ביטול שיקים שניתנו לצורך הלוואה שלא הועמדה

עיון בנוסח ההסכם, בטענות ההגנה ובראיות מלמד שמדובר במערכת יחסים בין שניים שעוסקים בניכיון שיקים ומתן הלוואות ורב המעורבב על המסודר בענייניהם; התברר שבין היתר כנטען, הוצאו שיקים כביכול לצד שלישי – "אבי סופר" ואלה הוסבו תוך זיוף חותמת לכאורה על ידי השניים או לפחות בידיעת השניים לטובת התובע; עוד התברר שחלק ניכר מהשיקים שמסר הנתבע 1 לתובע נכתבו על ידי לא אחר מאשר התובע.

והואיל: ואבי העמיד ליונתן הלוואה בסך של 1,300,000 ₪ בשיקים מעותדים (של לקוחותיו) וכן במזומן (בסך 200,000 ₪) וכן שיקים אישיים בסך של 200,000 ₪ (להלן: "האשראי").

היה ולא ישלם אבי את השיק כאמור לעיל רשאי יונתן לקזז לאבי את סכום השיק שחזר וזאת על ידי ביטול שיק אישי שנתן לאבי ומשיכת שיק חדש בגין החלק היחסי.

...

חלק רביעי – הערות לפני סיום וסוף דבר הערות לפני סיום במהלך הדיון והבאת הראיות נטען שהנתבע קיבל סך במזומן של 200,000 ₪.

במקרים אלו לעתים אין מנוס מהכרעה לפי נטלים – המוציא מחברו עליו הראיה".

סוף דבר לאור האמור לעיל ומשלא הוכחה התביעה – היא נדחית.

הסכומים שהועמדו על ידי הנתבע לטובת השותפות עד לאותו מועד הושבו לה וכן סוכם במסגרת הסכם הביטול שההמחאות העתידיות שמסר הנתבע יוחזרו לו. הנתבע ביטל את אותן המחאות עתידיות.

בכתב התביעה (בקשת הבצוע) הצהיר התובע (בסעיף 8) כי "השטר ניתן בשל עילה אחרת שאינה הלוואה". התובע חזר על הצהרה זו גם בסעיף 15 לבקשת הבצוע שם הצהיר כי השטר "לא ניתן במסגרת חוזה הלוואה". כאמור לעיל, בכתב התשובה מטעמו טוען התובע עצמו את ההפך המוחלט – התובע טוען כי ההמחאות ניתנו לו בשל חוב של מר שבת והחברות שלו – חוב הנובע מהלוואות שהעמיד התובע.

...

ולעניין מתן עדיפות למתדיינים יעילים על פני מתדיינים לא יעילים ראו למשל ת"א (י-ם) 3697-07-15 פלוני ואח' נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 6.10.2020): "במקרים מסוימים האינטרס הציבורי שבהעדפת הקצאת זמן שיפוטי למתדיינים יעילים מחייב נקיטת מהלך של סירוב לבקשת תיקון, הגם שמשמעותו תהיה, אולי, מחיקה של התביעה והגשת תביעה חדשה. ויודגש, לא תמיד האינטרס הציבורי יכול לבוא על סיפוקו בחיוב המתדיין בהוצאות, ולעיתים אין מנוס מהחזרת עניינו של המתדיין ל"תחילת התור" של התיקים הממתינים לבירור.

אינני מקבל טענה זו. החלטתו של כבוד השופט חסדיאל עוסקת בבקשה לתיקון תביעה (בקשת ביצוע) וזאת על ידי כך שתיווסף לעילת התביעה כנגד הנתבע טענה להרשאה למי מטעמו של החייב לחתום על השטר.

לאור כל האמור, התביעה נמחקת.

לפניי תביעה שתחילתה בבקשה לבצוע המחאה על סך 42,120 ₪ שמועד פרעונה 3/7/19 אשר הוגשה לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל לאחר שהופקדה ביום 14/11/19 וחזרה עקב מתן הוראת ביטול והעדר כסוי מספיק.

תמיכה נוספת בגירסת הנתבע, מצאתי בתצהירו של דרור גלר אשר חוזר על גרסת הנתבע בכל הנוגע לנסיבות מתן ההמחאה ואי מתן תמורה, קרי, אי העמדת ההלוואה והתחייבותו של מר גלר להשיב ההמחאה לנתבע שבה לא עמד.

...

על פי ההלכה שאושררה בדנ"א 8447/15 בנק לאומי לישראל נ' טל טריידינג קורפ (פורסם בנבו) (11.9.17)), ההסדר של תקנת השוק השטרית הקבוע בסעיף 37(2) בפקודת השטרות, מעניק הגנה מפני טענה לכישלון תמורה רק במקרה שבו מדובר באוחז כשורה בשטר כך שמי שאינו אוחז כשורה לא יוכל להתגבר על הגנה של כישלון תמורה של המושך או העושה, אף אם הוא אוחז בשטר בעד ערך ועל כן, לאור המסקנה שלעיל, אינה נדרשת בחינה של יסודות נוספים.

לאור כל האמור, מצאתי שלא עלה בידי התובעת להוכיח שניתנה על ידה תמורה בגין ההמחאה.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא שהנני מורה על קבלת ההתנגדות, דחיית התביעה וסגירת תיק ההוצאה לפועל.

התובעת מציגה הסכם הלוואה מיום 2.9.2015 שנחזה להיות חתום בין התובעת לבין הנתבעת, במסגרתו הועמד חוב ההלוואות של הנתבעת לתובעת על סך של 800,000 ₪.

לטענת התובעת, בעקבות קשיים תזרימיים, הגבלת חשבונות הבנק של הנתבעים ומשבר ביחסי הנתבעים, ביקשה הנתבעת מהתובעת לרכז את כלל חובות הנתבעים בהסכם - ובין התובעת לבין הנתבעת באופן אישי וכן כשלוחה של הנתבע, נחתם ביום 2.9.2015 הסכם הלוואה בו נקבע סכום החוב של הנתבעים לתובעת בגין ההלוואות שניתנו לנתבעים במשך תקופה של חצי שנה על סך 800,000 ₪, אותו התחייבה הנתבעת להחזיר לתובעת צמוד לשער הדולר (ולא פחות מסך של 4 ₪ לדולר) עד ליום 31.12.2015 והוסכם על תשלום ריבית פיגורים ופצוי מוסכם בסך 80,000 ₪ ככל שההלוואה לא תוחזר במועד (להלן: "הסכם ההלוואה").

התובעת טוענת כי הנתבעים לא השיבו לה את הכספים אותם התחייבו להשיב על פי הסכם ההלוואה, כי השיק להבטחת פרעון ההלוואות על סך 1,000,000 ₪ חולל מחמת הוראת ביטול וסגירת חשבון הבנק של הנתבעים, ובעוד שעלה בידה לרשום מישכון לטובתה על זכויות הנתבעת בבית המגורים של הנתבעים, הנתבעים מנעו רישומה של הערת האזהרה לטובת התובעת באמצעות רישום הערת אזהרה פיקטיבית לטובת מקורבם.

הנתבעים טוענים כי הנתבעת נפלה קורבן לעוקץ והונאה שביצע עוזי, תוך ניצול אמון הנתבעת ומצוקתה; כי הנתבעת מסרה לעוזי, לבקשתו, שיקים חלופיים - אך השיקים המקוריים לא הוחזרו; כי עוזי לחץ על הנתבעת לתת לו שיקים בגין הלוואות עתידיות שלא נתן; כי עוזי החזיק וקיבל שיקים מהנתבעת בגינם לא ניתנה תמורה - אותם פדה עוזי או העביר שלא כדין לאחרים וגרם להגבלת חשבונות הנתבעת בבנק.

...

אין בידי לקבל את הטענה.

את טענת התובעת כי יש לזקוף את הכספים שהנתבעת קיבלה מעוזי גם על הנתבע משאישר בחקירתו שהיה מגיעה כל סוף שבוע וביתו ונהנה מהכספים, אינני מקבלת.

סוף דבר מכל האמור, התביעה נדחית, על כל רכיביה.

החייבת מסרה בחקירתה הנגדית מספר גרסאות לגבי הסכם ההלוואה והסכומים ששולמו: בתחילה טענה ש-36 השיקים ניתנו בגין שכ"ד עבור שכירת דירה ברח' עמוס הנביא 18 במודיעין, טענה שהתבררה כלא נכונה, שכן בהתאם להסכם שכירות שהגישו המשיבים, שכר הדירה בהסכם זה עמד על סך של בין 5,500-7,500 ₪ בלבד.

הוכחת יסודות סעיף 96 לפקודה הנאמן מבקש לבטל הערת אזהרה שנרשמה לטובת המשיבים ביום 13.8.14, מכוח הסכם הלוואה שנכרת בין החייבת והמשיבים ביום 28.7.14.

המשיבים לא טענו וממילא לא הציגו כל פניה שלהם לחייבת בה הם מעדכנים על שינוי בסכום ההלוואה או פניה של החייבת אליהם בטענה שלא הועמד מלוא סכום ההלוואה.

טענת המשיבים כי החייבת נתנה להם 36 שיקים ע"ס 15,000 ₪, על חשבון הסכם ההלוואה, לכאורה, אף בה אין כדי להצביע על קשר בין הסכומים לבין הסכם ההלוואה, זאת הן מאחר שמעיון בצלומי השיקים (נספח 6 לתגובת המשיבים) עולה כי לא ניתן ללמוד שהשיקים ניתנו דוקא בגין החזר ההלוואה ולא במסגרת היתחשבנות אחרת בין הצדדים והן מאחר שהסכום הכולל של השיקים (540,000 ₪) ממילא אינו תואם את סכום ההלוואה ואף לא את הסכומים.

...

זאת, אף מבלי להידרש לעדות החייבת אשר לאור ריבוי הגרסאות מטעמה, העדר אסמכתאות לגרסאותיה והיותה עבריינית מורשעת בעבירות מרמה, לא ניתן להסתמך על עדותה כי הסכומים לא שולמו בגין הסכם ההלוואה, כי אם בגין עסקאות אחרות שבוצעו בין הצדדים (עמ' 32 לפרוטוקול שו' 11-12, עמ' 34 שו' 8, עמ' 38-39 שו' 21-32 וש' 1-6).

כך לדברי בית המשפט העליון ברע"א 6795/06 שאול קוטלר, עו"ד נ' אמיר גולן, רו"ח (30.5.07): "המבקש היה נושה רגיל של אחיו. בשלב מסוים שודרג מעמדו של המבקש מזה של נושה רגיל לזה של נושה מובטח. השדרוג נעשה עת ששועבד הבית. המבקש לא טען כי עם עריכת השעבוד ניתנה על ידו תמורה נוספת. מה שארע, כך לפי העובדות שאין לגביהן מחלוקת ממשית, הוא שחוב רגיל קיים הפך לחוב מובטח. פעולה זו אסורה היא מכוח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980: ע"א 315/59 יעקובוביץ נ' נובל, פ"ד יג 1751, 1755 (1959)." לפיכך, מסקנתי היא כי לא הוכחה תחולת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה.

התוצאה לאור כל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה וקובעת כי הערת האזהרה שנרשמה לטובת המשיבים הינה בגדר הענקה פסולה, שדינה להתבטל.