ביטול רישום לאום בתעודת זהות שגוי

לפיכך הם טוענים כי יש לבטל את קביעתו זו, שאז יוכלו התובעים לפעול לרישום הזכויות על שמם על יסוד הסכמי המכר עם ה"ה אבו חמדה.

זאת, כך נראה, בשל העובדה שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים סבר, בטעות, שהוראה זו חלה אך ורק על אנשים מהקבוצה השלישית של הנפקדים, בנסיבות הנפקדות שבסעיף 1(ב)(1)(III) לחוק נכסי נפקדים אליו מפנה סעיף 27(א) לחוק (עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 19-17).

בשנת 1976 חזר לישראל, קיבל מעמד של תושב והוצאה לו תעודת זהות ישראלית המעידה על מעמד זה. בעיניינו של חסיין קיים קושי של ממש בקביעה בנוגע לתאריך הולדתו, כפי שיובהר להלן, עניין שיש בו גם כדי להעיב באופן מסויים על הקביעה לפיה העסקה שנכרתה עם חסיין עניינה באותו אדם שנטען כי אינו נפקד.

מאלה עולה כי ביום 30.7.1973 הוצאה תעודה מזהה ל"חוסין איבראהים חוסין אבו חמדה" (Husain Ibrahim Husain Abu Hamdeh"") בה נרשם כי הלאום שלו הוא ירדני ("Hashimite"), כי הוא נולד בתאריך 22.2.1922 וכי הוא תושב מהתאריך 23.9.1955.

...

לפיכך, ולאחר שסעד זה התבקש במסגרת הסיכומים, והוא מתבקש מטיב ההתנהלות וההשתלשלות העובדתית, יש להיעתר לסעד חלופי זה ולהורות כי התובעים יוכלו להגיש בקשה בשם הנפקדים כולם על פי סעיף 27(ב) לחוק, וכן לפנות בבקשה לפי סעיף 28 לחוק בעניין זכויותיהם של צובחי וחסיין במקרקעין.

סוף דבר נקבע לעיל כי יש לדחות את טענות התובעים לפיהן טעות נפלה בהחלטתו של האפוטרופוס לפיה יש לראות את צובחי, פכרי וחסיין כנפקדים.

במכלול זה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לפסוק לתובעים סכום של 35,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט גם יחד.

] בעלת תעודת זהות מס' [.

לישכת רישום האוכלוסין פנתה ופונה מדי פעם לבתי הדין בהשגות על החלטותיהם לאישור יהדות לאור המסמכים המצויים בידם – לפעמים סרב משרד הפנים לרשום כיהודי את מי שבתי הדין אישרום כיהודים, ולפעמים לאחר שנירשם הלאום על פי החלטת בית הדין ביקשה לישכת רישום האוכלוסין לערוך בדיקה מחדש ולשנות ההחלטה.

מהות החובה לתקן פסק דין מוטעה וחלותה על בית דין חליפי אם בית הדין הראשון אינו יכול לשוב ולבחון את הדברים אומנם נראה שאף שלכתחילה החובה לבטל את הטעות מוטלת על בית הדין שפסק, לא יעלה על הדעת שאם אכן נפלה טעות בפסק הדין, נוכל להשאיר את פסק הדין המוטעה על מכונו, שהרי הטעם שניתן לבית הדין לחזור בו מפסק דינו הוא מפני שחובתנו לידון דין אמת לאמיתו ואם נודע או התעורר ספק שחלה טעות, חובה להוציא את האמת לאור.

אבל אף אם מדינת ישראל תחליט להפעיל את מידת החסד, הדבר אפשרי רק לעניין זכות המגורים בארץ, אולם לעניין אישור היהדות, משהובהרה ההטעיה והתרמית חובתו של בית הדין להודיע בשער בת רבים את המצב לאשורו, ועל משרד הפנים לבדוק ולעדכן את טעותו, אף אם אין לבית הדין סמכות חוקית ישירה להורות לשנות סעיף הלאום והדת במירשם האוכלוסין.

...

ולגוף פסק הדין חומר הראיות תומך במסקנה בדבר אי־יהדות המערערות, מכל מקום אין בו די להתיר נישואין לכתחילה ללא גט לאחר שצלחנו את משוכות הסמכות העניינית והמקומית, לעניין המותב שידון בבירור יהדותה של [ש'], נעיין בטענות שטוענות המערערות לגופו של פסק הדין.

בחינת הדברים יכולה להיות גם על פי פניית אחד מבעלי הדין לעיון נוסף בפסק דינו של בית הדין לאור עובדות חדשות שהתגלו, וכאמור בתקנה קכ"ט לתקנות הדיון: "(1) בעל דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית הדין שדן בעיינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם." אך דבר זה אינו שייך לנידון דידן, שהרי המערערת אינה רוצה שבית הדין בטבריה יחזור ויעיין בפסק דינו, שהרי החלטתו מקובלת עליה.

בכפוף לכל האמור, הערעור מתקבל.

אשר לבקשתה של ציפורה (בבשג"צ 2377/93) להנפיק תעודות זהות חדשות, מציינת גב שרון-המכהנת בתפקיד ממונה מירשם ודרכונים בפועל-כי בכוונת המשרד לבקש מתמר להמציא לבדיקה את תעודת הזהות שהיא מחזיקה בה. מטרת הבדיקה לבחון אם רישום הילדים אכן מדויק.

גב שרון הוסיפה עוד, כי היא מוכנה, בנוסף, לערוך בירור דומה בהתייחס לאותם צאצאים שלגביהם נפלה בשעתו טעות ברישום המחשב.

אך לא הרי פסילת שם בטרם ניתנה תעודה על דבר הרישום כהרי ביטול רישום שכבר נעשה, ולא הרי ביטול רישום "טרי" כהרי ביטול רישום "ותיק". אכן, מאז עברו למעלה משלושים שנה, והשאלה שלפנינו הנה אם לאור נתון זה, ועל רקע מכלול הנסיבות, יש פגם בהחלטתו של שר הפנים, על שסירב לשנות את הרישום.

(1) שמות ההורים; (2) מקום הלידה; (3) המצב האישי (רווק, נשוי, גרוש או אלמן); (4) המין; (5) הלאום; (6) תאריך הכניסה לישראל; (7) מספר הזהות".

...

דין העתירה להדחות, בשל הזמן הרב שחלף ובשל הנזק הרב שייגרם לאנשים רבים, ובעיקר לילדיה ולקרוביה של תמר.

לבסוף, תמר סבורה שיש לדחות את העתירה, שכן יש למנוע פגיעה בלתי מוצדקת בה ובתשעת ילדיה.

התוצאה היא כי דין העתירה להידחות בכל ראשיה, למעט העתירה המכוונת לקבלת מידע בשאלה אם ציפורה רשומה כאמם של ילדי תמר.

מתצהיר התשובה עולה כי העותרת מסרה בשלב מוקדם יותר מידע מוטעה למינהל האוכלוסין, וכי בסמוך לכניסתה לישראל רשמה בטופס הרלוואנטי, בפרט הדת, כי היא יהודייה.

בדומה לכך משמשת תעודת זהות, בה רשום אדם כנשוי כ'סימן ההיכר המובהק' לעובדה זו, לצורך משאו-ומתנו, אם לפני פקיד השומה ואם לפני שוער במלון, ועוד כהנה וכהנה, אם כי עצם הרישום אינו מקנה, כמובן, לנרשם זכויות על-פי החוק.

והשאלה הנשאלת: לשם מה לרשום אותם 'נשואים' במרשם האוכלוסין על יסוד הנישואין הקונסולריים-בסיטואציה כמו בפרשת גולדשטיין-ולהעניק להם זכויות והטבות הנילוות לכך כאשר אין לנישואין אלה, כפי שראינו, כל תוקף במשפט המקומי וכאשר קיימת וודאות שבאחד הימים כאשר בית-המשפט ידון בתוקפם של הנישואין, כגון בעקבות סיכסוך מסוים בין בני-הזוג (תביעת מזונות, למשל), יקבע כי נישואין אלה הם בטלים (VOID) ומעולם לא היה להם תוקף משפטי?.

אכן, העובדה שאישור ראש העדה על המרת דתו של אדם גורר שינוי הרישום של אדם בסעיף הדת והלאום מראה בעליל כי, לכל הפחות החל משנת 1965, אישורו של ראש העדה כי המרה תקפה איננו מצומצם מבחינת המשפט הישראלי רק לקביעת סמכות השיפוט של בתי הדין, אלא הוא רלוואנטי אף לקביעת זהותו הלאומית והדתית של הבא להרשם.

...

סיכומו של דבר: פסק-דיננו היום-הקובע כי פקודת ההמרה אינה שלטת על הכרה בגיור לצורכי חוק השבות וחוק המרשם-אינו יוצר חלל ואינו משאיר את שבותו של יהודי (והתאזרחותו) לרצונו הסובייקטיבי שלו או של מי שנוטל על עצמו משימה פרטית של גיור.

כל שקובעים אנו הוא דבר אי-תחולתה של פקודת ההמרה לעניין הכרה בגיור על-פי חוק השבות.

אנו קובעים את ה"אין" (אין תחולה לפקודת ההמרה).

ביחס לבת טעה הפקיד בין דת ולאום ורשם "לאום: אב יהודי, אם נכריה", ודת: "לא רשום". בתצהיר התשובה הודיעה המצהירה מטעם המשיבים (שר הפנים ופקיד הרישום , מחוז חיפה ), המכהנ ת כפקיד רישום ראשי במובן החוק, כי היא היתה מוכנה ועדיין מוכנה לרשום את פרטי הרישום של הבת בהתאם להנחיות, באופן שיהא זהה לרישום הבן.

ובאמת, כיצד אפשר לבטל את ערך הרישום, מבחינה מדינית וחברתית, החשובה לא פחות מן הבחינה הטכנית הצרה, אחרי שהכנסת רגשה על נושא זה עצמו במשך דיונים ארוכים ומרים? ואפשר להקשות: אם כל זה הוא ענין של מה בכך, מדוע נלחם העותר בעקשנות כזאת על עתירתו, ומדוע עורר הדיון בעתירה זאת היתעניינות כללית כזאת בציבור על כל חוגיו, בארץ וגם ביהדות התפוצות? האמנם "לכל העם בשגגה" בהבנת חשיבותו של המירשם שהפך למעין שיבולת בין היריבים? חברי הנכבד, השופט זוסמן , מכריז בכותרת כי "מי הוא יהודי אינה הבעיה". הלוואי והיה זה כך. להלן (בפסקה 13) מבהיר חברי שהשאלה היא מי הוא יהודי לענין חוק המירשם.

לנושא תעודת זהות עלול להפריע פרט מסויים הרשום בתעודה, כי יש ואינו מעוניין, שכל אדם, שבפני ו מציג תעודת הזהות, יידע כל פרטיו האישיים; ואשר ללאום, או לדת, ידוע כי במקרים רבים, אנשים השייכים למיעוטים הם בעלי נטיה טבעית ל-mimicry (חקוי או הסוואה) ואינם רוצים שאחרים ירגישו שהם מן המיעוט, אפילו כשהמיעוט אינו נרדף וזכויותיו אינן נפגעות; ולכן, יש ואדם כזה משתדל להרשם כשייך לרוב, במידה והדבר נרשם בתעודה.

...

שנית, החלת דעה זו על גופו של הענין שלפנינו בדבר רישום לאומיותם של ילדי העותר מביאה אותי לאותה מסקנה שהסכמתי לה גם על-פי דרכו של השופט זוסמן.

סיכומו של דבר: תפיסתה של ההלכה הדתית בענין לאומיותו של תושב הארץ אינה יכולה לשמש בסיס לפסיקת בתי-המשפט האזרחיים במדינת ישראל.

המשיבים ישלמו לעותר יציאותיו בסכום כולל של 200 לירות.