המשיבה הביעה היתנגדותה להתקשרותו של המבקש עם החברה האחרת, ולאחר שפנתה אליה בעיניין זה ביטלה כך נטען החברה האחרת את הסכם ההיתקשרות עם המבקש.
הטעם הראשון הוא כי תניית אי התחרות אינה חוקית ונוגדת את חוק יסוד: חופש העיסוק, שעה שנסיבות המקרה אינן עומדות בתנאים שנקבעו בפסיקה להצדקת אכיפת תניית אי תחרות, בין היתר נוכח אי קבלת תמורה כלשהיא בגין עבודתו, משך תקופת אי התחרות, העידר אינטרס לגיטימי למשיבה בקיומה של התנייה והנזקים הגדולים שיגרמו למבקש כתוצאה מאכיפתה.
לאחר שסקר בית הדין את כלל הראיות שהובאו לפניו בראי מבחני העזר השונים שנקבעו בפסיקה, ובכלל זאת את היתנהלות הצדדים במהלך תקופת ההיתקשרות ואת עדויותיהם לפניו, פסק בית הדין כי "לא שוכנענו כי המבקש עמד בשלב זה ברף הנידרש להוכחת יחסי עבודה בין הצדדים ומשכך לא מצאנו כי יש לידון בבקשה לגופה". בהקשר זה קבע בית הדין, בין היתר, כי לא שוכנע כי מתכונת ההיתקשרות כיועץ עצמאי נכפתה על המבקש או כי לא היה מודע להבדל בין יועץ עצמאי לעובד, כי התמורה לשירותיו באופציות נעשתה לבקשתו המפורשת וכי המבקש ביקש להיתקשר עם החברה האחרת בהסכם היתקשרות דומה ובאותה מתכונת.
קביעה זו, אשר התבססה על ניתוח מקיף של הראיות שעמדו בפני בית הדין בהליך הזמני, מצויה כאמור בלבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית בפניה העידו המבקש ומנכ"ל המשיבה, ואיני מוצא מקום להתערב בה.
הדברים נכונים במשנה תוקף מקום בו בית הדין האיזורי אינו "הפורום הטבעי" לתביעה של נותן שירותים מקצועיים בתחום התמחותו בהקף של שעתיים בשבוע, ללא כל פקוח, כנגד אופציה להקצאת מניות ששווין עשוי היה להגיע לפי קביעתו הלכאורית של בית הדין האיזורי למיליוני שקלים.
בין כך ובין כך, מודגש כי אין בהחלטתי כדי להביע עמדה באשר להליך העקרי, ככל שיתנהל, במסגרתו ניתן יהיה לבחון לעומקן את טענותיו של המבקש הן לעניין מעמדו כ"עובד" והן לעניין תוקפה– שלא נדון ומשכך לא הוכרע ולו לכאורה – של תניית אי התחרות, לאחר שמלוא התשתית המשפטית והעובדתית תיפרש בפני הערכאה הדיונית.
...
לחלופין, ולגופה של הבקשה לסעד זמני, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה לאור הוראות ההסכם המחייב בין הצדדים, היות החברה האחרת מתחרה ישירה שלה בתחום עיסוקה, והעובדה כי המבקש היה שותף לדיונים אסטרטגיים וטכנולוגים סודיים ביותר במשיבה.
כך בענייננו, אפילו היה ניתן סעד זמני המצהיר כי ההתחייבות בטלה (באופן זמני?) היתה למשיבה זכות להגיש תובענה כספית על הפרת ההתחייבות ואפשר שאף לנקוט בהליכי אכיפה כל עוד לא ניתן פסק דין המקבל את התביעה (שכלל לא הוגשה) בתיק העיקרי תוך היווצרות מעשה בית דין, ובוודאי שזכות המשיבה היתה קיימת אפילו ניתן סעד זמני אילו התביעה היתה נדחית במלואה או בחלקה, כך שלא היה במתן סעד זמני כדי להכשיר את הפרת ההתחייבות.
בנסיבות אלה, יתכן שנכון היה שלא להיעתר לבקשת המבקש לדחות את מועד הגשת התביעה עד לאחר מתן החלטה בבקשה לסעד זמני, ולהורות בהתאם לתקנה 99 לתקנות סדר הדין על שמיעת התובענה חלף דיון בצו הזמני.
סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.
