרב היא ממשיכה להיות מתוחזקת על ידי דליפות כאלה ואחרות ממאגרי מידע שונים. ומיטב ידיעתנו לא מרשות האוכלוסין וההגירה. בתוכנה הזו אין למיטב ידיעתנו כניסות ויציאות מהארץ" ומיד לאחר מכן (בע"מ 22 לפרוטוקול ש' 14-18) שב והדגיש מר תלמי מנהל אגף הסייבר: "אין כניסות ויציאות מהארץ. אנחנו גם - אנחנו גם לא זיהינו לפחות במהלך שנותיי ברשות, אני משנת 2013, ראש אגף סייבר ואבטחת מידע ברשות. לא נתקלנו במאגר מידע שהיו בו את הכניסות ואת היציאות מהארץ שדלף לאינטרנט. ככל שאנחנו מכירים זה רק - זה נמצא, מידע שנימצא רק ברשותנו כרגע" כלומר – גם כאשר דלף מידע מרשות האוכלוסין וההגירה, לא כלל המידע פרטים בדבר כניסות ויציאות מישראל.

...

אני מקבל לחלוטין הטענה שמדובר בדו"ח עם נתוני אמת ובכל מקרה הנתבע לא הוכיח בחקירה הנגדית או בהליכים מקדמיים שהוצגו – שאין בו אמת.

סוף דבר לאור האמור והסיכום בסעיף 8.3 לעיל, אני מחייב את הנתבע בתשלום הסך של 30,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

לאחר שהוסבר לו משמעות היתנהלותו השיב הנאשם: "אני יודע את זה ואני מבקש להגיד שחבל מאוד שהופכים את העוול שנעשה לי לתלונה נגדי. זו לא היתה טעות, המישטרה לא טועה. יש ניגוד עניינים בין המישטרה למתלוננת. אני לא אדם אלים ואני מוכן אפילו על עורך הדין שלי להדגים מה עובר עלי ביום יום כשהיא עברה לגור בבניין שלי" (עמ' 6, ש' 9-12 לפרוט').

בין מקרי הפגיעה בפרטיות נמנים מקרי בילוש או היתחקות אחר אדם שעלול להטרידו ואין נפקא מינא אם מדובר ברשות היחיד או הרבים.

משבחר הנאשם שלא להעיד במשפטו המחלוקת שבין הצדדים התבררה על בסיס מענה הנאשם לאשמה וראיות המאשימה ובכללם אמרת חוץ יחידה של הנאשם אשר נגבתה ממנו ביום 12.12.19 (ת/4).

...

לסיכום עד כה ולפי הראיות שהוגשו, המאשימה הגישה העתק חשבונית שהועברה לחוקרת קסוטו באופן כמתואר לעיל, שמשקפת את עלויות של המפורט בה (במובחן משווי נזק) מבלי כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא הוגשה הראיה במקור ומדוע המאשימה הסתמכה אך על האמור, כמו גם הסתמכותה על הצהרת נפגעת העבירה והיא לבדה בכל הקשור לעצם קיומו של נזק (וכן באשר לנושאים נוספים דוגמת מיקום המצלמה בבניין ביחס לדרכי הגישה ולדלתות הכניסה לבתי נפגעת העבירה והנאשם ולמחסן שברשותם וללא כל בירור של טענה מטענות הנאשם שעלו עוד במהלך חקירתו).