ביטול רישיון בגין אי הפעלת מונה

סעיף 7(3) לחוק הפיצויים קובע כי הנוהג ברכב ללא רישיון נהיגה אינו זכאי לפצוי למעט מקרים בהם הרישיון "פקע מחמת אי תשלום אגרה". בעיניין זה ניתנו מספר פסקי דין של בית משפט השלום שיש להתייחס להגבלה על פי חוק ההוצאה לפועל כהגבלה שהוטלה עקב אי תשלום אגרה וככזו אינה מפקיעה את הכסוי הבטוחי (ראו: ת"א (ב"ש) 16493-02-13 עטאללה אבו מדעים נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנב]; תא"מ (רמ') 4536-09-12 אמדוקס (ישראל) בע"מ נ' שאול עמר [פורסם בנבו]).

נפסק כבר כי הפעלת שיקול דעת על פי פסיקה קיימת ערב חקיקת חוק יסוד : כבוד האדם וחרותו, בהקשר של הטלת עיקול זמני לפי תקנות סדר הדין האזרחי, כפופה לעיקר המיגבלות שבסעיף 8 ו- 1 לחוק היסוד (ראו: בש"א 94/ 4459, 4475 סלמונוב ואח' נ' שרבני ואח', פ"ד מט(3) 479, 483).

לכן, חידוש הרישיון אינו כרוך אך ורק בתשלום אגרה אלא מחייב עמידה במבחנים ובבדיקות, או לחלופין, קבלת פטור לפי שיקול דעתה של רשות הרשוי הבוחנת את ענייננו  להשלמת התמונה אציין כי, תקנה 172א לתקנות התעבורה בוטלה ביום 20/2/2017 (ראו: קובץ תקנות, חוברת 7779 עמ' 724) .

בשטח הנורולוגי מונה פרופ' מנחם שדה אשר קבע כי נכותו הצמיתה של התובע היא בשיעור 32.5% בגין הפגיעה הקונטיבית ו- 20% בגין פגיעה בשריר הגלוטואוס בגפה שמאלית תחתונה.

...

ביום 10/5/21 סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. הכרעה ודיון לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

ביום 24/2/2015 הגיש התובע תגובה לבקשת הנושה בה כתב "אבקש את כבודו לא לענות בחיוב לבקשת הזוכה היות והנני עובד כאיש אחזקה.....". אני קובע כי תגובה זו מתייחסת לבקשה שהוגשה והיא באה בתגובה אליה כאשר היא אינה מתייחסת להחלטה שניתנה בעקבותיה.

לכן אני דוחה את הטענה.

סיכום לסיכום יש לפסוק לתובע את הסכומים כדלקמן: כאב וסבל 186,088 ₪ הפסדי שכר לעבר 473,350 ₪ עזרה והוצאות לעבר 130,000 ₪ הפסד כושר השתכרות לעתיד 690,806 ₪ הוצאות ועזרה לעתיד 870,000 ₪ הפסד תנאים סוציאליים 145,570 ₪ סה"כ 2,495,814 ₪ התובע קיבל ומקבל קצבת נכות כללית ושירותים מיוחדים.

לכן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 1,743,041 ₪.

"מערכת היחסים המשפטית בין גורמי המינהל, הסוכנות, האגודה וחבר האגודה בנויה על התשתית הבאה: הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצידה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לאגודה השיתופית, והאגודה כבת-רשות מעניקה רשות שימוש לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר האגודה הוא כבר-רשות. ההלכה הפסוקה הגדירה זכות זו כזכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרשיון. הסכם הרשיון לצורך ענייננו הוא "ההסכם המשולש" המגדיר, בין היתר, את תנאי הרשיון המחייבים את חבר האגודה.

זיקת הנאה ניתנת לביטול אם כי הסמכות לעשות כן מסורה רק לבית המשפט וכך יהיה "אם ראה לעשות כן בגלל אי הפעלת הזיקה או בגלל שינוי בנסיבות השמוש בה או במצב המקרקעין הזכאים או הכפופים" (סעיף 96 לחוק המקרקעין).

מאחר שב"כ התובעת לא היה מוכן לאשר כי עבודות בניית החומה המבוצעות על ידי הנתבע אינן פולשות לשטח נחלת התובעת (עמ' 3 לפרוטוקול, שור' 15-13), אף שקודם לכן הוא טען כי הנתבע בונה את החומה "ממש על קו הגבול" (עמ' 1 לפרוטוקול, שור' 24-23), מונה המודד דן ברלינר כמומחה מטעם בית המשפט על מנת לקבוע את קו הגבול בין הנחלות ואת מיקום הכלונסאות שיצק הנתבע לצורך בניית החומה.

...

מצאנו אפוא כי התובעת לא הוכיחה שבגבול שבין שתי הנחלות נוצרה דרך מעבר בהסכמת הנתבע וברשותו וגם לא לפי זיקת הנאה מכוח שנים.

עקרונית, מקובלת עלי טענת ב"כ התובעת "שההתחייבויות החוזיות שקיבלו על עצמם חברי האגודה במסגרת ההסכם המשולש שחתם עליו כל חבר מול האגודה ומול הסוכנות משליכים גם על היחסים ההדדיים בין חברי האגודה לבין עצמם" (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 5-3).

על כן, אני מורה על דחיית התביעה ומחייב את התובעת בתשלום הוצאות משפט לטובת הנתבע בסכום כולל של- 10,000 ₪.

לפני ביהמ"ש ערעור על החלטת המשיבה מיום 13.6.22, המורה על ביטול הרישיון שניתן למערערת להפעלת מרפאה, בהתאם לפקודת בריאות העם, 1940 (להלן: "הפקודה") טענות המערערת המערערת טענה בהודעת העירעור כי החל משנת 2017, הפעילה מרכז רפואי בבניין הנמצא ברח' גילדסגיים 4, ברמת גן, בסמוך לבית חולים שיבא, תל השומר וכי הפעילות של המרכז הרפואי נעשתה ברישיון להפעלת מרפאה, שניתן לה על ידי משרד הבריאות, מכוח הפקודה לאחר שעמדה בכל תנאי משרד הבריאות.

עוד טענה, שבמקביל לאירועים הנ"ל, הגישה המערערת בקשה למתן צו עיכוב הליכים לבית המשפט המחוזי בתל אביב (תיק חדל"ת 586416-11-21), בניסיון להגיע להסדר, וביום 25.11.21 ניתן צו עיכוב הליכים כאמור וביום 10.1.22 מונה עו"ד שי מילוא כנאמן למערערת.

מכאן שהמערערת הפסיקה פעילותה, מסיבותיה, ולכן לא ביקשה מבעוד מועד חידוש הרישיון, עוד לפני שפקע, ונקלעה להליך חדל"ת. המערערת החלה במו"מ עם גורם אחר למכירת פעילותה, באופן שהצריך העברת הפעילות למקום אחר, תוך שהיא מציינת כי אם המהלך לא יצלח, היא תחדש הפעילות במען הנוכחי.

...

אולם, טענה, דינו של טעם זה להידחות שכן הצורך בשינוי כתובת המרפאה נעוץ בענייננו בנסיבות אובייקטיביות, שאינן בשליטתה שכן העירייה דרשה את פינוי שטח החניה ובמקביל החלו עבודות בינוי בשטח הגובל בבניין המרפאה וכתוצאה מכך- כפי שמשרד הבריאות עצמו ציין בהחלטתו- המבנה הנוכחי, ברח' גילדסגיים, לא יכול היה לשמש עוד להפעלת המרפאה.

עוד טענה, שגם דינו של טיעון זה להידחות שכן היא הודיעה מראש למשיבה על הפסקת פעילות המרפאה לפרק זמן קצר נוכח הכוונה למכור את פעילותה, ובה הודיעה שאם המשא ומתן לא יצלח, היא תחזור להפעיל את המרפאה.

אם לא די בכך, וכאמור לעיל, מסקנה זו, לפיה אין קשר בין מכתב העיריה להפסקת הפעילות מלכתחילה, משתלבת עם הליך החדל"ת בו מצויה המערערת, ולכן ביהמ"ש קובע כי המערערת הפסיקה פעילותה בגלל גורמים התלויים בה ולא עקב "נסיבות אובייקטיביות" כנטען בהודעת הערעור.

זה המקום לציין כי לצד הרשעתו בעבירות הנ"ל, זוכה הנאשם מארבע עבירות אחרות שיוחסו לו במסגרת כתב האישום שהוגש נגדו והן: אי הפעלת מונה, דרישת שכר הסעה שלא כדין, אי קיום חובת הסעה וכן תשובה בלתי נאותה.

לאור כל האמור, המאשימה עותרת לכך שיושתו על הנאשם העונשים הבאים: פסילה מותנית בת 60 ימים למשך 3 שנים ביחס לרישיון הצבורי, קנס בסך 8,000 ₪, התחייבות מרתיעה למשך 3 שנים בסך 15,000 ₪ ופצוי לכל אחת משלוש הנוסעות בסך 700 ₪.

יחד עם זאת, אין בכך כדי להפחית מחומרת העבירות בהן הורשע הנאשם ובפרט מכך שהותיר את אחת הנוסעות לבדה במקום אחר מהמקום בו עלתה למונית, כפי שתואר בהכרעת הדין: "לאחר שהנוסעת 1 שישבה במושב הקידמי ירדה מהמונית, הנאשם הסית את חגורת הבטיחות שלו, רכן וסגר את דלתה בעודה מחוץ למונית. זאת, כאשר לאחר כ-20 שניות (כעולה מסרטון הארוע) הוא החל בנסיעה מבלי שאותה נוסעת שבה אל הרכב ומבלי שהוא עידכן את הנוסעות האחרות בדבר כוונותיו" (ראו סעיף 80 להכרעת הדין), ובהמשך: "מדובר בנסיעה שארכה כדקה ומדובר היה במרחק לא מבוטל" (סעיף 83).

...

זאת, כאשר כתב האישום הוגש בחלוף כשנתיים ממועד ביצוע העבירה ובחלוף כשנה מהמועד בו נחקר הנאשם בגין החשדות נגדו (ראו החלטתי מיום 10.6.21 במסגרתה נדחתה טענתו המקדמית של הנאשם להתיישנות).

לפיכך, אני סבורה כי יש למקם את עונשו של הנאשם ברף הנמוך-בינוני של מתחם העונש ההולם כפי שפורט לעיל.

הכרעה: לאור האמור, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעונש ושקלתי את חומרת העבירות, את מתחם העונש ההולם, את עברו התעבורתי ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: קנס בסך 5,000 ₪.

ביום 4.11.2023 נעצר המערער בחשד למעורבות בארועי אלימות והתפרעות בתל אביב; לאחר חקירתו על ידי המישטרה הועבר המערער ביום 5.11.2023 לידי המשיבה; בו ביום נערך למערער שימוע שבסיומו הוחלט על ביטול רישיונו לישיבת ביקור, וכן הוצאו כנגדו צו הרחקה וצו משמורת.

ס"ק (א) לחוק מונה את המקרים שבהם רשאי הממונה ואף בית הדין (סע' 13טו(א)(2) לחוק) לשחרר בערובה שוהה שלא כדין, כאשר נידרשת התקיימות אחד התנאים הקבועים בסעיף על מנת לאפשר הפעלת סמכות הממונה לשיחרור מי שמוחזק במשמורת בתנאים.

...

בענייננו, סבורני כי חומר הראיות שהוצג על ידי המשיבה מקים חשד סביר הן ברמה הפלילית והן ברמה המנהלית, לביצוע העבירות המיוחסות למערער.

יחד עם זאת, סבורני כי יש לאפשר למשיבה פרק זמן סביר על מנת למצות את הליכי החקירה הפלילית, ולנקוט בהליך המתאים במסגרת אותו מסלול, במידת הצורך והאפשר.

נוכח כל האמור, אני מחליט כי צו המשמורת נגד המערער יעמוד בתוקפו עד ליום 30.11.23.