בעיניינו של המערער נוהל בעבר הליך פש"ר (תיק פש"ר 46680-05-17) בגין אותן נסיבות הסתבכות בחובות, אך הליך הפש"ר הקודם בוטל בפסק דין מיום 25/6/18 בשל מחדליו של המערער בהליך עצמו, מבלי שבית המשפט הכריע בבקשה לגופה.
לעניין החובות לבני מישפחת סואלחה, ציין הנאמן כי המערער לא הורשע בסופו של יום בעבירה פלילית בגין ארוע התקיפה ולכן, מדובר בחובות שאינם נכללים גם כן במסגרת סעיף 175(א)(2).
בית משפט קמא לאחר ששקל את טעות הצדדים ולאחר עיון במסמכים הורה על ביטול ההליך בעיניינו של המערער, תוך קביעה כי:
"...לא ניתן אלא לקבוע באופן חד משמעי כי החוב כלפי קרנית הנו חוב אשר נובע מארוע התאונה בו היחיד היה מעורב, במסגרתו ביצע היחיד עבירות רבות, לרבות עבירת הפקרה אחרי פגיעה, כמוגדר בסעיף 64א לפקודת התעבורה, שהנה עבירת אלימות חמורה, כהגדרתה בחוק זכויות נפגעי עבירה.." – (שם, פסקה 40).
...
גם ב"כ הממונה הצטרפה לעמדתו העדכנית של הנאמן והבהירה כי:
"עמדתנו ניתנה ברוח פקודת הפש"ר במסגרתה התייחסנו לחוב של קרנית כחוב אזרחי. לאחר שעיינו בתגובת קרנית ונחשפנו לפסק הדין שניתן על ידי מותב זה, ביצענו חשיבה מחודשת במשרדינו בנוגע לעמדתנו ביחס לשאלת ההפטר על החוב של קרנית ובנסיבות הספציפיות של התיק הזה. כפי שחברי ציין היחיד הורשע בעבירת תקיפה. מדובר בעבירה שחוסה תחת החריגים של סעיף 175 לחוק, בנסיבות אלו אנו חוזרים בנו מעמדתנו וסבורים שמדובר בחוב שאינו בר הפטר. אבקש לציין כי לא מדובר בעמדה גורפת לכלל תביעות החוב המוגשות על ידי קרנית, אלא שיש צורך בבחינת כל מקרה לגופו, לרבות בחינת העבירות בהן הורשע היחיד והאם הן חוסות תחת סעיף 175" (ראה עמ' 3 לפרוטוקול מיום 28/04/2022, שורות 19-25).
יוצא אפוא, כי תאונה בה היה מעורב נהג וביצע את העבירות המפורטות בסעיפים 64 ו/או 64 א לפקודת התעבורה, שתחשבנה כעבירת אלימות חמורה, ונוצר חוב ליחיד, תביא לתחולתו של סעיף 175(א)(2) לחוק חדלות פירעון אין נפקא מינה אם הנושה הינו הנפגע עצמו שנפגע ישירות מביצוע העבירות נשוא סעיף 175(א)(2) או הינה קרנית, שנכנסת בנעליו של הנפגע, בשל העדר כיסוי ביטוחי, על אף שהחוב נפסק בהליך אזרחי במסגרת תביעה שהוגשה ע"י הנפגע , שתבע את המערער כנהג הרכב ואת קרנית בשל העדר כיסוי ביטוחי, כך שהחוב נשוא תיק זה מקורו במעשיו של המערער שפגע בהולך הרגל והפקיר אותו לאחר הפגיעה, מעשה שהינו מסוג המעשים שלא מוצדק לפטור את החייב מחובות שנוצרות בשל ביצוען נוכח העדפת האינטרס הציבורי ולאור העובדה שחובות אלה מבחינה מוסרית וחברתית לא מוצדק שההפטר יחול עליהם.
המחוקק הכיר כיום במקרים בהם המטרה השיקומית נסוגה בפני תקנת הציבור הכללית, עת קבע מפורשות כי לא יינתן הפטר מחוב שנוצר בעבירת אלימות חמורה –ראו והשוו לדברים שנאמרו בפש"ר 14911-07-12, שם נאמר כי:
"חומרת העבירות, חוסר המוסריות שדבקה בהן, מגיעים לכדי אי חוקיות של ממש באופן שהתכליות העומדות ביסוד דיני פקודת פשיטת הרגל, ובכלל זה האינטרס של החייב בשיקומו, נדחות ונדחקות מפאת חומרתן של העבירות המגיעה לכדי פגיעה מהותית בתקנת הציבור" – ראו גם פש"ר 32757-12-16 טורג'מן נ' כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום ואח'.
פתוחה בפני המשיב החלופה
יתרה מזו, אציין כי אמנם, החייב כבר שילם את חובו לחברה במסגרת העונש הפלילי שהוטל עליו.יחד עם זאת, שוכנעתי כי אין מקום להפטירו מהחוב לקרנית שנבע מאירוע התאונה בו היה המערער מעורב במסגרתו ביצע מעשיו החמורים, לרבות הפקרת הנפגע לאחר התאונה, כפי שפורטו בסעיף 7 לעיל ולא ניתן לאלץ את קרנית לוותר על האפשרות לנסות לגבות את החוב הנ"ל בהליכים מחוץ להליך הפש"ר. אדגיש כי, אי תחולת ההפטר על חוב זה נובעת מהפגם המוסרי החמור שדבק בנסיבות יצירת החוב ומההלכה כי במקרים חריגים שכאלו, תקנת הציבור תגבר על המטרה השיקומית שבהליך הפש"ר.
מכל המקובץ לעיל, דין הערעור להידחות, ללא צו להוצאות.
