ביטול תיקון חוק למניעת הסתננות

לאור פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 7146/12 פלוני ואח' נ' כנסת ישראל ואח', ולאור השינוי במצב המשפטי עם ביטול התיקון לחוק למניעת הסתננות, התיר בית המשפט לעותרת להגיש טיעונים משלימים.

...

בראיונות אלה, הגיעו המראיינים למסקנה כי העותרת איננה אריתריאית.

לאור האמור, נראית לי מסקנת המשיב סבירה, ומשלא נמצאו פגמים בהחלטת המשיב לעניין נתינותה של העותרת אין מקום לביטול צו הגירוש שהוצא כנגד העותרת על פי החוק למניעת הסתננות, ובנסיבות העניין, נראה לי שאין מקום להתערב בהחלטת המשיב שלא לשחררה ממשמורת, עקב אי שתוף פעולה עם הניסיונות להרחקתה מישראל.

באשר לשאלת ההוצאות, נראה לי כי בנסיבות העניין, אין לחייב את העותרת בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

עוד ציינו התובעים, כי בחלוף שנה להעסקתם, בוטל תיקון 3 לחוק מניעת הסתננות וכפועל יוצא מכך נדרשו התובעים לבצע ראיונות מחדש לאלפי מסתננים ששהו במשמרות ועל כן החלו להשאר בקציעות עד לשעות מאוחרות.

...

משכך, דין טענתה זו להידחות.

אחרית דבר לאור כל האמור – תביעת התובעים לקבוע כי הם זכאים להפרשי שכר בגין שעת האיסוף מהשעה 07:00, לתוספת קבלת קהל בגין ימי העבודה בלשכות מנהל האוכלוסין (בכפוף לתנאי ההסכם); ולתשלום דמי אש"ל בשיעור של 16.80 ₪ לכל יום עבודה בקציעות (החל מיום 1.12.17) – מתקבלת.

תביעות התובעים לתשלום בגין נהיגה עצמית ודמי הבראה – נדחות.

בהקשר זה לא למותר להזכיר, שמאז תקוני החוק למניעת הסתננות המאפשרים השמת מסתננים במרכז השהייה, הוצאו אלפי הוראות שהייה למסתננים, ובפועל, עברו וישנם במרכז השהייה אלפי מסתננים, וכולם הגיעו לשם על רקע עמידתם בקריטריונים של המשיבה – שעיקריהם לא השתנו מאז – ולא נתקלתי בפסק דין כלשהוא של בית המשפט העליון המורה על ביטול הוראת שהייה של מסתנן בגלל אי סבירות הקריטריונים של המשיבה, המוּכָּרִים לכל.

...

טענת העותר כי התיקון האחרון לחוק למניעת הסתננות איננו מסמיך ממונה ביקורת גבולות להוציא הוראת שהייה לנתין סודן מחבל דארפור, משום שביחס אליו לא ניתן לומר כי "יש קושי בביצוע גירושו", אינה מקובלת עלי.

נראה לי שלא יכול להיות חולק על כך ששהיית מסתננים במרכז השהייה למשך 20 חודשים משבשת את ביסוס השתקעותם בישראל ומקשה עליהם להמשיך ולאחוז במקומות העבודה שלהם, ובמובנים אלה היא מגשימה את מטרות החוק למניעת הסתננות שהוזכרו לעיל.

אינני מקבל את הטענה כי היה על המשיבה לקצוב את תקופת השהייה של העותר לפרק זמן קצר מ 20 חודשים על רקע שהייתו במרכז השהייה בתקופה בה התיקון הקודם לחוק היה בתוקף ועל רקע תנאי השהייה והמגבלות שחלו אז, שהם רבים וחמורים מאלה החלים כעת.

נוכח כל האמור, העתירה נדחית.

בטלות ההוראות העיקריות שבתיקון מס' 4 לחוק למניעת הסתננות הושעתה למשך 90 יום מיום מתן פסק הדין וביום 8.12.14 היתקבל בכנסת החוק למניעת הסתננות ולהבטחת יציאתם של מסתננים מישראל (תקוני חקיקה והוראות שעה), התשע"ה-2014 (שפורסם ברשומות ביום 17.12.14), שבין היתר מאפשר לממונה ביקורת גבולות להוציא הוראות שהייה למסתננים שיש קושי בבצוע גירושם למדינת מוצאם, בתנאים ובמגבלות הקבועים בו. ביום 7.1.15 נערך לעותר שימוע ולאחריו הוצאה לו הוראת שהייה מכח החוק החדש, והעותר המשיך לשהות במרכז השהייה, והוא שוהה בו גם היום.

...

והמשיבה טוענת, בעיקר, כי יש לדחות את העתירה על הסף מפאת השיהוי הניכר בהגשתה; כי העותר עומד בקריטריונים של המשיבה להוצאת הוראות שהייה; וכי הוא מקבל במרכז השהייה את הטיפול הרפואי הדרוש לו ואין הצדקה לביטול הוראת השהייה שלו.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובת המדינה לה ושמעתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין העתירה, על שני חלקיה, להידחות.

נוכח כל האמור, העתירה נדחית.

בבקשה צוין כי בעקבות פסק-דינו של בית משפט זה בבג"ץ 7146/12, אשר ביטל את התיקון לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954, ובהנתן העובדה שבקשת המערערת לעיכוב ביצוע נדחתה, העירעור אינו רלוואנטי עוד.

...

המערערת אמנם מדגישה את ההבדל בין הסוגיה (המנהלית) שעמדה בבסיס ההליך שבכותרת לבין הסוגיה (החוקתית) שניצבה במוקד פסק-הדין בבג"ץ 7146/12, אולם, בסופו של דבר המצב הוא שהמערערת בחרה, על-פי זכותה כמובן, לנקוט בהליך הערעור שבכותרת (בשעה שההליך החוקתי היה תלוי ועומד), ונסוגה ממנו לאחר פסק-הדין בבג"ץ 7146/12, כשברקע גם העובדה שהוחלט לדחות את בקשתה לעיכוב ביצוע (ראו סעיפים 4-3 להודעת העדכון מיום 7.2.2014).

ודוק: המערערת עודנה סבורה כי הערעור היה מוצדק, אולם מכיוון שההליך לא הגיע לכדי ליבון, בוודאי אין בידי לקבוע מסמרות בעניין זה היום; יש רק לזכור, כי קיים פסק-דין של בית המשפט המחוזי שפסק לטובת המשיב, וכי הנחת העבודה היא שבעל-הדין אשר יזם הליך ערעור שהסתיים ללא הכרעה שיפוטית, הוא אשר יישא בהוצאות.

לאור כלל הנסיבות, החלטתי לפסוק לטובת המשיב הוצאות בסך של 3,500 ₪.