יודגש, כי נוהל שרנסקי עוסק בהשבת מעמד התושבות, לאחר שפקע הרישיון לישיבת קבע, ואין הוא קובע את התנאים לבחינת פקיעת הרישיון; וכי הנוהל מתייחס למצב המנוי בתקנה 11(ג)(1) לתקנות הכניסה לישראל, קרי – בעיניין שהייה מחוץ לישראל לתקופה של שבע שנים לפחות, ואינו מתייחס למי שנגרע מהמרשם לפני שנת 1995 וכן למצבים שבהם נרכשת אזרחות או רישיון ישיבת קבע של מדינה זרה, או כאשר אותו אדם לא ביקר בישראל בתקופת תוקפו של כרטיס היוצא שהיה ברשותו.
בנימוקי ההחלטה האחרונה מיום 18.3.19 צוין, כי המערערת נישאה לבעלה השני, תושב ישראל, בהיותו נשוי לאשה נוספת; כי שר הפנים אינו מוצא לנכון להכשיר מעמדו של מי שנתן יד לעבירת ביגמיה; וכי גם מבחינת הנתונים שהוצגו לא נמצא טעם הומניטרי מיוחד למתן רישיון לישיבת קבע בישראל מאחר שהמערערת עזבה את ישראל בעבר מבחירה, וויתרה על רישיון ישיבת הקבע שלה.
סעיף 2 לחוק הוראת השעה קובע, כאמור: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על-אף האמור בכל דין, לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב איזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון ישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האיזור לא ייתן לתושב איזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הבטחון באיזור". האיסור מתייחס להענקת מעמד בתקופת תוקפו של החוק; ואין בו כדי לשלול את סמכותו של השר לבטל החלטה שניתנה בעבר, בדבר ביטול מעמד אזרחות או תושבות (כמו למשל במקרים שבהם ההחלטה הקודמת ניתנה שלא כדין או מחמת טעות); שכן בבטול ההחלטה הקודמת חוזר לתוקפו המעמד שהיה לתושב או לאזרח, ואין מדובר בהענקת מעמד חדש.
במאמר מוסגר אעיר, מבלי לקבוע מסמרות, שאם יתברר כי הרשות הפלסטינאית רשמה את המערערת במירשם האיזור בשנת 1998 בעקבות הודעת הרשויות בישראל עם הפקעת מעמדה בארץ, וכי בהחלטה בדבר הפקעת המעמד נפל פגם שיש בו כדי להביא לבטלותה – הרי שלכאורה לא קיים מחסום נורמאטיבי להשבת המעמד.
...
בעניין "המניעה הנורמטיבית", דעתי שונה מזו של בית-הדין לעררים; וסבורני, כי לא היה מקום לדחות את בקשתה של המערערת על הסף, והיה על המשיב לדון בבקשות להשבת מעמד התושבות לגופן – הן בקשתה לבטל את ההחלטה משנת 1998 בדבר פקיעת מעמד התושבות, היות שלטענתה לא העתיקה את מרכז חייה מישראל לאזור רצועת עזה לתקופה העולה על שבע שנים; והן הבקשה החלופית להשבת התושבות מכוח נוהל שרנסקי.
התוצאה
על-יסוד האמור לעיל הערעור מתקבל, במובן זה שפסק-דינו של בית הדין לעררים שדחה את הערר על הסף, מבוטל; ובקשותיה של המערערת תידונה ותוכרעה לגופן על-ידי המשיב אגב הכרעה בכל המחלוקות – הן הבקשה לבטל את ההחלטה משנת 1998 בדבר פקיעת מעמד התושבות, לנוכח טענותיה של המערערת שלא העתיקה את מרכז חייה מישראל לאזור רצועת עזה לתקופה העולה על שבע שנים, והן הבקשה החלופית להשבת התושבות.
המשיבים ישלמו למערערת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ כערכו של סכום זה היום, וכן ישלמו לה את סכום אגרת הערעור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה.
