השופט (בדימוס) א' סטרשנוב, אשר לו הואצלה סמכות שר הבריאות לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים לנקיטה באמצעי משמעת, דחה את המלצת הועדה, ובהחלטה מנומקת מיום 4.4.2017 קבע כי "עם כל הכבוד לחוות דעת הועדה, דעתי היא כי המלצתה להתליית רישיונו של הנקבל למשך חודש אחד בלבד, בגין מעשים ומחדלים כה חמורים ומזעזעים – אינה יכולה לעמוד". נקבע כי היתנהגותו המחפירה של המשיב, אשר בתוקף תפקידו כמנהל מחלקה ראה, צפה וידע על התעללויות קשות בחוסים במחלקה, חסרי ישע אומללים וסובלים, ולא עשה דבר וחצי דבר כדי למנוע את המעשים או לדיווח עליהם – ראויה לכל גנאי ולענישה מחמירה בהרבה מזו שהמליצה הועדה.
עוד צוין, כי אילמלא הנסיבות המקילות בהם התחשבה גם הועדה, ובמיוחד חלוף התקופה הארוכה של למעלה מ- 14 שנים מאז האירועים – "לא הייתי מהסס מלמצות עם הנקבל את הדין ולהחמיר בדינו פי כמה, עד כדי אפשרות של ביטול רישיונו לצמיתות". לאחר שקילת מכלול הנסיבות, כאשר בראש ובראשונה הועמד כערך עליון הצורך להגן על חולים וחסרי ישע מפני פגיעתם הרעה של רופאים ומטפלים חסרי לב, הוחלט להתלות את רישיונו של המשיב מלעסוק ברפואה למשך שנה.
הדבר עולה במפורש מנוסחו של סעיף 41 לפקודת הרופאים שכותרתו "סמכויות השר", אשר מורה כי "ראה השר, על יסוד קובלנה של המנהל או של אדם שניפגע, כי רופא מורשה עשה אחת מאלה, רשאי הוא, בצו חתום בידו, לבטל את הרשיון של הרופא או להורות שהרשיון יותלה לתקופה שקבע בצו, או לתת לרופא נזיפה או התראה".
הועדה המוקמת מכוח סעיף 44 לפקודת הרופאים תפקידה לאפשר לרופא להשמיע את טענותיו (ולאסוף ראיות מקום שהדבר נידרש) ולהביאם בפני השר בטרם תיתקבל החלטת השר.
...
מדיניות זו, כך נטען בבקשה, חוטאת לבסיס ההליך המשמעתי הקבוע בפקודה ועלולה להביא לפגיעה בסמכויות המוקנות לשר הבריאות, ובסופו של דבר גם לפגיעה באינטרס הציבורי, כפי שקרה במקרה דנן.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמסמכים שהוגשו לעיוני, אני סבור כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולקבל את הערעור לגופו, כפי שיפורט להלן.
סוף דבר: נוכח כל האמור, יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, כך שתקופת התליית רישיונו של המשיב תעמוד על תקופה של שנה אחת.
