בהקשר זה צוין כי אין בכתב התביעה טענה כלשהיא לעילה לתקיפת הרישום במירשם, לפי סעיפים 93-97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969.
אין מחלוקת כי ההקניה הושלמה לפני עשרות רבות בשנים, שנות ה- 50 של המאה הקודמת, וזהו לכל המאוחר מועד הווצרות עילת התביעה של התובעים, המבקשים כיום לתקוף את חוקיות ההקניה, וכפועל יוצא לבטלה ולהכריז על זכויותיהם שלהם ורישומם כבעלים במירשם המקרקעין חלף זכויות רשות הפיתוח.
...
בראשית הדברים אציין כי חלק לא מבוטל מטענות הנתבעים בבקשתם לסילוק על הסף, אין בידי לקבל.
לאחר שאמרנו את הדברים שלעיל, סבורני כי טענת הנתבעים בדבר התיישנות התביעה להצהרה על זכויות התובעים במקרקעין, טענה המבוססת על תקיפת הקניית המקרקעין לאנ"נ ולרשות הפיתוח, בדין יסודה, ולפיכך דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל מטעם זה.
מעיון בטענות הצדדים עולה כי אין מחלוקת שהמקרקעין רשומים מזה עשרות בשנים בבעלות רשות הפיתוח.
ככל שהתובעים חפצים ללכת בנתיב זה (העומד בסתירה לטענתם הבסיסית כי הנכס איננו נפקד), עליהם לפנות לאנ"נ להפעלת סמכותו ושיקול-דעתו, כאשר תקיפת החלטתו בבקשה מעין זו איננה בסמכות בית משפט זה כי בסמכות בג"צ.
המסקנה מכל המקובץ היא, כי דין התביעה להידחות על הסף בגין התיישנות, וכך אני מורה.
