ביטול רישיון ישיבת קבע בגלל ניסיון אזרחות אמריקאית

המשיב אינו מכחד כי הפעלת הסמכות לבטל רישיון לישיבת קבע מטעמים של הפרת חובת הנאמנות היא צעד שפגיעתו חמורה.

הסנקציה המיידית כתוצאה מביטול רישיון לישיבת קבע, מבלי שניתן תחתיו רישיון ישיבה אחר, היא הרחקתו של בעל הרישיון שנשלל מישראל (וראו סעיף 13 לחוק הקובע כי "מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, ונימצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה – שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי").

אזרחות אשר לשלילת אזרחות, המשפט האמריקני קובע כי אדם שביצע מרצונו החופשי פעולות שונות המשקפות היתנערות ממעמד האזרחות – לרבות כאלה שאינן כרוכות בפגיעה בבטחון המדינה, כגון הצהרת אמונים למדינה זרה או היתאזרחות בה – מאבד את מעמדו.

לאחר מכן היתעצמו הידיעות המודיעיניות, ואולם באי-כוח העותרים ניסו לטעון כי העותר 1 חדל מלכהן כשר ואילו העותרים 8, 15 ו- 21 מוכנים להתפטר מחברותם בפרלמנט הפלסטינאי, במידה (כך במקור) ושר הפנים יחזור בו מביטול רישיון הקבע שלהם לשהות בירושלים.

...

בנסיבות אלה, נוכח הפרת האמונים הבוטה שפורטה לעיל, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי ולבטל את רישיון ישיבת הקבע של מרשיך בישראל".

על רקע האמור, בחודש פברואר 2014 הוא נעצר בצו מעצר מינהלי, בו היה נתון לכשנה וחצי, עד שחרורו בחודש אוגוסט 2014.

ניתן להסיק מסקנה זו אף בדרך של היקש, על-פי הוראות חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980 – מסעיפים מקבילים הקיימים בחוק האזרחות, תשי"ב-1952 (שם סעיף 11(ב)(2)), והכל כפי שהראה חברי, המשנה לנשיאה (בדימ') א' רובינשטיין בחוות-דעתו.

בצד כל האמור לעיל – אעיר עוד שתי הערות: (א) גישתי לעניין פיסקת שמירת הדינים, הכלולה בסעיף 10 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שתומכת אף היא בתוצאה, הובהרה בחוות דעתי בהלכת דיראני, ולא אוסיף כאן עוד בנושא זה. (ב) התוצאה אותה אני מציע לאמץ פה מתאימה לנסיבות המאוד מיוחדות שבפנינו.

בסופו של יום הודיע המשיב 1 לעותר שלאור מכלול הנתונים שלפניו הוחלט לדחות את הבקשה להשבת הרישיון לישיבת קבע נוכח היות העותר עבריין נימלט שמבוקש למעצר על ידי שילטונות ארה"ב וזאת על רקע פעילות עבריינית עניפה שביצע בתחומי ארה"ב (מכתב מיום 5.2.2013).

למעשה הנתונים היחידים שהעותר הביא בניסיון לסתור את החזקה הקבועה בדין עניינם הנכס שנשאר בחזקת המשפחה בירושלים כמו גם הביקורים (הקצרים) שהיו במהלך השנים.

לפי פסיקת בית המשפט העליון, עוד מפסק הדין בבג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה, פ"ד מב(4) 424, 433-432 (1988), רישיון ישיבת קבע ככזה פוקע "מתוכו הוא". לפי פסיקה זו, הרישיון מתבטל מעצמו בלא כל צורך במעשה ביטול פורמאלי.

וגם אם ייתכן ויהיו נסיבות שבהן עמדת הרשות המינהלית בעיניין פרטני זה של פקיעת הרישיון ומציאות החיים של בעל רישיון לישיבת קבע תכבול את הרשות או לכל הפחות תהווה מניעות והשתק לטענה אחרת, הרי שלא זה המקרה דנן משעה שכל שיש בידי העותר להראות בעיניין זה של השתק או מניעות היא העובדה שהרשות המינהלית ידעה לאורך שנים רבות לכל היותר – או יכלה לדעת – על האזרחות האמריקנית ואולי אף על השהות הממושכת מחוץ לישראל.

...

כך צוין גם בפסק דיני בעת"מ 53435-01-12 אבו דיאב (לא פורסם) כאשר ערעור על פסק דין זה לא נעתר (עע"ם 3335/12 אבו דיאב נ' שר הפנים (10.5.2012)).

בשל מכלול נימוקים אלה, מסקנתי היא כאמור שבנסיבות המקרה אין עילת התערבות בעמדת המשיבים שלפיה אכן רישיון ישיבת הקבע של העותר פקע "מאליו". במובן זה, ההודעה שניתנה לעותר בשנת 2003 שיקפה מציאות המבססת עמדה זו. הכל, בהתקיים הנתונים העובדתיים שצוינו לעיל, כמו גם החזקות הנובעות מתקנה 11א(1) ו-11א(3) לתקנות הכניסה לישראל שהעותר לא עמד בנטל לסתור אותן.

ואוסיף שגם בטיעון המשלים לא באה עמדה אחרת לעניין זה. התוצאה בשל מכלול שיקולים וטעמים אלה, מסקנתי היא שהחלטת המשיבים בנסיבות העניין, למרות הקושי שבה עבור העותר ובני משפחתו, היא החלטה סבירה ומידתית שאינה מצדיקה התערבות בית משפט זה. אשר על כן העתירה נדחית.

ראה דברי הנשיא ברק (כתוארו אז) במאמריו 'על ההשתמעות בחוקה הכתובה' (משפטים מ"ה תשע"ו): "הפרשנות החוקתית שולפת את הנורמה החוקתית לא רק מהמובן המפורש של הטקסט הכתוב, אלא גם ממובנו המשתמע. מהו מובן משתמע? המובן המשתמע של הטקסט החוקתי מתקבל – כמו המובן המפורש – מלשון הטקסט החוקתי. עם זאת, אין הוא מתקבל ממנו במישרין, אין לעמוד עליו באמצעות השמוש בכללי הסמנטיקה והתחביר. המילון אינו מסייע להבנה. המובן המשתמע מתקבל מפעולה היסקית – כלומר מהבנת הטקסט החוקתי על רקע ההקשר (הפנימי או החצוני) הרלבנטי". וכן ראה דבריו כפי שהובאו מפי כב' השופט ע' פוגלמן בעיניין אבו ערפה: "תפקידו של בית המשפט הוא לפרש את החוק באופן המגשים את תכליתו. תפקידו אינו לפזול לעבר צעדיו הבאים של המחוקק תוך ניסיון לנחש מה תהא תגובת המחוקק. תגובה אפשרית זו – שלשופט אין כלים לדעת את תוכנה – אינה צריכה להשפיע על הפירוש. השופט מפרש והמחוקק מחוקק [...] אין לשופט 'אסטרטגיה' באשר לצעדיו האפשריים של המחוקק, וכיצד למנוע אותם או לזרז אותם. 'אסטרטגיה' זו זרה היא לשופט (אהרן ברק 'שופט בחברה דמוקרטית' 381 (2004))". הזכות לאזרחות- המבחנים לביטולה במדינה דמוקרטית, ראויה זכות האזרחות למעמד חוקתי, של זכות יסוד.

המשפט האמריקאי כינה מעשה זה "עונש פרימיטיבי" (ראה עניין אלראי).

דבריו מקבלים משנה תוקף ביחס לביטול זכות לאזרחות: "האפשרות לבטל רישיון לישיבת קבע כרוכה בפגיעה קשה בזכויות יסוד. רישיון לישיבת קבע מקנה למחזיק בו את הזכות לשהות בישראל. הסנקציה המידית כתוצאה מביטול רישיון לישיבת קבע, מבלי שניתן תחתיו רישיון ישיבה אחר, היא הרחקתו של בעל הרישיון שנשלל מישראל (וראו סעיף 13 לחוק הקובע כי "מי שאינו אזרח ישראלי או עולה לפי חוק השבות, תש"י-1950, ונימצא בישראל, בלי רישיון ישיבה (בחוק זה – שוהה שלא כדין), יורחק מישראל בהקדם האפשרי")".

...

כך ציינה הוועדה המייעצת בהמלצתה: "...מר מפארגה הפר אמונים למדינת ישראל בשל מעשה הטרור הנפשע שביצע. אשר על כן, בחינת עניינו לקראת ביטול אזרחותו הישראלית הועברה בפני הוועדה. ...מעבר לאכזריות ולחומרת המעשה עצמו, מעשה זה מהווה מעשה מובהק של הפרת אמונים למדינת ישראל לפי סעיף 11(ב)(2) לחוק האזרחות....הוועדה סבורה כי מר מפראגה הצליח לסייע לאויב מדינת ישראל לבצע את הפיגוע בו נפצעו 24 אזרחי מדינת ישראל בקלות, בזכות היותו אזרח המדינה... בשל היותו אזרח המדינה יכול לנוע בחופשיות בתוך המדינה ובכך להוציא את הפיגוע לפועל. הוועדה משוכנעת כי עובדת אזרחותו של הנדון תרמה תרומה ניכרת ומשמעותית ליכולת העברת מטען החבלה לתוך מדינת ישראל והנחתה באוטובוס ציבורי קו 142 הנוסע בלב תל אביב וזאת בלי מפריע וללא כל חשש ובכך פגע, בנשק קטלני וחסר הבחנה, פגיעה באזרחים חפים מפשע שכל חטאם שנסעו אותה העת בתחבורה הציבורית". בהחלטת האישור הוסיף היועץ המשפטי על עמדת הוועדה המייעצת: "(המשיב) ניצל את חופש התנועה שמקנה לו אזרחותו לשם ביצוע אותם מעשים ואת העובדה שהתאזרח ולא רכש את אזרחותו מלידה. כן שקלתי את העונש הכבד שבית המשפט מצא לנכון להטיל עליו, את דבריו החמורים כלפי הנדון ואת דחיית ערעורו של הנדון על חומרת העונש על ידי בית המשפט העליון בעת האחרונה" (נספח א' לבקשה).

לסיכום סוגיית ההרתעה – השימוש בשלילת אזרחות המשיב ככלי הרתעתי, מרחיק לכת ואינו מידתי.

הכוונה עליה הצהיר שר הפנים, להמיר את זכות המשיב לאזרחות ברישיון ישיבה ארעי, אשר חידושו מדי שנה מותנה בשיקול דעתו של שר הפנים, מהווה פגיעה מהותית בזכות יסוד של המשיב, שאין לאפשרה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן – החוק), קובע בסעיף 1 כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117 (1972); ובג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)).

בהקשר זה נאמר בבג"צ 288/88, בעיניין עווד לעיל, כדלהלן: "רישיון לישיבת קבע, משניתן, נסמך על מציאות של ישיבת קבע. כאשר מציאות זו שוב אינה קיימת, פוקע הרישיון מתוכו. אכן, רישיון לישיבת קבע – להבדיל ממעשה היתאזרחות – הוא יצור כלאיים. מחד גיסא הוא בעל אופי קונסטיטוטיבי, המעמיד את הזכות לישיבת הקבע; מאידך גיסא הוא בעל אופי דקלראטיבי, המבטא את המציאות של ישיבת הקבע. כאשר מציאות זו נעלמת, אין עוד לרישיון במה שיתפוס, והריהו מתבטל מעצמו, בלא כל צורך במעשה ביטול פורמלי" (עמ' 433).

לא נעשה ניסיון לברר בשימוע מהן זיקותיה של העותרת לישראל בשנים האחרונות, והאם קיימת נכונות מצִדה לוותר על מעמד האזרחות האמריקאי.

...

סבורני, כי מסקנת הוועדה מעוררת קשיים, שכן משרד הפנים, כמו-גם ועדת ההשגה, כלל לא בחנו את טיעוני העותרת לגופם בבקשתה להשבת מעמד התושבות, ובעיקר אלו הנוגעים להעתקת מרכז חייה לישראל ולמֵרב זיקותיה לארץ, והאסמכתאות שהציגה בעניין זה. הוועדה לא בחנה את טענות העותרת בדבר "השתקעות" בישראל, והיה מקום שמשרד הפנים ידון בהן בשלב ראשון, במסגרת הבקשה להשבת מעמד התושבות, בטרם יפנה אותה להגשת בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים.

לאור מכלול הנסיבות, ובהתחשב מחד גיסא – בהחלטת משרד הפנים לדחות את הבקשה להשבת מעמד התושבות ללא כל התייחסות לנימוקי הבקשה ובקשיים שבנימוקי ועדת ההשגה לזרים לדחיית ההשגה, ומאידך גיסא – בנטל הרובץ על שכמה של העותרת בבקשתה להשבת התושבות לאחר השנים הרבות שבהן התגוררה בארצות-הברית, סבורני כי יש לקבל את העתירה, באופן שיינתן לעותרת מעמד זמני לתקופה קצובה, בכדי לאפשר למשרד הפנים להמשיך ולבחון את זיקתה לישראל בתקופה זו, כפי שנהג בית-משפט זה בשורה של פסקי-דין בנסיבות דומות (בין-השאר פסק-דינו של כב' השופט מ' סובל בעת"מ 1633/09, לעיל; פסק-דינה של כב' השופטת נ' בן אור בעת"מ 20173-05-10, לעיל; פסק-דינו של כב' השופט י' מרזל בעת"מ 54228-01-11, לעיל; ופסק-הדין שניתן על-ידִי בעת"מ (י-ם) 27801-01-11 בעניין חוסין, לעיל).

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, מתקבלת העתירה, במובן זה שעל משרד הפנים לאפשר לעותרת להוסיף לשהות בישראל במהלך השנתיים הבאות, במעמד זמני, שסוגו ייקבע על-ידי המשרד.

למרות זאת אישר בית המשפט העליון את החלטת משרד הפנים בדבר פקיעת רישיון ישיבת הקבע של אותו אדם, מטעמים זהים לטעמים אשר בגינם הוחלט על פקיעת הרישיון של העותר דנן: מגורים בארה"ב במשך 18 שנים, רכישת רישיון לישיבת קבע בארה"ב, ורכישת אזרחות אמריקנית.

בדחותו את הטענה קבע בית המשפט העליון כי חוק היסוד לא ביטל את תוקף ההלכה הרואה בתושבי מזרח ירושלים בזמן מפקד האוכלוסין משנת 1967 כמי שקיבלו אך רישיון לישיבת קבע בישראל, ולא אזרחות או "מעין אזרחות". ממילא התניית תוקף הרישיון בקיום רציף של מרכז חיים בישראל אינה פוגעת בכל זכות יסוד אלא "נובעת מליבת השוני בין אזרח למי שאינו אזרח. מרכז הכובד של מעמד תושב הקבע מצוי בקיום קשר של תושבות בין התושב למדינה. אי קיומו של תנאי זה נוטל את הבסיס וההצדקה להכרה במעמד של תושב קבע, למי שאינו אזרח" (שם, פסקה 10).

הסבר זה אינו יכול להתקבל מכמה טעמים: אם העותר לא אהב מעולם את שמו הפרטי, מדוע נרשם בשם זה בארה"ב עת נישא לרעייתו האמריקנית, ומדוע עשה שימוש בשם זה לצורך הבקשה שהגישה עבורו אותה אשה לקבלת רישיון ישיבת קבע בארה"ב (עובדות אותן אישר בשימוע השני)? מדוע החליף את שם המשפחה שלו לשם החמולה אם אינו טוען לחיסרון כלשהו של שם המשפחה או לכך ששם זה, בניגוד לשם הפרטי, אינו אהוב עליו? מדוע לא פעל לשינוי שמו במירשם האוכלוסין הישראלי במשך כל שנות מגוריו בישראל מאז חזרתו מארה"ב, אם אמנם שם זה אינו אהוב עליו? כל הניסיונות הללו של העותר להתחמק ולהסתיר ממשרד הפנים את האמת, אף שאינם נחוצים כדי לדחות את עתירתו (הראויה להדחות לגוף העניין כמפורט לעיל), ודאי שאינם פועלים לטובת העותר כאשר באים לשקול את בקשתו שבית המשפט יפסול את החלטת משרד הפנים.

...

הסבר זה אינו יכול להיתקבל מכמה טעמים: אם העותר לא אהב מעולם את שמו הפרטי, מדוע נרשם בשם זה בארה"ב עת נישא לרעייתו האמריקנית, ומדוע עשה שימוש בשם זה לצורך הבקשה שהגישה עבורו אותה אישה לקבלת רישיון ישיבת קבע בארה"ב (עובדות אותן אישר בשימוע השני)? מדוע החליף את שם המשפחה שלו לשם החמולה אם אינו טוען לחסרון כלשהוא של שם המשפחה או לכך ששם זה, בנגוד לשם הפרטי, אינו אהוב עליו? מדוע לא פעל לשינוי שמו במרשם האוכלוסין הישראלי במשך כל שנות מגוריו בישראל מאז חזרתו מארה"ב, אם אמנם שם זה אינו אהוב עליו? כל הניסיונות הללו של העותר להיתחמק ולהסתיר ממשרד הפנים את האמת, אף שאינם נחוצים כדי לדחות את עתירתו (הראויה להידחות לגוף העניין כמפורט לעיל), ודאי שאינם פועלים לטובת העותר כאשר באים לשקול את בקשתו שבית המשפט יפסול את החלטת משרד הפנים.

על יסוד כל האמור, העתירה נדחית.

העותר ישלם למשיבים הוצאות בסך כולל של 5,000 ₪.